מאחורי החושך-פרק 1

ממי אני בורחת? זה קל אני בורחת מהמציאות האמיתית שלי,מהמציאות שאני חייה אליה-רצח ופשע. נולדתי לרצוח אנשים ולהנהיג,נולדתי לעיר שחורה עם דם ברחובות.
נכנסתי לבית הגדול שלי שהיה באמצע החורשה,בפינה שקטה כדי שאנשים לא יציקו לי בגלל "שאבא שלי" רצח את משפחתם וינסו גם להרוס את חיי כאילו הם לא הרוסים בלעדיהם.
התיישבתי על הספה השחורה והבטתי על התמונה הגדולה של אמי שהייתה על הקיר ודמעות בודדות זלגו מלחיי,לא ידעתי למה התגעגעתי אליה,אף פעם לא נתתי לעצמי להתגעגע לבן אדם.געגוע משאיר אותך במקום ולא מביא לך להתקדם אז זה לא שווה,היא כולה בן אדם כמוני.
הורדתי את טבעת הזהב הגדולה שהייתה על האצבע שלי שמסמנת שאני אחד מהפושעים הכי מסוכנים בעיר הזאת וצריך לפחד ממני,טבעת זאת המילה המציקה לזה,זה יותר גוש ברזל שצבוע בצבע זהב ותקוע על האצבע כאילו ברצינות זה שוקל יותר ממני פי מיליון.כמובן שאני לא אשכח את הקעקוע של הראש שלד עם אש מסביבו שיש לי על הכתף,סמל שאני מהמשפחה.
זה היה יכול מגניב אם מקעקע היה עושה לי את ליום הולדת עשרים שלי שהיה לפני כמה חודשים ולא אבא שלי ליום הולדת שש שלי.
***
עניתי לשיחת הטלפון שלי,לא הבחנתי ששקעתי לשינה עמוקה.
"איפה את ג'זלין?!" אבי צרח לטלפון
"מ..מה?" גימגמתי
"הפגישה!מתי תהיי אחראית איך תחליפי אותי?!" הוא צעק
"בסדר,רוגע אני מתארגנת ובאה!" צעקתי בייאוש וניתקתי את השיחה,כל יום אותו דבר.אבי מתקשר אלי כדי להגיד לי מה זומם ואז אני צריכה לרצוח משפחה שלמה.תמיד כואב לשמוע את הצעקות של האמא והאבא שמנסים להגן על ילדהם הבוכים,אחרי שאני יורה על ההורים הילדים מתפרקים לידם ואותו ניצוץ תמים וכואב מופיע על עינהם,הם נשארים יתומים עד שגדלים וגם הם נרצחים.חוק מטומטם.
"אז המשימה שלך להיו.." קטעתי את אבי באמצע
"לרצוח משפחה,הבנתי כבר!אותו דבר כל יום,לא נמאס לך?" צעקתי
"בסדר אבל תדקרי גם את הילדים שלהם ותנסי למצוא את האח הגדול" הוא אמר וגרם להלם להכות בי,לרצוח ילדים קטנים שבקושי ראו משהו? הוא התחרפן על כל הראש.
"אתה משוגע.." מילמלתי ויצאתי לאותו הרחוב שהוא אמר לי מתמודדת עם כל המבטים השונאים.
***
פתחתי את דלת הבית בחבטה,בוחנת את הבית החם והאוהב,ההורים ישבו וילדהם לידם.לעזאזל עם אבא שלי.
"תצמדו לקיר!" צעקתי מנסה לא להשבר
"בבקשה גברתי,תני לנו עוד הזדמנות!יש לנו ילדים קטנים." האמא אמרה בבכי
"גם הילדים לא יצאו מזה חיים,תצמדו לקיר" צעקתי
"אל תפגעי בהם,רק לא בהם.הם קטנים וגם לא בבוגר,הם צריכים אותו" האבא אמר ודמעות כאב ירדו מעינייו.
"נחשוב עליכם" אמרתי מביטה בילדים הקטנים שרצו לעבר ההורים שלהם מחבקים אותם ובוכים לגופם,אלוהים אני מפלצת!
"די עם החיבה!זוזו ילדים." צעקתי והילדים זזוו בכאב מההורים שלהם
לחצתי על ההדק ויריתי בליבם של הוריהם,הקיר נמרח בדם וכך גם הדמעות נמרחו על לחיי.
הבטתי בילדים הקטנים שרצו להורים שלהם בתקווה שחיים אבל זה חסר סיכוי,אני לא מאמינה שאני צריכה לירות בילדים התמימים האלה. כיוונתי אליהם את האקדח עם ידיים רועדות והם סובבו אלי את ראשם,עינהם הכחולות היו בורקות מדמעות ושפתם רעדה מבהלה.
"בבקשה דודה אל תעשי את זה" ילד קטן ניגש אלי בבכי וחיבק את רגלי.זרקתי את האקדח על הרצפה וקרסתי לידו עם בכי שלא פוסק..