לב של עץ (בגרסה שלי) פרק 1

זה לא סיפור שלי אני רק מספרת אותו בגרסה שלי אז אל תשנאו אותי אחר כך בבקשה

"אמא? את יכולה לבדוק אם יש בארון מפלצת?" אמרתי. אימא פתחה דלת אחת של הארון לרווחה ואמרה "את רואה לורי מתוקה שלי? אין פה מפלצת." הסתכלתי על הדלת הפתוחה של הארון ואמרתי לאימא "אבל פתחת רק דלת אחת! מה אם המפלצת מתחבאת דווקא מאחורי הדלת השניה?", "לורי מספיק, לכי לישון." אמרה אמא ויצאה מהחדר תוך כדי ששכחה לסגור את דלת הארון. לורי שכבה במיטתה בוהה בשקט בדלת הארון הפתוחה, מפחדת מדי מכדי ללכת לישון, תוהה אם כדי לה לקום לסגור את דלת הארון. לורי האמיצה קמה וישבה על המיטה, וביד רועדת התקרבה אל דלת הארון בכוונה לסגור אותה, אבל פתאום הארון התחיל להשמיע קולות חריקה ולורי קפצה ונכנסה אל מתחת לשמיכה ועם חריץ קטן שעשתה בשמיכה הסתכלה על דלת הארון וראתה צל של ילדה, ספק בגילה, יוצאת מתוך הארון לבושה בשמלת כלה ונושאת זר פרחים ביד. לורי המבוהלת כיסתה את ראש עם השמיכה והתפללה שהצל יעלם. דקות ספרות אחר כך הצל נעלם ולורי קמה ורצה מהר ובשקט אל דלת חדר ההורים ופתחה אותה, ניגשה אל אביה ואמרה לו בלחישה "אבא! יש רוח רפאים בחדר שלי!", אביה הכועס של לורי אמר לה ללכת לחדר ולא להציק לו יותר כי הוא צריך לקום מוקדם בבוקר ביום למחרת. לורי הספק מפחדת ספק עצבנית הלכה לחדר ונכנסה למיטה מתפללת להירדם. שבוע לאחר מכן ירד גשם והתבטל הטיול שלורי וכיתתה היו אמורים לצאת אליו, אז לורי נשארה במיטה כי לא ראתה כל סיבה לקום אבל לאימא ולאבא של לורי היו תכניות אחרות בשבילה,אימא של לורי נכנסה ואמרה "לורי מתוקה, החלטנו לצ'פר אותך מפני שהיית ילדה טובה כל השבוע ולא התלוננת על כלום.", לורי הייתה שמחה מפני שכבר הרבה מאוד זמן רצתה ללכת לפארק ולכייף קצת על הרכבת הרים החדשה שבנו שם. לורי רצתה להגיד להורים שלה לאן בא לה ללכת אבל הוריה קטעו אותה ואמרו שהם לוקחים אותה למכירה פומבית שם יוכלו לקנות לה עוד רהיט עתיק מעץ כמו הארון שלה. הפנים של לורי הפכה כמעט מיד מפנים שמחות לפנים של אכזבה. כולם נכנסו לאוטו והתחילו לנסוע לכיוון המוזיאון שבו התקיימה המכירה, לורי ממש לא רצתה להיכנס לשם ולראות עוד רהיטים כמו הארון מעץ החורק והמפחיד שלה. הם נכנסו למוזיאון והוריה של לורי ישר ניגשו לשאול מתי המכירה הבאה, ולורי הסתובבה במקום מסתכלת על הרהיטים העתיקים. אחרי חצי שעה לורי שמה לב שאינה רואה את הוריה יותר והתחילה לחפש אותם, המוזיאון היה מלא באנשים בגלל המכירות אז היה קשה לראות. לורי ניגשה לזוג חיוור, צעיר והיו לבושים בבגדים ישנים שנראים כאילו הוציאו אותם מסט של סרט ישן כמו שלורי אוהבת לראות, שסחב עגלה ובפנים תינוק זהוב שיער, ושאלה אותם אם הם ראו את הוריה והזוג ענה שלא. לורי חשבה לעצמה לרגע ולא הבינה למה הם לבושים ככה, אבל החליטה שלא כדי לשאול בכדי לא להביך אותם ואת עצמה ועזבה אותם לנפשם. לורי חזרה שוב למקום בו ראתה את הוריה לאחרונה והניחה שהם חזרו הביתה לאחר קניית הרהיט החדש והחורק שעתיד להתייצב בחדרה של לורי בעוד כשעה, אז החליטה לורי לחזור הביתה ולנסות לשכוח את עתידה המר בחדר עם שני רהיטים עתיקים מעץ. לורי יצאה מהמוזיאון והתכוננה ללכת הביתה כשפתאום צמרמורת אחזה בה כאילו נחש מתפתל על עמוד השדרה שלה. לורי הסתכלה סביב והבינה שמשהו לא בסדר עם האנשים שכעת נראו לה שונים ומוזרים, כל האנשים היו חיוורים ולבשו בגדים ישנים. לורי נגשה אל השומר החיוור שישב בפתח המוזיאון, שכעת גם הוא נראה הרבה יותר חדש ולא ישן, ושאלה אם ראה את הוריה, השומר השיב לא והסתכל על לורי במבט מוזר כאילו לא הייתה שייכת לשם. לורי גם היא הסתכלה במבט משתק וחיפשה מה מוזר באותו האיש מלבד העובדה שלבש בגדים ישנים והיה חיוור כקיר לבן, ואז הבינה, לכל האנשים שראתה מאז שהתחיל המקרה המוזר הזה היו קולרים שחורים לצוואריהם. לורי נרתעה לאחור והתחילה לרוץ לביתה אך כשהגיע לרחוב בו היא גרה ראתה רק בית קברות ומעל שלט שאומר *בית הקברות המלכותי*. לורי החוששת נכנסה פנימה ושמעה קולות צחוק, היא התקדמה בשקט לעבר מצבה הסתתרה והציצה מהקצה כדי לראות מה קורה שם אבל לא ראתה כלום, רק שורות על גבי שורות של מציבות ואז משום מקום ילדה קטנה ואדומת שיער שלבשה שמלה מפוארת ניגשה אליה ביחד עם אישה שלבשה בגדי משרתת, שתיהן חיוורות עם קולר שחור לצווארן, הילדה האדמונית קרבה אליה ושאלה לשלומה ואותה הדבר עשתה המשרתת שעכשיו ראתה לורי שתפורות אותיות שיוצרות את השם *קתרינה* על בגדיה, לורי קמה על רגליה והבינה על מה נשענה… זה היה כדור שיש מסוטת שהיה מחובר למצבה ושם רשום *ריצ'רד בנסון*