~ לעולם לא אשכח בלוג מספר 2~

המגדל שלי נופל…
הבלוג של לורה ( 2 בצהריים 30/3/2019 ) , טקסס -ארצות הברית.

אני כותבת כאן, לא רק לעצמי אלא בתקווה.. שגם אתה או את רואים את זה כרגע ומסתכלים.
אתם בטח חושבים כמה מסכנה היא, כמה לא הייתי רוצה להיות במקומה ואתם צודקים.
מי היה רוצה להיות חי אבל להרגיש כל כך מת מבפנים? , אני כאן לספר את הסיפור של קייט הקטנה שלי.

מרץ – 26/3/2014 ,יום לפני האסון…
קייט קפצה עלי והעירה אותי כמו כל יום כמעט.. "אמא אמא" , המילים היחידות שלא יוצאות לי מהראש.. ואני נזכרת כמה היא התרגשה לקראת יום ההולדת שלה שהייתה אמורה להיות עוד 5 ימים.. היא בת 6.. איזה התרגשות, התרגשות של ילדות קטנות.. כל יום הולדת הייתי קונה לה ערימה של חטיפים ומצלמת אותה בתוכם, האושר על הפנים שלה זה משהו שיהלומים לא יוכלו לקנות.
"אמא הבטחת לי ליום ההולדת את הבובה… הבובה!! " היא צרחה מהתרגשות. ואני ציחקקתי לעצמי.. "ברור מתוקה, אבל קודם כל תלכי לצחצח שיניים ואל תשכחי.. לא הבטחתי" .
באמת לא הבטחתי לה אף פעם שום דבר, ניסיתי ללמד אותה את הערך של קבלת מתנה, כמה שחשוב להעריך.. כל רגע כל דקה..
עוד סיבה היא שאני אם חד הורית עם משכורת אחת.
הבובה שהיא רצתה הייתה יקרה, אבל כמובן שקניתי אותה, לא יכולתי לאכזב את "הלו קיטי" שלי ..
הבובה הזאת עדיין בקופסא מול המיטה שלי בחדר.. מסתכלת עלי .. במבט קפוא, כאילו אומרת לי דרך העיינים שלה שאני לא שייכת לה.

לאחר מכן הכנתי לקייטי ארוחת בוקר , בדיוק את מה שהיא אוהבת .. פינוק מיוחד.. באותו יום פשוט הרגשתי תחושה שונה שמגיע לה ארוחת בוקר מיוחדת.. שתיהיה הכי מיוחדת.. כאילו זו הארוחה האחרונה..
ביצת עין בצורת לב, טוסט קצת שרוף אבל לא יותר מידי ואבוקדו חתוך בצד עם מיץ תפוזים.
נשמע פשוט אבל כמה שקייטי אוהבת אותה.
ביציאה מהבית הלבשתי לה את הסוודר האהוב עליה , ורדרד אפרסק עם ציור של תפוח.
תמיד חשבתי שהוא קצת מוזר , בחנות קייטי פשוט התאהבה בו, לא ברור.
יצאנו מהבית ועלינו לאוטובוס.
הוא היה קצת עמוס מהרגיל, שאלתי נוסעת אחרת מה השתנה היום, " יש עיכוב בכל האוטובוסים בגלל יום הספורט הלאומי" .
הבנתי, בגלל זה יש המון אנשים באוטובוס יותר מיום רגיל.
בדרך לגן נשקתי לקייטי על המצח ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ושתאכל את הכריך בננה המיוחד שהכנתי לה. היא הבטיחה לי.
בעבודה היה יום ממש רגיל, שום דבר לא יוצא מגדר הרגיל, הבוס שלי היה סביר, כמות העבודה סבירה, ההבדל היחיד הוא שהיום במקום להזמין בארוחת צהריים כריך עם גבינה הזמנתי כריך אבוקדו כי קייטי אכלה בבוקר ופשוט התחשק לי.
" מה את נראית כל כך מדוכאת? זה רק אבוקדו" צחקה לורן, היא יודעת שאני תמיד מזמינה גבינה.
לורן ואני התחלנו לעבוד ביחד בדיוק באותו יום ומאז פשוט ישבנו אחת ליד השולחן של השניה ומאז שאני זוכרת את עצמי כאן תמיד הצחקתנו אחת את השניה.
" אני לא מדוכאת דווקא מאוד טעים לי" ולקחתי ביס ענק וכמעט נחנקתי.
שנינו התפוצצנו מצחוק ואז נרגענו כי הבוס שלנו עבר עם המבט הרציני שלו.
"איך קייטי? שאלה לורן , " בסדר גמור, היא הבטיחה לי הפעם לאכול את הכריך בננה שלה".
לורן הסתכלה עלי במבט חושד וחייכה.
" הייתי צריכה להגיע היום ברגל מרוב העומס בכבישים" , אמרה לורן ונאנחה, ללורן יש רכב, היא די מבוססת טוב ואוהבת להתלונן על המצב בכבישים.
" כן, יום הספורט הלאומי או משהו…" עניתי.
" איזה קטע, לא ידעתי! , יש מלא אנשים בשכונה שלי, חסמו כמעט את כל הרחובות!" לורן כמעט צעקה.
מעניין אם גם בשכונה שלנו חסמו.. אני חושבת לעצמי, ובלי ששמתי לב כבר נגמר היום והייתי צריכה לצאת להביא את קייטי.
נקשתי על דלת הגן של קייטי ולילי הגננת של קייטי פתחה לי את הדלת , "שלום גברת לורה, אני כבר מביאה את קייטי" היא אמרה וחייכה ודילגה משם , היא באמת חמודה אמיתית, תמיד אני אומרת לה לדאוג שקייטי לא תשכח לאכול את הכריך שלה.
באותו יום קייטי רצה אלי וחיבקה אותי חזק חזק " אמא אמא ציירתי אותנו" הראתה לי, קצת נדהמתי מהציור.. בציור יש אותה ואותי מחזיקות ידיים בשמש בחוף הים וכמובן שהיא ציירה את הכריך בננה שלה בצד , מצחיקה שכזו, אבל היא הוסיפה הפעם עוד פרט אחד קטן, גבר גבוה מחזיק לי את היד והיא באמצע.
התכופפתי ונשקתי לה על המצח, "קייטי מותק אני יודעת שאת מתגעגעת לאבא"… " לא לא" , היא היא צעקה בסוג של התרגשות מסויימת וקול שונה בקולה, " זה מישהו אחר תראי את הלב ליד.. האבא החדש שלי..אני יודעת שאבא נמצא בשמיים והוא לא יכול להיות איתנו".
רציתי לבכות באותו הרגע.. לא חשבתי על זה בכלל , הדמעות הוחזקו חזק חזק בקצה של העין שלא תראה אותי בוכה, אני תמיד חזקה בשבילה, בשביל שנינו.
" קייטי מתוקה, הכל יבוא בזמנו.. אני מבטיחה שלעולם לא תהיי לבד וגם אני לא.. כי יש לי אותך" . הציור הזה כבר לא תלוי לי על המקרר.. הוא ממוסגר ושמור מול המיטה שלי.
היא חיבקה אותי והודיעה בהתרגשות " אכלתי את הכריך בננה שלי! ואפילו קיבלתי מדבקה מלילי!"
חייכתי, חיבקתי אותה והלכנו הביתה.
בבית הכנתי לה אטריות עם רוטב, היא בדרך כלל לא אוהבת רטבים על האטריות
אז כדי שהיא תאכל אני אומרת לה שהכנתי לה אותו עם מרכיב מיוחד, אהבה.. ומאז היא אומרת שהרוטב הזה תמיד טעים לה. וזה גורם לי להרגיש גאווה.. למרות שקניתי אותו בסופר אבל לפחות היא אוכלת וזה גורם לה להיות קצת פחות מפונקת.
כשאני חושבת על זה עכשיו.. מה הבעיה הייתה לפעמים לתת לה קצת פינוק.. היא ילדה מיוחדת ומתוקה.. ותמיד יש לי דמעה בקצה של העין..
לאחר מכן, קייטי ציירה קצת בסלון והתחלתי לראות המון אנשים ברחוב ומשטרה , חסמו גם את הרחוב שלנו. איזה כיף.
" אמא אמא לורן כאן! " אמרה קייטי בהתרגשות. זה תמיד אומר לי שגם מאיה כאן.
מאיה היא החברה הכי טובה של קייטי, מאז שלורן הגיעה בפעם הראשונה עם מאיה הן התחברו בצורה בלתי רגילה, שתיהן עושות שטיות כל היום ואוהבות לצחוק ובמיוחד אוהבות גלידה בטעם תות בננה.
מאיה גדולה מקייטי בשנה אבל אם תסתכלו עליהן ביחד זה יראה כאילו הן תאומות של ממש.
לורן הגיעה אלי כדי לעזור לי לעבוד על מחקר לעבודה שהתבקשתי להגיש שבוע לאחר מכן ולא היה לנו הרבה זמן להיפגש, הבנות שיחקנו בנתיים בחדר של קייטי ואנחנו היינו בסלון , הדירה שלי קטנה יחסית ובסלון היה לי שולחן עם מחשב.
לורן ואני חיפשנו בנתיים באינטרנט כל מיני נושאים מעניינים ושמענו את הבנות מצחקקות להן בחדר וזה קצת הפריע מידי פעם גם בעיקר כי קייטי או מאיה באו כל רגע וביקשנו משהו , יש לנו גינה בגודל סביר מאחורי הבית אז החלטתי לתת לבנות גלידה " קייטי ! מאיה! בואו רגע בבקשה" , הן רצו בדילוגים קטנים וציחקקו להן, " מה כל כך מצחיק אתכן בננות?" שאלתי אותן בחיוך רחב , " קייטי אמרה שאם נצליח להגיע על רגל אחת ולא ניפול אז נקבל פרס!" הסתכלתי על שניהן ואף אחת לא נפלה אז חייכתי אליהן ואמרתי " אה , הבנתי.. אז לשתיכן מגיע פרס! מה אתן אומרות על גלידה תות בננה?", העיניים שלהן פתאום נפתחו והן קיפצצו "כן ! כן!! ", צחקתי והבאתי להן , " תצאו החוצה בנות אתן יודעות שלא אוכלים גלידה בתוך הבית…" הן כמעט יצאו ואמרתי לקייטי " אל תשכחי את הסוודר שלך קר בחוץ! , מאיה לבושה כמו שצריך" אמרתי את זה כי ידעתי שקייטי תעשה מה שמאיה עושה.
היא לקחה את הסוודר שלה ויצאה החוצה , יש לי חלון במטבח שממנו אני יכולה לראות את הבנות משחקות בחצר,זה נתן לי קצת רוגע למרות שיש לי גדר די גבוהה.
לורן ואני המשכנו את המחקר ומידי פעם הסתכלתי על הבנות , הן עדיין אכלו את הגלידה אבל מאיה כמעט סיימה וקייטי אוכלת די לאט. לאחר מכן שמעתי אותן מצחקקות והן החליטו לשחק בחוץ למרות שקריר, אמרתי לעצמי עוד מעט אקרא להן לארוחת הערב.. תיכננתי להכין פסטה אדומה עם כדורי בשר.
לשניה היה נדמה לי שאני לא שומעת את הבנות אז אמרתי ללורן " את שומעת את הבנות?, לא שמעתי אותן כבר 10 דקות" , לורן הסתכלה עלי ואמרה אני בטוחה שהכל בסדר אבל אני אלך לבדוק" , היא חזרה ואמרה " כן, הכל בסדר ראיתי את מאיה בחוץ קופצת בחבל וקייטי מחזיקה אותו כנראה בגלל שהחלון סגור" .
פתחנו את החלון ואז שמעתי אותן קצת יותר ונרגעתי.
ממש חמש דקות לפני שסיימנו ,אמרתי ללורן אולי נקרא להן? מתחיל להיות קר ונראה שיירד גשם.. אבל היא אמרה לי " אנחנו מסיימות עוד כמה דקות ונקרא להן בנתיים ואני אתחיל להכין את ארוחת הערב" , משום מה הסכמתי איתה , עכשיו שאני חושבת על זה אם הייתי יוצאת באותם רגעים כל החיים שלי היו שונים עכשיו.
סיימתי את העבודה על המחשב והסתכלתי אחורה, מאיה עמדה בדלת עם החבל ביד בעיינים דומעות קצת מבוהלת, " מאיה?? הכל בסדר מתוקה? איפה קייטי?" היא פשוט בהתה בחלל לא זזה או הסתכלה לשום מקום וקצת נבהלתי, לורן הסתכלה עליה ונלחצה כי היא ידעה שמשהו לא בסדר , היא הפילה את הסיר ורצה אל מאיה " מאיה!? הכל בסדר?? מה קרה? תעני לי!" קמתי מהכיסא ורצתי לכיוון הדלת הזזתי את מאיה ולורן חיבקה אותה בנתיים וניסתה לדבר איתה, הסתכלתי על הגינה לצדדים ולא ראיתי את קייטי, ראיתי צעדים של בוץ על הדשא שנראו לי קצת מוזרים, חצי מהגלידה של קייטי על הרצפה נמסה אבל מה שהכי הבהיל אותי באותן רגעים זו הבובה שלה שהייתה על הרצפה, הבובה שהיא לא הולכת בלעדיה לשום מקום.
" קייטי?? קייטי!!!" צעקתי ואז ראיתי את זה.
סוג של חור בגודל בינוני בגדר שלי.. מה הולך פה?! איפה קייטי! .
לא הצלחתי לנשום ירדתי על הברכיים ולקחתי את הבובה והתחלתי לדמוע.. לורן יצאה החוצה מבוהלת היא הסתכלה עלי "לורה, מאיה אמרה.. שאיש גדול נכנס לגינה.. " הסתכלתי עליה מבוהלת.." מה?! מתי זה קרה? הרגע הן היו כאן שיחקו! מה עוד היא אמרה?! היא אמרה עוד משהו?!" לורן התחילה לבכות "היא אמרה שהוא היה גבוה עם מעיל שחור הוא פשוט לקח את קייטי ביד והלך" , בהיתי באוויר לשניה ופשוט רצתי ריצה מטורפת מעבר לגדר, הסתכלתי לכל הכיוונים ולורן צועקת לי" לורה! זה קרה לפני 5 דקות !!".
לא הגיוני, קייטי לא תלך לשום מקום עם מישהו שהיא לא מכירה.. ואז זה עלה לי בראש.. מה אם זה מישהו שהיא מכירה?..
חמש דקות? זה מלא , נלחצתי ובאותו זמן חייגתי לשירותי ההצלה, "שלום הגעת לשירותי ההצל.." היא אפילו לא סיימה וישר צעקתי לטלפון" קייטי . נעלמה. הבת שליי נחטפה!!!!" , וניסיתי לנשום בזמן שאני מחפשת כמו מטורפת סימן לקייטי, אנשים ראו אותי מהבתים צועקת והם יצאו החוצה, הרחוב היה יחסית ריק אבל לא ראיתי אף אחד כלום אפילו לא מכונית אז איפה קייטי?? " הכל בסדר?" צעק אלי השכן ממול .. הוא הגיע אלי כי ראה שאני בחוץ כמו מטורפת " מה קרה?" ואז הוא ראה גם את לורה ומאיה בחוץ בוכות " הבת שלי היא שיחקה בגינה ו.. ו.. היא נעלמה! עם חברה , היא הייתה עם חברה!!אני לא יודעת אני לא.." כמעט קרסתי והוא החזיק אותי.
" מתי זה קרה?!" הוא צעק והושיב אותי על המדרכה, " עכשיו… ! עכשיו..!לפני כמה דקות".
" אני אעזור לך לחפש , תרגעי" אני יודעת שהוא ניסה להרגיע אותי כאילו הכל יהיה בסדר ,אבל זה לא הצליח .. מה אם זה הוא?! זה יכול להיות כל אחד.. , לורה תרגעי.. הוא בא לעזור לך וקייטי לא איתו.. ניסיתי להיות הגיונית, הוא נכנס לתוך הדירה שלו ויצא עם כמה שכנים שהתחילו לחפש בשכונה ובנתיים שמעתי סירנות במרחק.
"מצאתי משהו! " מישהו צעק ורצתי אליו כמו מטורפת, פחדתי פחד מוות שזה קייטי .. ושהיא.. לא רוצה לחשוב על זה.
אבל לא, הוא מצא את הצמיד שלה, אבל לא רק את הצמיד.. היה צמוד אליו חלק מהבגד שלה, והפעם אני די בטוחה שהתעלפתי.