לברוח מעצמך פרק 3

לברוח מעצמך פרק 3

בהתחלה התאפקתי לא לשלוח מבטים קצרים אל עבר רות, אבל המשימה הייתה קשה מדי בשבילי.
רות רוב הנסיעה קראה ספר ומדי פעם סקרה את הסביבה והנוף מהחלון. "דין?" שמעתי את קולה של רות מעיר אותי מהמחשבות ששקעתי בהם. "כ-כן?" גמגמתי קצת אבל היא לא הבחינה בזה. "רק בודקת אם אתה חי זה הכל" מלמלה ויכולתי להישבע שראיתי אותה מסמיקה. "אז אני חי" אמרתי מחייך חיוך קטן. היא חייכה אלי בחזרה ואני הרגשתי איך לבי דופק מהתרגשות. אחרי כמה דקות של שתיקה הטלפון שלי צלצל מודיעה לי על הודעה שנשלחה, זאת הייתה אמי והיא כתבה לי כמה מילים בודדות: "נו איך הטיול?" מה איך הטיול?! חשבתי לעצמי. זה לא שהיא לא יודעת את התשובה, היא יודעת טוב מאוד. "אנחנו נגיע עוד עשרים דקות ואני רוצה לעוף מכאן" כתבתי לה בחזרה. פחות גרוע כשמתכתבים איתה היא לא יכולה לצעוק עלי או משהו דומה. היא לא החזירה לי תשובה ואני נשענתי על חלון האוטובוס מתנהג על העשרים דקות של החופש שלי שנשארו.
לפתע האוטובוס נעצר. מלמולים של "מה קרה?" התחילו להישמע באוטובוס. "תלמידים להירגע" אמרה המורה. "אוטובוס לא יכול לעבור כאן ולכן נצטרך ללכת עד לשטח שלנו, אז כולם לקחת את התיקים ולזוז!" כולם התחילו לדחוף ולרדת מהאוטובוס. אני נשארתי אחרון, לא היה לי כוח לדחיפות.
כשכולנו ירדנו נכנסו ליער והתחלנו ללכת. היער היה מדהים, כל הירוק והחיות שם תאמינו לי זה יותר טוב מלחיות בערים עם בני אדם. אחרי כמה דקות של הליכה נשמע רשרוש בין השיחים, לפתע צץ משם זאב לבן מדהים ביופיו. התלמידים התחילו לצעוק, הזאב נבהל ורץ ישר לכיווני לא הרגשתי פחד, הרגשתי ריקנות ששוטפת אותי כמו מים קרים. ולפתע קרה הדבר הכי פחות הגיוני. הזאב קרע לי ברך וילל כאילו רצה שאלטף אותו. כולם בהו בי נדהמים. התעלמתי מלטף את הזאב. "תתרחק ממנו אולי יש לו מחלות" שמעתי את החת הפרחות של הכיתה צועקת. "לך יש יותר מחלות ממנו אז שתקי" אמרתי מלטף את הזאב, הרגשתי חיבור אליו. מקודם שטפה אותי ריקנות ועכשיו כאילו אחרי המים הקרים שפחו מים חמימים שמרגעים את גופי. "דין אנחנו ממשיכים" אמרה המורה ואני עזבתי את הזאב כשהוא בוהה בי בעצב, לפחות כך זה נראה.