מאה מטר מהבית

היא זכרה את זה כמו היום, וזה הפתיע אותה כי הזיכרון שלה לא היה משהו בזמן האחרון, אבל את זה היא זכרה. זה היה לפני חמש שנים, שישי בערב, היא ואסף ישבו על הספה מחובקים, אוכלים סנדוויצ'ים קטנים מחלה עם חמאה, מלפפון טרי ומלח, שאסף הכין בקפידה, וצופים בטלוויזיה. הם עוד לא היו נשואים אז, אבל כבר היו מאוהבים. זה היה השלב התלותי, המתמסר, הדביק. בחדשות דיברו על אשה אחת שבעלה נעלם. היא סיפרה שהלך לקנות סיגריות ולא חזר. כולם היו בטוחים שהוא עזב אותה, אבל היא ידעה שאין מצב, שהם מאוהבים, והוא לא היה עושה לה את זה, ובכלל, הוא יצא עם גופיה ונעלי אצבע. מי עוזב את הבית עם גופיה ונעלי אצבע? מאיה זכרה את מגיש החדשות הציני והמעצבן שמשום מה היה משועשע מסבלה. הוא היה בטוח שהאשה חיה בפנטזיה. "הוא פשוט עבר לדירה של המאהבת שלו. יש לו שם הכל".
"אידיוט", פלט אסף, וזה היה הרגע שבו מאיה הבינה שהגבר הזה יהיה בעלה. היא המשיכה לצפות בחדשות בחיוך קטן. היה ברור לה לגמרי שאם האשה הזאת הייתה יפה, מגיש החדשות היה מדבר אחרת. אבל היא הייתה אשה רגילה, כחושה, רזה, לא סקסית במיוחד. היו לה עיניים גדולות ועצובות ומאיה האמינה לה. היא האמינה לה שבעלה לא עזב אותה. חודשיים אחר כך מצאו את הגופה שלו. עברו כמה שנים מאז האירוע. בינתיים אסף ומאיה התחתנו, וכמובן לגמרי שכחו מהאשה, ההיא ומבעלה ההוא.
חמש שנים אחרי, יום שישי עשר בלילה, מאיה ביקשה מאסף שירד לקיוסק לקנות לה גלידה. כל העניין הזה של חשקים פתאומיים של נשים בהריון פעלו לטובתה בשבועות האחרונים. היא חשדה בעצמה שניצלה את זה, אבל העדיפה לא לחשוב על הנושא יותר מידי, שיעשה משהו בשבילה, לא נורא. הוא אמר שבשמחה, שם את הז'קט על הגופייה, לקח את הסיגריות שיהיה לו מה לעשן בדרך, "תות בננה שוקולד, אם אין תות אז פסיפלורה, או לימון, רק לא מוקה או קרמל, אני שונאת קרמל, והכי חשוב שוקולד ". הוא חייך, הם היו מספיק זמן ביחד כדי שידע. נתן לה נשיקה על הלחי, "אל תשכח את הארנק". אסף ניראה לה עייף, אבל היא לא חזרה בה. ממש התחשק לה גלידה.
בבוקר התעוררה והבינה שנרדמה. אסף לא היה לצידה. הוא לא חזר עם הגלידה, הוא לא חזר.
הפלפון שלו היה סגור. הוא אף פעם לא סגר את הפלפון. אף פעם.
בתשע בבוקר מאיה הגיעה אל תחנת המשטרה להודיע על נעדר. תחנת המשטרה לא נראתה כמו שדמיינה שתראה תחנת משטרה. לא היו זונות עם אזיקים, וסרסורים עם נעלי תנין שבאו לשחרר אותן. היה שם יומנאי משועמם ששאל אותה שאלות מרגיזות. "הוא רק ירד לקנות לי גלידה", היא אמרה ואז עלה לה הזיכרון הזה של האשה הזאת שאמרה בטלוויזיה בדיוק באותו טון מתבכיין "הוא רק ירד לקנות סיגריות".
היא הרגישה שגוון הפנים שלה משתנה מחוור לאפרפר. היומנאי אמר לה את מה שכבר ידעה, לא עבר מספיק זמן, אבל היא התעקשה. נתנה לו תמונה של אסף, ואת כל הפרטים הכי קטנים על מבנה פניו וגופו, הצבעים של הבגדים שלבש, עד הכתם האחרון. היומנאי שקראו לו משה חיים, כמו הזמר, אולי על שם הזמר, ריחם עליה קצת, היא הייתה בהריון לא מתקדם, אבל נראתה בחודש שמיני. שיער לא מסורק, פנים נקיות מאיפור, והוא תיאר לעצמו שמיהרה אל תחנת המשטרה ולא הספיקה להסתדר, או שפשוט ככה היא בדרך כלל, לא מאופרת ולא מסורקת. הוא רשם את כל מה שאמרה לו, אבל התנצל שוב, "אני לא מאמין שתתחיל עכשיו חקירה, הוא לא נעדר מספיק זמן".
"מה ההגדרה של מספיק זמן?"
"24 שעות".
"אני לא מבינה, למה זה צריך להיות 24, למה לא 12, או עשר, או 48, מי קבע ש-24 זה הזמן המרבי שבן אדם יכול להעדר לפני שקורה לו משהו רע. אתה יודע שהדברים הכי רעים קורים ממש כמה מטרים מהבית?".
"תאונות, תאונות קורות כמה מטרים מהבית, אבל מצטער, זאת לא החלטה שלי זאת מדיניות".
"אני מבינה, אבל אולי בכל זאת אני יכולה לדבר עם איזה חוקר, או שוטר או מישהו".
"את מדברת איתי".
"כן אבל אתה רק רושם".
"זה חשוב… הרישום". הוא קצת נעלב. הוא היה נחמד אליה והיא לא מראה סימנים של הכרת תודה.