לבד מול כולם…

פתיחה:

עמדתי שם לבד,כמו תמיד..
עד עכשיו לא התייחסתי לשום דבר ולאף אחד
עד הרגע הזה שראיתי אותו ואותה פשוט עמדתי והסתכלתי עליהם,הרגשתי שהפעם באמת נשברתי מבפנים
אני סמכתי עליו אני חשבתי שהוא בחיים לא יתקע לי סכין בגב
חשבתי שהוא לצידי,הוא היה הבן אדם הכי חשוב בשבילי באותה שנה
אני לא האמנתי,ברחתי הביתה ישבתי וחשבתי
עד שהגעתי למסקנה
אין לי יותר סיבה לחיות…

להמשיך?
אשמח לשמוע את דעתכם (: