מבחן האומץ-פרק 18

"קומו כבר!! חבורת עצלנים!!" התפרצה שרלוט לחדר של מייק וג'ייק בצעקות.
"מ..מה?" מילמל מייק ושיפשף את עיניו.
"אמרתי לכם להיות אצלנו בחדר בתשע!! עכשיו רבע לעשר!!!" צעקה עליהם.
ג'ייק התמתח וקם לעברה בחיוך.
"ג'ייק.. אולי תלבש משהו.." מילמלה שרלוט והסמיקה למראה ג'ייק הלבוש בבוקסר בלבד.
"בטוחה?" חייך ג'ייק חיוך זומם.
"כן" ענתה שרלוט והעבירה את מבטה על גופו השרירי.
"כן? אז.. לא" חייך ג'ייק.
"אממ אוקיי… אה נחזור לנושא החשוב, תתלבשו ותבואו לחדר שלי ושל דין עכשיו. ביי!" אמרה שרלוט במהירות וסגרה את הדלת.
"היא חמה עליייי" חייך ג'ייק ושם ג'ינס משופשף על גופו.
"אחי, אתה חי בסרט" אמר מייק ותפח לו על הכתף. שניהם התלבשו במהירות והלכו לחדר של שרלוט ודין. כל האחרים כבר חיכו להם שם.
"אה.." מילמל מייק והעביר יד בשיערו הבלונדיני.
"אוקיי. בואו נתחיל להרכיב תוכנית.." אמרה שרלוט בחדות.
"מאיפה לעזאזל מתחילים במצב כזה?" נאנחה יולי בעצב ואספה את שיערה הארוך והמשיי לקוקו גבוה.
"טוב.. מייק מה אתה יודע על החוטף שאנחנו מחפשים?" התחילה שרלוט.
"הוא היה כלוא בכלא באטרלום שזה… רבע שעה מפה. ליד הכלא יש בית מלון, עדיף שנתחיל משם" אמר מייק וקם בחדות. הילדים הופתעו.
"איך זה שאתה מכיר את לונדון כלכך טוב?" התפלאה דמי.
"גרתי פה פעם.." פלט מייק. הילדים היו מופתעים, אך הבינו שכרגע הכי טוב זה פשוט להקשיב לו ולא לשאול שאלות. הם יצאו מהחדר וירדו למטה.
"אוי מה קרה פה??" קראה לירון בבהלה. הילדים עמדו בתוך כאוס מוחלט. כל השולחנות שהיו ערוכים לארוחת הבוקר, היו הפוכים. כל האוכל היה על הריצפה ועל הקירות.
הילדים הביטו במקום בבהלה.
"יכול להיות שיש עוד משהו שאנחנו לא יודעים?" שאלה שרלוט ופנתה למייק. מייק הניד בראשו.
באותו הרגע התפרץ למקום מנהל המלון.
"מה קרה פה??.. ילדים!!" בעל המלון הסתכל עליהם במבט מאשים. הילדים הביטו אחד בשני והחלו לרוץ. המנהל החל לרוץ אחריהם.
"לכאן!!" צרחה פיית' והילדים פנו ברחוב כלשהו.
הם המשיכו לרות עוד קצת ואז נשמע קול יריעה ולאחריו פיצוץ.
כעבור חצי שעה, קם ג'ייק והסתכל מסביבו. לידו שכבו מעולפים פיית' ואריק.
הוא ניער אותם ושניהם התעוררו.
"מה קרה? איפה כולם?" שאלה פיית' בפחד.
"אני חושב שהפיצוץ הזה היה רימון הלם או משהו כזה… ואת השאר כנראה איבדנו כבר בדרך." אמר אריק בעצבנות.
"אוי לא…" מילמלה פיית'. עכשיו המשימה שלהם, שגם ככה לא הייתה כלכך קלה, הפכה להרבה יותר קשה.
"אולי כדאי שנלך למלון הזה שמייק דיבר עליו, כי בטח שאר הילדים יחשבו כמונו ואז נפגש!" הציע ג'ייק.
"כן רק יש לך מושג איך מגיעים לשם?!" אמרה פיית' בעוקצנות. ג'ייק הניד בראשו.
"בואי פשוט נחזור על עקבותינו, נראה מה יקרה…" אמר ג'ייק והיא הינהנה בעצב.
הם התחילו ללכת. שיניה של פיית' רעדו מקור. הסוודרים שלהם היו בתיק, והתיק אצל שרלוט.
"את בסדר?" שאל ג'ייק את פיית' בדאגה.
"כ..כן.. בט..בטח.." שיניה נקשו.
ג'ייק, שבבוקר היה לו קר אז הוא כבר לבש עליו את הסוודר, הוריד אותו והושיט לפיית' הרועדת.
"ת..תודה.. אב.. אבל.. אתה ל..לא תי..תיקפא..?" שאלה פיית' והתפללה בליבה שהתשובה שלו תהיה שלילית.
"לא אני כבר מחומם על תידאגי" חייך אליה ג'ייק. היא שמה לב כמה החיוך שלו יפה.
~בינתיים במקום אחר בלונדון~
מייק, יולי, אריק, לירון ודמי התעלפו גם הם.
הם התעוררו וקמו, עוזרים אחד לשני.
"איפה פיית'??" זעק מייק לאחר שלא ראה אותה בין הילדים שאיתו. הילדים משכו בכתפיהם כלא יודעים.
"גם ג'ייק ושרלוט לא פה…" אמרה דמי והתבוננה מסביבה. הם היו מוקפים בבתים עניים וחשוכים.
"וואו נהיה ממש קר…" אמרה יולי ושיפשפה את זרועותיה עם כפות ידיה. מייק חיבק אותה והיא חייכה חלושות.
"בואו נתקשר למשטרה" הציע אריק והילדים הינהנו.
"היי אנחנו רוצים להודיע על שלושה חברים שלנו שנעלמו… כן… אנחנו בלונדון… לא יודעת אה.." כיסתה דמי את האפרכסת. "איפה אנחנו בדיוק?" שאלה את חבריה.
מייק הביט סביב "אוול סטריט"
"אוול סטריט.. כן הם נעלמו לפני שעה בערך..? ג'ייק לנדון, פיית' רוטאי ושרלוט גארסייה… אתם צריכים לדבר עם ההורים..? אה.. אנחנו באנו לפה לבד… כאילו טיול חברים.. האחראי עלינו…? אין שום אחראי באנו לבד ללונדון… כן אנחנו אמריקאים… מבוסטון אדוני… אתם יכולים לשלוח משלחת חיפוש..? יופי. תודה אדוני השוטר!" סיימה דמי וניתקה את השיחה.
"מה??" שאלה לירון. דמי התישבה על המדרכה ושתקה. "אנחנו צריכים לחכות פה, בינתיים הם יביאו את המשלחת חילוץ וחיפוש…"
"אבל יש לנו משימה לבצע!" התעצבן מייק "הם לא צריכים להציל אותנו, רק את פיית' וג'ייק ושרלוט!"
"הם צריכים שנתאר להם אותם, וניתן פרטים וכאלה.." אמרה דמי באכזבה. לירון התישבה לידה והניחה את ידה על כתפה.
"על תדאגי, ברגע שהם ימצאו אותם נצא למשימה! לא אכפת לנו לחכות כמה דקות, נכון חברה?" אמרה לירון בנימה מעודדת.
"לא כמה דקות, כמה שעות.." אמרה דמי והשפילה מבט.
לירון בלעה רוק. "גם כמה שעות זה לא נורא! הכל יהיה בסדר את תיראי!"
אריק גם התישב לידה והיא הניחה את ראשה על כתפו, ונאנחה.
"למה הכל חייב להיות כזה מסובך?! עד שאנחנו גם מתקדמים, משהו בא והורס לנו הכל!!!" אמרה יולי בתיסכול והתישבה גם היא על המדרכה.
~בעוד חלק של לונדון~
"הלו! יש פה מישהו?" קראה שרלוט לאפלה. היא נתקפה פחד משונה. המקום היה אפל וחשוך, והומלס אחד ישן על המדרכה, לא רחוק ממנה. שרלוט לא הייתה טיפוס פחדן, אבל יותר מהכל היא פחדה להיות לבד. ועכשיו, היא הייתה יותר לבד מאי פעם. לא היה נראה שחוץ מההומלס הישן, יש פה מישהו.
היא לבשה סווטשירט בגלל הקור המטורף, והתישבה על המדרכה. היא חיבקה את רגליה והחלה לבכות. היא הרגישה כאילו הסיוט הכי גדול שלה מתממש; היא לבד, בארץ שהיא לא מכירה, במקום חשוך ואפל, ויש לה משימה חשובה שחיי אדם תלויים בה.