לברוח מעצמך פרק 1 נכתב יחד עם נעמה :)

לברוח מעצמך פרק 1

אני נושם עמוק שמטוס נייר פוגע בראשי, צחקוקים נשמעים מאחורי. אני לא מסתובב.
ככה זה כל יום בבית ספר שעובר, אנשים מנסים לאתגר את עצמם ולהכעיס אותי. מה שקורה הרבה פעמים.
אבל לפעמים אני שולט בעצמי, לפעמים.
"דין מה קורה אחי?" טפס בזרועי לאון, הבריון של בית הספר. "תעזוב אותי לאון" אמרתי מושך את ידי בחוזקה. "מה קרה עצבני?" התעלמתי ממשיך ללכת. "קרה משהו היום?" שאל עוקב אחרי. "תעזוב אותי" סיננתי אליו. "הינה סוף סוף דין שלנו עצבני" אמר צוחק. ניסיתי לנשום. מתאפק לא לתת לו אגרוף לפרצוף. המשכתי ללכת מותיר את לאון צוחק מאחור.
נכנסתי לכיתה מתיישב במקום הכי רחוק. "תלמידים יש לי הודעה משמחת" אמרה המורה. יכולתי לשמוע את פעימות לבה מוכן כבר לצעקות של התלמידים. "בעוד יומיים יש טיול-" המורה לא סיימה את המשפט וכבר צעקות רבות נשמעו בכיתה. "אתם לא תדעו לאן אם לא תתנו לי לדבר" אמרה וכל הכיתה השתתקה. "אנחנו נוסעים לטיול אוהלים ביער כל כיתות י'" הבנות צעקו בבהלה והבנים צחקו נהנים מהרעיון שיהיה להם את מי להפחיד. "הטיול ימשך שלושה לילות" אמרה המורה וסיימה את דבריה.
עד סוף הלימודים כולם דיברו על הטיול שיהיה ואני כמובן, שתקתי.
יצאתי מהבית ספר לכיוון ביתי. בדרך הביתה נתקלתי באדם גבוה ורחב. "סליחה" מלמלתי ממשיך בדרכי. אבל האיש עצר אותי. "אתה בסדר ילד?" שאל. האיש היה מוצק ושרירי היה לו שיער בלונדיני חלק ועיניים כחולות שבחנו אותי בקפדנות. "כן תודה אדוני" אמרתי והלכתי משם מהר, האדם עורר בי אי נוחות.
"אני בבית!" צעקתי וראיתי מזווית עיני את אמי אוכלת במטבח. "את לא אמורה להיות בעבודה?" שאלתי אותה מתיישב מולה. "נתנו לי יום חופש. איך בלימודים?" שאלה אותי. "בסדר גמור" לפי מבטה היא כנראה חיכתה לתשובה יותר מפורטת. "שמעתי שיש לכם טיול עוד יומיים" אמרה מנסה לפתח איתי שיחה" קמתי מהכיסא לא רוצה להיות מולה שהיא תדע שאני לא הולך. "נו?" שאלה אותי. "מה נו?" אמרתי פותח את הסיר עם האוכל מנסה לא להביט בה. "אתה הולך נכון?" המכסה של הסיר נחת בחוזקה בחזרה על הסיר. "לא, אמא אני לא הולך" שמעתי אותה נאנחת בכבדות. "אתה הולך דין" אמרה מנסה להישמע סמכותית מה שלא הצליח לה כל כך. "אני לא הולך" אמרתי הולך לסלון. "תחזור לפה עכשיו!" צעקה עלי. חזרתי בחזרה למטבח נעמד מולה. "דין, אתה הולך וזה לא ניתן לוויכוח" אמרה בתוקף. "אני אברח מפה" אמרתי לה בשקט. "ואיפה תגור בדיוק?" צחקה בלגלוג. "לך לחדר שלך" אמרה ואני עליתי מהר במדרגות תורק אחרי את הדלת. נשכבתי על המיטה מאשים את העולם בכך שאמי לא אוהבת אותי.
אמי כעסה עלי כי אבי נטש אותה והשאיר אותה להתמודד עם הבלגן, הוריה של אמי כעסו עליה וגירשו אותה מביתם 'ובגללי' היא הרגישה שקשה לה ולכן עלי נופלת האשמה במקום על אבי.
עכשיו אני חייב ללכת לטיול המטופש הזה כי זה הדרך שלה להיפטר ממני לכמה ימים של שקט, ללא הילד המתוסבך שלה. אלה הם חי…