לצוד את הרוע

לצוד את הרוע – העתיד שבעבר

מאת: עידן הלפרן

פרק 1 – שלג בחוץ
היה זה יום מושלג. הקור שלט בחוץ בחוזקה, רוחות העיפו את כל גזרי העיתונים והקרטונים שלא נוקו לכל עבר וכדורים עבים וגדולים ביותר של קרח קפוא נחתו על הרצפה בחוזקה. אלה שגרו בבית פרטי, בעל קומה אחת, יכלו לשמוע מעל הגג את הכדורים מתפוצצים בחוזק רב ומשמיעים קול עז. אנחנו גרנו בבית כזה. מי זה אנחנו? אני, ג'יימס ואחותי, מירנדה. שיעמם לנו ממש. הסנטר של שנינו נשמט על הספה ושכבנו כמו סרדינים, על סלון העור הרעוע בתקווה שנמצא משהו לעשות. הבית היה הפוך. את הכלים, זנחנו בכיור. הסלון היה מלא כולו בחטיפים ושקיות קרועות של אוכל. פופקורן היה בכל חדרי הבית ובתוך האסלה היה במקום מים, קולה. כן, הבית היה הפוך. תמיד היינו משחקים בשלג, בגלל זה חיכינו כל כך. למשל, בחורף שעבר, נהנינו מלגלוש על מזחלת, יותר נכון קרש עץ חצי שבור, אבל זה עדיין היה כיף. אז אציג את עצמי.
כמו שכבר אמרתי קוראים לי ג'יימס. אני בן שש עשרה. אני גבוה ושערי בלונדיני וסבוך מעט. אני משתדל שלסדר אותו. אבל לא תמיד צולח במשימה הזו. אני לא טוב ממש בסדר כנראה. אחותי מירנדה בעלת שיער שחור וארוך ביותר. שנינו מתלבשים אותו הדבר, קרוע, מרופט וישן. אין כסף למשהו אחר. אחותי כמעט בת שבע עשרה. אנחנו גרים לבד. הורינו לא כאן. ואנחנו גם לא יודעים ממש למה. היינו קטנים. אנחנו גם לא מבינים למה אנחנו גדלים לבד, אבל זה לא ממש משנה משהו. כי אין למי לפנות. לא מוכנים לעזור לנו. כל פעם שביקשנו, כולם פחדו מאתנו וברחו. הם אמרו משהו על אתם הבנים של… אבל לא הצלחנו לקלוט מעולם את המשפט המלא. לא ידענו כבר מה לעשות. זה הלחיץ אותנו ותמיד תהינו מה ממש מסוכן בנו. שיעמם לנו יותר בכל דקה שחלפה וחיכינו כבר שיגמר הבלגן הנורא שבחוץ כדי שנוכל סוף סוף לצאת. קמתי מהספה. לא הרגשתי אף איבר בגוף. הייתי עייף מאוד. ואז התעצבנתי. בעטתי ברצפה. אבל במקום שדבר לא יזוז, הכל זז. הבית רעד מעט, אבל הפסיק לאחר שניות אחדות. הרגשתי שהאריח שפגעתי בו ברגלי, סוג של קפצתי עליו, התחיל להישבר, השמיע רעשים מוזרים. ולא הבנתי למה. ואז הוא פשוט צנחה למטה, לעבר רצפת חדר שהיה תחתינו והתנפצה לכמה חתיכות בטון.
"בואי תראי!" קראתי לאחותי ולא הסרתי את מבטי מן הפתח הסודי.
"מה זה?" היא שאלה ופיה נפער.
סולם היה מוצמד אל הקיר כדי שהחדר יהיה נגיש. הבטנו בפתח החדר מספר דקות. אבל די? כמה ניתן להמשיך ולתהות כל הזמן? אז החלטתי לשים קץ להתבוננות ולעבור למעשים.
"שניכנס?" אמרתי.
"אני לא יודעת," היא אמרה, "זה לא בטוח!"
"מה לא בטוח?" אמרתי.
"זה שלנו, זה נמצא בבית שלנו, מה כבר לא בטוח בבית שלנו?"
"אני לא יודעת," היא רעדה ונרתעה שתי צעדים לאחור. אני נכנסתי. לא המשכתי לשכנע אותה. ידעתי שהיא תפחד.
ירדתי במורד הסולם כשראשי מביט כלפי מטה, בוחן מקרוב יותר את המקום. בתוך כחמש שניות עמדתי על קרקע קשיחה, מלאה אבק וחול. האווירה הייתה קרירה וחשוכה והחדר, שלא כמו שציפינו, היה בכלל לא קטן, בצורה של ריבוע, כמו חדר שינה. הקירות היו מלוכלכים והיו עליהם כל מיני שרבוטים בעטים בצבעים שונים. הריח לא היה מי יודע מה אבל משום מה היה בו ריח מוכר. מוכר אבל זר. הוא הזכיר לי משהו בתת מודע. אך אינני זוכר מה הוא הזיכרון הזה בבירור. קירות החדר היו קירות אבן. מישהו חצב את המקום הזה. מישהו השקיע בו והתחבא בו, או עבד בו.
"תיכנסי!" צעקתי לה מלמטה. ההד עמעם את קולי. היא נכנסה. למרות הפחד. לקח לה אמנם כמה שניות אבל יחסית למישהי פחדנית, היא עשתה את זה די מהר. ואז מצאנו על הרצפה פתק. פתק שרוף וקרוע למחצה, הכתב מרושל ונכתב במהירות ובחוסר בירור, כאילו מישהו מיהר כשכתב אותו.
ניגשנו שנינו אל הפתק. היא הרימה אותו. קצת ניערה אותו.
"תזהרי!" אמרתי לה.
"תירגע, אני בסך הכל מנקה אותו קצת מאבק."
היא סיימה לנער אותו מכל הכיוונים ולנשוף עליו ואז כחכחה בגרון, החזיקה מול עיניה התכולות את הפתק והקריאה בקול.

פרק 2 – מידע חדש
במהרה הבנתי למה הניחוח הזה מוכר לי. הניחוח של אבי. איך הגעתי למסקנה הזו? ודאי אתם זוכרים שסיפרתי לכם על הפתק? אז תוכן הפתק הוא כזה: היא סיימה לנער אותו מכל הכיוונים ולנשוף עליו ואז כחכחה בגרון, החזיקה מול עיניה התכולות את הפתק והקריאה בקול.
"שלום לכם ילדים שלי. בטח מצאתם את המסמך הזה במזל רב. הרי החדר הזה סודי. וכך הוא צריך להישאר! אתם תדעו למה אם תמשיכו לקרוא.
אז ככה. הכל התחיל כשאני ואימכם, לוסי, התחתנו. הכרנו בעבודה. שנינו היינו רוצחים, מתנקשים. אבל אל חשש, ילדיי, לא רעים. אנחנו רצחנו את האנשים הרעים. ובכל זאת נחשבנו לרוצחים. זה היה ללא הסכמה או ידיעה של גורם כלשהו. כך שמבחינת העולם אנחנו סתם עוד אנשים. היו לנו המון מטרות. נלחמנו בכל הארצות, סביר להניח. התנקשנו באנשים הכי גדולים. היינו חייבים. למען ביטחון המדינה. העבודה שלנו הייתה מסוכנת. היינו צריכים להתגנב ולהסתנן למקומות מסווגים, מבלי שידעו מי אנחנו או שאנחנו נמצאים באזור בכלל. לא תמיד היה קל. ואם אתם קוראים את זה. אז אנחנו כבר מתים. כתבנו מכתב זה ביחד, אני ואמכם, ליתר ביטחון ופשוט זרקנו אותו על הרצפה, כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו, הזיכרון והמידע החשוב יישארו בתור מילים כתובות על דף. עכשיו מגיע החלק שלכם. אתם תהיו המתנקשים הבאים. אם תרצו כמובן. זו עבודה מצילת חיים אך מסוכנת ויכולה לגרום לאובדן חיים. האחריות היא גדולה אך אני סומך עליכם וסבור ובטוח כי תבצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר. אם תרצו להמשיך אנא הגידו את המילה: פנדורס. אתם תכירו אותו אם תבחרו בלהמשיך. את פנדורס, כלומר. אם לא תרצו להמשיך, בבקשה ממכם, אנא השמידו את המסמך הזה ואל תתעסקו בעניין הזה יותר לעולם. אה, נזכרתי, הכי חשוב. לעולם לא לשתף מישהו במידע הזה. אנחנו לא רוצים שיתעסקו בנו הרבה, כבר חשפנו את עצמנו לחלק!!!

להתראות, אמכם לוסי ואביכם אדוארד האוהבים

"מה זה היה?" שנינו ירינו לאוויר יחדיו. היינו פעורי פה ממה שקראנו. הרגשנו כאילו זו סיומה של תקופה. התחלה חדשה. כאילו הגענו לסופו של ספר מדהים. עכשיו הכל מתבהר. האור בקצה המנהרה. הבהלות, חוסר הרצון לעזור, ההרתעות של אנשים מאיתנו.
"נראה לך שזה אמיתי?"
"מה, פנדורס?"
"למה אמרת את המילה זאת עכשיו, איזה אח טיפש יש לי!!!"
את סוף המשפט שלה לא שמעתי בבירור. האמת היא ששמעתי צפצופים. עזים ביותר. לכמה שניות ארוכות ביותר. כיסיתי את אוזניי בידיי כמה שיותר בחוזקה, כך גם אחותי. משהו כמו אחרי חמש או עשר שניות הופיעה דלת אדומה. מעוטרת זהב, עם ידית כסף. היא פשוט הופיעה על הקיר שממולנו, כמו קסם מוזר. אחותי כהרגל נרתעה לאחור ומרדה בי. היא לא רצתה להיכנס. פעמים רבות אני חושב שהיא כל כך פחדנית, שגם אם אני פשוט אגיד "בהה", אפילו לא בקול מבהיל, היא עדיין תיבהל ותצרח. היא נרתעת לאחור וצורחת משדים ומג'וקים ומעוד אין ספור דברים ויצורים חיים. לפעמים אני תוהה אם היא מפחדת מעם היותי, אני.
"אני לא נכנסת לשם!" אחותי הכריזה.
"עוד פעם? פשוט בואי איתי כבר ותפסיקי לפחד!"
נכנסנו אל העבר השני של הדלת. מהעבר השני, קיבלנו משהו אחר לגמרי מכמה קירות אבן.
מסדרון ארוך ביותר, באורך של עשרים גחוני נחש, קירותיו אדמוניים ומלכותיים, ונברשות קריסטל ניתלו מן התקרה. המסדרון היה מאוד רחב. כמו רוחב של שתי חדרי שינה. מכונת קפה ניצבה לצד הקיר ועליה שרוול כוסות פלסטיק. למבנה היו חמש קומות וגם מעלית שקופה בסוף כל מסדרון. אבל כל קומה, הייתה רק מסדרון רק מלא בחדרים. לא הייתה רחבה או פינה מיוחדת וזה מה שעשה את המבנה מיוחד כל כך ויפה ביותר למראה.
הון של אנשים עמדו שם. או ישבו שם. או הלכו שם. יותר מדי אנשים. הבטנו סביב בתדהמה. עד עכשיו לא ראינו מקום יפה כזה מעולם. היופי היחיד שהיה לנו הוא הפרח היחיד שלא נבל על אדן החלון. עד עכשיו היינו רגילים לדירת שתי חדרים, מבולגנת ומסריחה, שכולה מתפוררת ונראה כאילו היא עומדת לקרוס אל תוך עצמה.
"לא להאמין שדבר כזה, מקום מפואר ועשיר שכזה נמצא כמה מטרים מתחת לבית שלנו. אחותי אמרה."
"אז זהו," מישהי ניגשה אלינו. "המקום הזה לא בדיוק מתחת לביתכם. אתם נמצאים עכשיו בחדר שלא מופיע בשום מפה בעולם. הגעתם למקום אחר. זה לא סיפור פנטזיה פה. החדר לא גדל מעצמו או משהו."
"וזה שהגענו למקום אחר בעזרת מילה," אמרתי, "זה לא פנטזיה?"
היא ענתה: "לא, זה מה שנקרא טכנולוגיה. זה הוא מקום מיוחד שבנינו. כאן כל העובדים של קילרס טיים עובדים באופן עצמאי ומקבלים הוראות. אתם מה שנקרא, ציידים קטנים. יש לכם עוד עתיד מזהיר לפי דעתי."
"רגע! רגע! כמה זמן אתם כבר פה?" הסתקרנתי.
"מה זאת אומרת?" היא אמרה, "אנחנו באמצע יום עבודה, אנחנו תמיד כאן. רגע!" עכשיו היא נדהמה ושאלה, "אתם לא הילדים של אדוארד ולוסי?"
"את מכירה אותם?" מירנדה שאלה.
"אם אני מכירה אותם? כולם מכירים אותם! ההורים שלכם הם בין העובדים הבחירים פה! או לפחות היו." היא השפילה מבט. "הנה, תראו!" היא הצביעה על לוח מודעות עם סיכות צבעוניות נעוצות בכל מיני מסמכים. ואז ראינו שתי תמונות של ההורים שלנו. די מרחוק. אבל זה די והותר לנו. פתאום הכל חזר אלינו. פתאום הכרנו את הורינו מחדש מה שלא חשבנו שיקרה מעולם. לא ידענו מי אנחנו, או מאיפה אנחנו באים ובכלל, היינו בטוחים שבקרוב מאוד הכל התפוצץ לנגד עינינו ונגלה שהכל היה לשווא, חלום.
"בואו, כולם חיכו לכם כבר מספיק זמן." היא הפנתה אלינו את גבה והחלה לצעוד קדימה בעודה משמיעה תיפופים מנעלי העקב הגבוהות שלה.

פרק 3 – פנדורס
"איך קוראים לך?" שאלתי בעודנו הולכים אחריה.
"מינדי, אבל אתם יכולים לקרוא לי גברת מ'."
"ולאן את לוקחת אותנו?" אחותי שאלה.
"לפנדורס!" היא ענתה, הסתובבה וחייכה.
הגענו למעלית השקופה שבקצה המסדרון. גברת מ' לחצה על הקומה השלישית ואז נשענה על מעקה הברונזה של המעלית. המעלית נעצרה לאט. הדלתות נפתחו לרווחה בשקט מוחלט. אבל לא התפלאתי בכלל כי הרי כאן זה מקום מפואר, שלא כמו אצלנו, הדלת הייתה מרעישה בצליל חריקה נוראי ומחריש אוזניים.
"היכנסו לחדר שלוש מאות ואחד, אני אמשיך בעבודתי ונתראה אחר כך!"
הלכנו יד ביד, אני ואחותי אל חדר אחד לפני סוף המסדרון ואני חייב לציין שהיה כיף ללכת לאורך השטיח הזהוב שנפרס מקצה אחד אל השני. ההרגשה הייתה מלכותית ומיוחדת כזו. והריח היה גם הוא טוב. אין לי מושג של מה אבל אני ואחותי משכנו באפנו בכל כמה שניות בכדי להסניף את הריח הטוב הזה.
ואז הבטנו ימינה. שלט כסוף ומהודר הציג את מספר החדר: 301.
הדלת הייתה סגורה למחצה. נשמנו נשימה עמוקה לפני שנקשנו על הדלת. אחותי כיווצה את היד לאגרוף רופף ונקשה על הדלת. אף אחד לא השיב לנו. חשבנו שאף אחד לא נמצא בחדר אבל לאחר כמה שניות שמענו צעדים מכיוון החדר. ואז נעמדנו זקופים בציפייה. רצינו לדעת מי זה פנדורס.
"הפנדורס הזה חוצפן!" פלטתי בדיוק ברגע לא מתאים. הדלת נפתחה לרווחה.
"אמרת משהו, ילד?" קול עבה דיבר אליי.
"אמרתי שהשיער של דודה שלי מחומצן."
האיש לבש כובע מסתורי בצבע שחור ומסביבו סרט בד אפור. הוא לבש חליפה מהודרת עם עניבה אדומה, הוא היה די גבוה וגם קצת שמן.
"היכנסו, אורחיי הנחמדים. אני לא באמת מפחיד. אני פשוט עצבני כי המנקה של המקום שוב ניפצה לי את כוס הקפה על הרצפה. כשאני עצבני, זה לא טוב. אבל בגדול אני נחמד!"
אחותי דפקה לי מרפק ליד. "איזה חפרן!" היא לחשה.
"מה אמרת?" הוא הסתובב שוב.
"שהשיער של דודה שלי מחומצן!"
"מה זה חמצון?" הוא שאל.
"חמצון זה כש…" התחלתי להסביר לו, "שתוק ילד, זה לא מעניין אותי באמת!"
ניגשנו אל ספת עור ירוקה כמו עלים טריים. התיישבנו עליה בנימוס ופנדורס לקח כיסא משרדי על גלגלים וגרר אותו כך שיוכל לשבת מולנו.
הוא כחכח בגרונו. "אתם יכולים לקרוא לי אדוארד, ילדים שלי!"
"אדוארד?" זרקתי שוב את השם לאוויר וניסיתי להיזכר מאיפה הוא מוכר לי. אבא שלי!
"אתה אבא שלנו?"
"ששש!" הוא סימן לנו להיות בדממת אלחוט.
"שלא תגידו את זה לעולם. אבל כן, פנדורס זה אבא שלכם ואני הבוס פה וכן, יש לכם מלא שאלות וכן, התירוץ שלי יהיה שזה סיפור ארוך. פחות דיבורים, יותר לעבודה."
"אתם מוכנים לשמוע?" הוא שאל. הנהנו בראשנו.
"טוב, זה מאוד פשוט. אם אתם כאן אז זאת אומרת שאת רוב המידע קראתם בפתק שהשארתי בחדר הסודי. אנחנו מתנקשים. בניגוד לחוק וללא התערבות בתקשורת יותר מדי. החוק משום מה לא רוצה את עזרתנו אבל העולם כן צריך. אז המקום הזה הוקם בסתר, ללא ידיעת ממשלות העולם. המקום הראשון שלכם הוא לונדון. חייל בריטי ששומר על מוזיאון יקר בקומה השלישית אחראי לפשעים נוראיים נגד האנושות ולכמה שודים. תצטרכו להשתלב איכשהו במוזיאון מבלי שאף אחד ישים לב לקיומכם בזמן שאתם מחסלים את כל המפריעים ומגיעים עד למטרה.
"אנחנו?" שאלה אחותי. "אנחנו לא מסוגלים לרצוח!"
"זה גם מה שאנחנו חשבנו במשימתנו הראשונה, אבל הכל אפשרי."
"ואיך בכלל המידע הזה הגיע לידיים שלכם?" אני שאלתי.
"יש לנו מודיעין בכל העולם וגישה למקומות חסויים."
"בואו נמשיך. אתם תגיעו ללונדון לאחר שתעברו בנשקייה שלנו ותבחרו לעצמכם את הכלי המושלם!"

פרק 4 – הנשקייה
אדוארד, אבינו, שאנחנו עדיין לא קולטים שזה הוא, הוביל אותנו אל הנשקייה. עלינו לקומה ארבע, עברנו בין כמה חדרי משרדים ואפילו הכרנו בדרך עוד כמה אנשים שכביכול הם ידידים של הבוס, שהוא בעצם מתנקש כמו כולם. נכנסנו אל הנשקייה. החדר היה מרשים ביותר. על קירות החדר הייתה הולוגרמה של כל מיני מספרים ונוסחאות ודברים מוזרים וגם התאורה הייתה מרשימה ומיוחדת, אור כחול ועמום שנתן אווירה ייחודית ומרגיעה לחדר. אבל עזבו אתכם מהעיצוב עכשיו. הגענו אל מכונות המלחמה המושלמות. הכלים המבריקים ביותר.
"אני אצא לי, בינתיים כל אחד מכם בוחר שלוש נשקים וכלים. בהצלחה בנים שלי ושוב, שם המשחק הוא סודיות כי אף אחד לא יודע שאני כאן או שהמקום הזה קיים!"
ניגשנו אל מדפי הזכוכית המשוריינים והתפעלנו מהפאר ומהשכלול. היה מרווח בין המדפים כמו בספרייה וזה העניק לחדר מראה גדול ביותר ומרווח. האמת שגם היה שם שקט כמו בספרייה. הנשקים היו עשויים ממגוון חומרים מתכתיים, אפילו כסף וזהב וזה לא ממש נורמטיבי לפי דעתי כי כך הנשקים נהיים כבדים ביותר וקשים להחזקה ותפעול. אבל זה עניין אותי בכלל מכיוון שהנשקים היו כל כך יפים עד שלא שמתי לב לבעיות ובאיזשהו מקום בלב ידעתי, ידעתי שהכל יהיה בסדר. שמתי עין על אקדח מזהב. ידעתי שאקח אותו. מדבקה הציגה את שמו: M80-AL.
"מצאת משהו?" שאלתי את אחותי.
"כן! המון דברים, אני לא יודעת במה לבחור!!!"
"פשוט תבחרי כלים קלים, נוחים וטובים. אם יצא גם כלי יפה אז הרווחת."
"מדהים. יש כאן פצצות. נראה לי שאני אקח את פצצת השטן."
"קחי כל שתרצי, אחותי, חוץ מאת האקדח ששמתי עליו עין.,
"מה שתגיד חפרן!"
"היי, למה את מעצבנת בכוונה?"
"תתרכז בלבחור כבר!" היא הכריזה והסיטה את מבטה בחזרה אל המדפים.
לאחר דקות ארוכות של התבוננות בנשקים כבדים, קלים, כלים להסחת דעת כמו בובות מפגרות ודברים טיפשיים עד כדי כך עד שלעתים היו מתוחכמים, סיימנו, בחרנו.

הרשימה שלי:

M80-AL – אקדח קטלני ביותר מזהב, מספיקה ירייה אחת לשיתוק, יורה שלוש כדורים בשנייה, 1 ק"ג.
superKN- סכין מיוחדת ביותר שלהבה מכיל חומר מרדים שפועל בתוך כחמש שניות, 500 ג"ר.
lapK – לפטופ מפלסטיק, ניתן לנשוא אותו בתיק על הגב ולהפיל, להסחת דעת בעת הצורך, 300 ג"ר.

הרשימה של אחותי:

rope3000- חבל לחניקה, קשירת דברים ותפיסה מהמרחק.
AK-47- רובה סער מעולה וחד, יחסית כבד אך מיוחד ומלא עוצמה וצבע.
B666 – פצצת השטן, להטמנה במקומות מסתור בעת הצורך ולפיצוץ גדול בתוך שלושים שניות.

מיד אחרי שסיימנו לבחור, אזעקה החלה לצפצף בכל הבניין ולגרום לכולם להיות על הרגליים ולצרוח בטירוף משום מה, לנו אין מושג אפילו קטן מה זה יכול להיות אבל אין ספק שזה הקפיץ גם אותנו.

פרק 5 – אשמים
בדיוק כשרצנו לבדוק מה העניין של האזעקה אבינו אדוארד הגיע, תפס בידינו והבריח אותו יחד איתו למקלט. הוא היה במרחק כמה חדרים מהמשרד של אבינו והפתח שלו היה קצת יותר גדול. הוא היחיד שהייתה לו דלת ממתכת. או דלת בכלל. לאף חדר אחר במבנה לא הייתה דלת כי הם חושבים שככה צריך לעבוד, בשיתוף וכשכולם נגישים לכולם. מעל פתח המקלט היה שלט:
"ברוכים הבאים למקלט!"
שם היו כל העובדים אבל אל חשש, המקלט הזה היה ממש עצום כמו קומת קרקע של בניין מפואר. קירותיו היו צבועים ירוק וכיסאות סודרו בשורות למקרה שאנשים ירצו לשבת אם זה ייקח המון זמן ואפילו שקית של איזה חטיף נראה לי ובקבוק שתייה הונחו מתחת לכל כיסא. הלוואי שהעולם שבחוץ גם היה מאורגן ככה. התיישבנו על כמה כיסאות מהשורה השלישית.
"אתם בסדר, ילדים?" אבינו לחש.
"כן! אבל מה זאת האזעקה הזו?" מירנדה שאלה.
"מישהו פלש לתוך המבנה או הגיע לדלתות הסודיות. יש את הדלת הראשית, מאיפה שכולם נכנסים ויוצאים אבל יש גם את הדלת שאני בניתי בביתנו!"
ואז שמענו גם רמקול ברקע: "הדלת הראשית מאובטחת!"
געשנו בתוכנו. מכיוון שעכשיו ידענו שהאשמה היא שלנו. כי הדלת היא שלנו.
"אוי לא!!!"
"מה קרה?" אחותי קפצה.
ואז יריתי לעברה תשובה ברורה ביותר: "האריח בבית, השארנו אותו שבור, יש שם פתח."
אחזתי בידה בעודנו מתחילים לרוץ בכל המסדרון עד למעלית השקופה שבקצה. אנשים בודדים ומבוהלים שעוד לא נכנסו למקלט עדיין היו מבוהלים וחסרי אונים והאזעקה רק גברה יותר והחלה להציק באוזן בכל שנייה שחלפה. לחצנו על הקומה הראשונה בזמן ששנינו רעדנו למרות שהמקום הזה עדיין לא מספיק יקר לנו, אבל בכל זאת, מפעל חיי הורינו.

* * *
הגענו לביתנו. הבטנו ימינה, שמאלה אבל לא היה אף אחד. אבל אז ראינו מישהו יורד מהסולם. מישהו מוכר. חיכינו כמה שניות ואז היא הסתובבה אלינו עם פניה היפות ושיערה הבלונדיני.
"דיינה? מה את עושה כאן?"
"תביאו חיבוק, משוגעים!"
היא הגיעה אלינו ונתנה לכל אחד מאתנו חיבוק מאוד גדול. היא התלהבה. נראה היה שהתגעגעה.
"לא קרה לכם כלום?"
"לא!" ענינו לה פה אחד חד – משמעית.
"הדאגתם אותי, כמה שעות שאתם כבר לא פותחים את הדלת ואני דופקת אצלכם כבר מהצהריים.
"אבל איך נכנסת?"
"נראה לי שכדאי שתראו את זה!"
עלינו ביחד אחד אחרי השני בסולם ואז הבטנו בפתח הבית. הדלת היה מונחת על הרצפה, כאילו היא צנחה בגלל מישהו והיא הייתה שבורה והיו גם מלא רסיסים משום מה.
"פרצו לפה?"
"כן, היום!"
"ואת ראית מי עשה את זה?" שאלתי.
"אני עשיתי את זה, שני משוגעים. הדאגתם אותי. הייתי חייבת לבדוק מה קרה. טוב תקשיבו, מה זו הדלת הזו ומה הפתק ההזוי הזה שהיה על הרצפה?"
"זה שום דבר!" אחותי ענתה לה.
"אני החברה הכי טובה שלכם. היחידה, אז אל תשקרו לי."
"באמת שזה כלום, זו מתיחה."
"אל תעבדו עליי," היא התעקשה, "זה נכון מה שכתוב שם?"
ואז איבדנו את הסבלנות מלהתווכח איתה וגם היינו עצבניים בגלל הדלת אבל בגלל שהיא כל כך עקשנית, הבטנו אחד בשני והנהנו כשכל אחד יודע מה מטרת ההסכמה של האחר. לספר לה. הכל.
פרק 6 – לגלות הכל
ידענו שאנחנו אמורים להיות סודיים והכל אבל זה לא משנה עכשיו כי הרי מה שנחשף כבר נחשף. למרות האנרגיות המוזרות והכעס, רצינו להמשיך כרגיל בזמן שאנחנו מובילים אותה אל הדלת.
"מה שלום דלה?" אחותי שאלה. דלה זאת אימא שלה והיא חולה בסרטן.
"היא…"
"בסדר?" ניחשתי.
"מתה!"
קולה נשמע כעל סף בכי ולאחר כמה שניות היא פרצה באחד כזה. בכי ארוך וכבד ובעודנו נמצאים בחדר הסודי לפני שעוד הספקנו להגיד 'פנדורס', ניגשנו אליה וחיבקנו אותה הכי חזק שניתן. אמה הייתה כל כך טובה. היא הייתה מכינה לנו אוכל לפעמים. זאת אומרת, היא הכינה את האוכל עבור הילדה שלה, אבל דיינה תמיד הביאה לנו אוכל בצלחת כשהיינו ממש רעבים ולא היה מה לאכול. דלה מעולם לא הרשתה לדיינה להסתובב איתנו והיא אמרה שהשכל שלנו קטן, קרימינלי והרוס. אז אתם בטח שואלים מדוע היא עדיין הייתה כל כך טובה? פשוט מאוד. תטעמו ותבינו…
זה נשמע קצת אכזרי שאני אוהב את דלה רק בגלל האוכל שלה, אבל מה כבר יכולתי לעשות?
היא שנאה אותי ואת אחותי.
"דיינה, את שומעת?"
"כן," היא אמרה בקול חלש.
"כשהכלב שלנו נפטר לפני שלוש שנים אז," היא עצרה אותי.
"מה את משווה בן אדם לכלב? אין לי אימא עכשיו!!!"
אחותי התנצלה. היא לא רגישה לפעמים. או תמיד. פעם, כשרבנו והסתגרתי בחדר, שמעתי מוזיקה ברמקולים ההרוסים ולמרות איכות הסאונד הנוראית נהניתי. סליחה. זו לא הנקודה. הנקודה היא שבגלל ששמעתי מוזיקה כל כך חזק, לא שמעתי מה היא עושה. אז היא יצאה לרגע אל חצר הבית, לאן שפנה החלון שלי וזרקה עליי משם משהו על הראש. התעלפתי. וגם הרמקול נהרס.
"את הולכת לעשות משהו הרבה יותר כיף מלהיות עם אימא אז תפסיקי לבכות ובואי!" אחותי אמרה ותפסה בזרוע שלה. היא גררה אותה, כאילו בכוח, אל כיוון הדלת. היא אמרה את המילה, הדלת הופיעה ושלושתנו נכנסנו ובדיוק אז, דיינה הפסיקה לבכות.
היא נדהמה ממראה עיניה בדיוק כמו שקרה לנו כשנכנסו אל המבנה. היא שאלה כל כך הרבה שאלות כמו:
"מה זה המקום הזה?
"איך מצאתם אותו?"
"מי בנה אותו?
"למה לא גיליתם לי עליו עד עכשיו?"
"מתי מצאתם אותו?" ועוד מלא שאלות מעצבנות וקצרות כמו שרק דיינה יודעת לשאול.

* * *
"מה? אתם השתגעתם?" אבינו כעס כשהבאנו אותה אליו למשרד.
"אנחנו סודיים!!!"
"אבל אבא," אמרתי, "האריח היה שבור, ולא הופענו בבית כבר כמעט יום, מה חשבת שיקרה, שלא יחפשו אותנו, אף אחד?"
"נראה שאתם צודקים." הוא נרגע והשפיל מבט לרגע.
היה כבר חושך בחוץ. אפילו ראיתי את הירח המלא. כשאני רואה אותו אני מתפלל שאימא ואבא יחזרו. גם מירנדה עושה את זה, מאז שהיינו בני שבע. אז המשאלה התגשמה למחצה ובכל זאת עדיין יש לנו תקווה לגבי אימא.
"אז אני יצא, תספרו לה את הסיפור בקצרה ותעלו לקומה חמש לחדר חמש מאות ושתיים למטווחים."
"אבל כבר לילה!"
"אז כנראה לא הבנתם, היום אתם יוצאים למשימה הראשונה!"