לא עוד חותמת גומי

אני שונא לראות תאונות אופנוע, אלו תמיד תאונות שאפשר היה למנוע.
אבל יותר מכל אני שונא לראות תאונות אופנוע עם הרוגים, אלו אופנוענים שאין להם כבר הזדמנות ללמוד מתוך השגיאות שלהם לרכב נכון!
על כן כשהגעתי לזירת התאונה, רכוב על אופנוע בעצמי, מצב רוחי היה בכי רע.
הפעם זירת התאונה הקטלנית ממש נראתה מוזר. ההרוג היה דווקא אדם מבוגר שנפגע. מניסיוני ידעתי שלרוב צעירים נוהגים להשתולל עם אופנועם וגורמים לרוב התאונות. כנראה שהשתהיתי יותר מדי בהתבוננות בהרוג, כי קצין המשטרה, הממונה עליי, ניגש אליי ושאל אם אני בסדר.
"כן, כן, בסדר גמור", עניתי, עדיין מבטי נעוץ בהרוג השוכב על הכביש. איכשהו המחזה נראה לי משונה: האופנוע נכנס בגדר הביטחון בלי שום סימני עצירה על הכביש וגם בלי שום סיבה שהיא לסטייה החדה של האופנוע מנתיבו!
הקצין ניגש שוב אליי, אחרי שעשה סיבוב בזירת התאונה וחיכך בגרונו כדי להוציאני מהרהוריי. "נו יוסי, מה יהיה?", אמר חסר סבלנות. ידעתי שהוא כבר מצפה לחתימתי על טופס התאונה, שתאפשר למשטרה לסגור את התיק ותטיל את כל האחריות על חברת הביטוח. המשטרה וחברות הביטוח הפכו להיות מסונכרנות להפליא, כאשר חברת הביטוח משמשת למשטרה כיסוי נפלא להתפטר מכל תיקי התאונות, בלי לתת להם הסברים ולבזבז עליהם כוח אדם שמאילה לא היה לה!
ידעתי שכולם ציפו ממני לחתום על מסמך המאשר את התאונה, אבל אחרי 20 שנה במשטרה, שבהם חתמתי על אינסוף מסמכים כאלו, יכולתי להרשות לעצמי לעשות קצת צרות למפקד.
"מוזר", אמרתי, מרגיש צורך להגיד משהו נוכח הקצין שלי שנדבק אליי.
"מה מוזר?", הוא שאל חסר סבלנות.
"תראה את הקסדה", אמרתי, "היא נותרה שלמה!"
"ברור", אמר הקצין, "הרי האיש מת כתוצאה מכך שמפרקתו נשברה, כשפגע במעקה הבטיחות."
"כן", אמרתי, "אבל בחיים עוד לא ראיתי אופנוען מת בצורה כזאת, הם תמיד מתרסקים במהירות ואילו פה…"
"בסדר, אין לי זמן לזה", אמר הקצין. יכולתי להבין את חוסר סבלנותו. יש כמעט נוהל מקודש במשטרה שתיקים כאלו נסגרים מיד על המקום, המשטרה מתפטרת מהתיק וחברת הביטוח משלמת, כל אחד מקבל את ליטרת הבשר שלו – והמכונה המשומנת היטב של רצף תאונות בלתי פוסק, יכולה להימשך! כל מה שהמשטרה המיניאטורית שלנו יכולה לטפל בו, זה רציחות חריגות או שחיתויות בצמרת, תיקים בודדים שבהם הם יכולים להתרכז וגם להצליח. בכמות העצומה של התאונות הם יכולים רק לעשות בושות אם ינסו לטפל.
למחרת דבר ראשון בבוקר קבלתי טלפון מהקצין שלי. "מדוע לא חתמת עדיין על טופס התאונה?" שאל, "שועל ותיק שכמוך הרי היה צריך לעשות זאת מזמן", הוסיף, אבל הבנתי שהתכוון ל"זקן מטומטם". אכן הייתי מין קוץ בתחת בשביל המערכת, בגלל היותי ותיק, היה קשה להתפטר ממני או לאיים עליי כמו פעם. שתקתי וחשבתי בלבי: אולי הם היו רגילים לפסוע בין ערמות גופות של אופנוענים שנפלו כל יום, אבל אני החלטתי להפסיק עם זה.
דממה השתררה על הקו, אבל יכולתי להרגיש את הפיצוץ הממשמש ובא. במקום זאת הקצין בחר לטרוק לי את הטלפון, תוך קללה עסיסית.
כל אותו היום ישבתי במשרד, מעיין בתצלומים מהתאונה, או יותר נכון עושה עצמי מעיין בהם, כי הייתי כולי שקוע בזיכרון התאונה. אולי לקיתי אפילו בהלם מסוים, היה לי בעצמי קשה להסביר את התנהגותי.
למחרת דבר ראשון על הבוקר, עוד לפני הטלפון המצופה מהקצין שלי, ביקשתי את הטופס שהייתי אמור לחתום עליו לסגירת התיק.
שוטר צעיר הגיש לי את הניירות בחיוך ואמר: "יכולת לחתום על זה אתמול והיית חוסך מאתנו את הזעם שהקצין הוציא עלינו בגלל זה. למעשה יכולת לחתום על זה כבר שלשום ובעיניים עצומות!".
העט כבר היה בידי רוכן מעל הטופס, כשהמשפט האחרון עצר אותי. הזדקפתי מופתע – פתאום הבנתי מדוע בעצם היססתי יומיים לחתום: "בעיניים עצומות" כמו שאמר השוטר, זאת היית הנקודה שתפסה אותי – האופנוען המבוגר מת בעיניים עצומות! כיצד ייתכן? האם נרדם על האופנוע. הרי זה לא מכונית שאפשר להירדם בה על ההגה! אבל זה בדיוק מה שהסביר את התאונה המוזרה הזאת, את המהירות האטית, את ההתנגשות חסרת ההסבר במעקה הבטיחות! לא שמתי את לבי לשוטר שהתחיל לדבר אליי בצורה תקיפה – עזבתי את החדר בלי להקדיש לו כל תשומת לב.
למחרת הלכתי לביתו של ההרוג. אשתו סיפרה, שהשותף של בעלה לעסקים, בא לבקש את הקסדה, שהלווה לו, אחרי שהקסדה של בעלה נעלמה באורח מסתורי. אבל היא לא רצתה להחזיר לו!
איזה מזל! כמעט נשקתי אותה. היא סיפרה שהשותף של בעלה, התנהג בצורה לא יפה, בתקופה האחרונה, אחרי שפרץ סכסוך בינו לבעלה. "הנחתי את הקסדה שהמשטה החזירה לי, עם החפצים של בעלי, בארון סגור בחדרו", אמרה.
במעבדת המשטרה, פירקו את הקסדה וגילו מה שחשדתי: חומר מרדים רוסס בפנים!
אחרי שהנחתי את ההוכחה למה שנחשב לתאונה והתגלה כרצח, יצאתי מחדרו של הבוס ועליתי על אופנועי. לקחתי נשימה ארוכה ורק אז שמתי את הקסדה שלי על הראש. אבל בכל זאת חשתי ריח מסריח. הריח הזה, שמקורו היה מתוך המוח שלי, כנראה לא הולך לחלוף מהר כל כך…
כשנזכרתי בפרצופו של הבוס, אחרי שראה את ההוכחה, ואחרי, שאינסטינקטיבית בעט את הכסא שלידו לעברי, יכולתי להרגיש את הבעיטה שלו בתוך בטני!
אבל הרגשתי סיפוק גדול, עוד מעט, כשאצא לפנסיה, לא יוכלו עוד לכנות אותי: "חותמת גומי עם הכיתוב: סיבת המוות, תאונה קטלנית!"