לילה גשום

נובמבר, 1978,
זה היה לילה גשום במיוחד, ישבנו ביחד על הנדנדה שבגן המשחקים, הרוח הקרה הייתה כשוט המצליף על העור שלי, אבל לי לא היה אכפת, העיקר שהייתי איתה, עם הילדה שידעתי שאני אהיה איתה לתמיד מאז שנפגשנו לראשונה.
החזקנו ידיים, אני והיא, היד שלה רעדה כל כך, אבל החיוך לא ירד לה מהפנים, ידעתי שהיא אהבה אותי חזרה, הייתי בטוח בזה.
ומה שטוב זה שאפילו לא היינו צריכים לדבר, שנינו אהבנו את הדממה הזאת, לא היה צורך לדבר.
הגשם התחזק והרגשתי איך הטיפות פגעו בגוף שלי כמו אבנים קטנות, כאב לי, כאב לי כל כך, אבל לא רציתי לעזוב אותה, הייתה לי הרגשה רעה בבטן, אני לא יודע למה, אבל ההרגשה הזאת שיגעה אותי,הייתי בטוח שיקרה הלילה משהו רע.
"יש לי הרגשה רעה" הפרתי את הדממה, היא הסתכלה עליי, אבל לא אמרה דבר, "אני חושב שכדאי שנלך מכאן", היא חיבקה אותי, פתאום כבר לא הרגשתי רע, כל הבעיות בעולם נעלמו והביטחון חזר אליי.
לפתע דמות מעורפלת הגיחה מהשביל והלכה לכיוון שלנו,
פחדתי,
מאוד מאוד פחדתי,
אני לא אתן לו לעשות לה משהו.
היא הלכה לכיוון שלנו, ליתר דיוק, היא התחילה לרוץ לכיוון שלנו,
עכשיו כבר הצלחתי לזהות את הדמות, זה היה גבר, הייתי אומר בן 40, עם קעקוע של צלב קרס על הפנים.
הוא שלף אולר מהכיס, ידעתי מה הוא רוצה לעשות לה, או לי,
אבל לא יכולתי לזוז,
קפאתי במקום,
הפחד השתלט עליי.
הוא כבר היה במרחק של חמישה מטרים מאיתנו, קרוב מידי לטעמי,
חיבקתי אותה חזק וקמתי מהנדנדה, אני לא אתן לו לגעת בה,
אני לא אתן לבן זונה הזה אפילו לשרוט אותה,
אני לא אתן לו.
"תברח!!", היא צעקה, "תברח מכאן מהר!!", קפאתי במקום,
הגבר הזר הטיח בי אגרוף ללסת ומהר מאוד מצאתי את עצמי על הרצפה, היה לי טעם של דם בפה, כנראה נשכתי את הלשון כתוצאה מההלם של המכה.
הסתכלתי למעלה, הכל היה מטושטש, ראיתי איך האיש מתקרב אליה ומתחיל להטיח בה מכות חזקות בכל הגוף,
היא עכשיו על הרצפה,
הוא בעט בה.
הוא. בעט בה.
הוא פוצע אותה.
הוא גורם לה לסבל.
קמתי במהירות ובעטתי בראש שלו עם כל הכוח שלי, הוא נפל על הרצפה הבן זונה,
עמדתי מעליו והתחלתי לתת לו אגרופים חזקים לפרצוף, לעין, לכל מקום שאני יודע שיגרום לו לסבל.
הוא גרם לה לסבול, עכשיו הוא זה שסובל,
הכל כל כך מטושטש, אני יודע רק שאני מרביץ למישהו ושומע עוד מישהו צועק ברקע, כנראה שזה גם אני.
הפנים שלו מלאות בחבלות, הוא כבר לא זז יותר,
לקחתי את האולר שהוא החזיק בה, ועשיתי לו חתך בצוואר,
אני לא יודע מה חשבתי לעצמי באותו הרגע,
אבל זה הרגיש כל כך נכון.
ידעתי כבר שהרגתי אותו,
הרגתי בן אדם, אבל מגיע לו, הוא ניסה לקחת אותה ממני,
הוא ניסה לקחת ממני את כל העתיד שלי,
את האחת שידעתי שאני רוצה להיות איתה לתמיד.
קמתי ורצתי לבדוק מה שלומה, היא שכבה שם ולא זזה,
נכנסתי לפאניקה, ניסיתי להזיז אותה, ניסיתי לפתוח לה את העיניים, אבל היא לא זזה,
לא, אין סיכוי.
זה לא קורה, אין מצב שהיא כבר לא כאן,
אין סיכוי שהיא לא איתי יותר,
"קומי!" צעקתי עליה, "תזוזי! תעשי משהו!!"
היא לא זזה.

היא,
היא לא זזה.
היא לא איתי יותר,
היא לא תהיה ביחד איתי לתמיד.
הכל נהרס.
קמתי, ולאט לאט הלכתי לעבר האולר,
אחזתי באולר, ולא פחדתי, ידעתי כבר שאין משמעות לזה יותר,
ידעתי איפה אני.
אחזתי את האולר כנגד הלב שלי,
ובתנועה מהירה,

קמתי מהחלום, אירגנתי את התיק, ויצאתי לבית ספר.