כביש נעלם. פרק 2.

קייסי קפאה על מקומה.
אמה מעדה.
"מה" "מה זה היה?!"
"יריות." קייסי מלמלה לעצמה, ואז, "יריות! מישהו נפגע! בואי נראה!" קראה בבהילות.
"השתגעת?!" קראה אמה מזועזעת, "אנחנו נוכל להיפגע! ובכל מקרה לא נוכל לעזור. מה נעשה? נזרוק עליו את הפנס??"
"לעזאזל אמה!", רקעה קייסי ברגלה, "אסור לנו להתעלם! מישהו צריך עזרה!"
"צריך עזרה?!" אמה הביטה בקייסי כאילו נפלה מהירח. "צריך עזרה?!" חזרה.
היא אחזה ביציבות בכתפיה של קייסי, הביטה בעיניה, ואמרה בקול בוטח, "הדבר הכי יעיל שנוכל לעשות, זה להמשיך ללכת. נזמין משטרה ברגע שנגיע לטלפון!". היא ניסתה לא לחשוב על
האפשרות שהאדם נהרג.
קייסי התלבטה רגע, והגיעה להחלטה, "אז קדימה!!" משכה ביד אמה, ושתיהן החלו לרוץ.
* * *
קייסי ואמה רצו במשך כחצי שעה. הן היו כואבות וצמאות, אך ידעו שחיים של בן אדם תלויים בהן.
הן המשיכו לרוץ.
לאחר זמן מה, החלו להישמע רשרושים מבין העצים והשיחים שמשני צידי הכביש הרעוע, ונראה היה שהרעש התקדם איתן.
"מה לעזאזל..?" קייסי התנשפה.
הן האטו את קצב ריצתן, "זאת רק אני, או ש.." הן פסעו עוד מספר צעדים ונעצרו.
"לא, לא!" התנשפה אמה, "גם אני שמעתי."
קייסי כיווצה גבות, "לא ידעתי שיש פה חיות" בחנה את העצים במבט חשדני, "מה זה היה?"
"זה יער. תיהי בטוחה שיש פה בעלי חיים", "הם לא יפריעו לנו אם לא נפריע להם". הרגיעה אמה.
רעש מחוספס של שבירת ענף לשניים שבר את הדממה, ושתיהן קפצו בבהלה.
הן הסדירו את נשימתן. לאחר מספר רגעים אמרה אמה, "בלי חיות, זה לא יער". "זה בטח סתם סנאי חמוד", היא נשענה עם הידיים על ברכיה, מתנשפת.
"הרגשתי כאילו זה עוקב אחרינו" התעקשה קייסי.
"שטויות. אין לנו זמן לזה."
הן המשיכו לרוץ.
* * *
אמה הודתה בליבה על מזג האוויר הקר, היא לא מסוג האנשים שאוהבים ועושים ספורט, בגדיה היו ספוגים בזיעה.
קייסי, לעומת זאת, בכושר. היא נוהגת לצאת לטיולים רגליים בטבע, לשחות, ואף לטפס על צוקים, לכן לא הרגישה קושי משמעותי.
החל להיווצר בניהן פער. אמה הייתה צריכה מנוחה, וקייסי הבחינה שאמה לא עומדת בקצב.
"עצרי." הסתובבה אליה קייסי, "את לא יכולה להמשיך ככה."
אמה נעצרה. "אסור, לנו, להפסיק" זרקה בין התנשפות להתנשפות.
"אמה, זה יכול להיות מסוכן" קייסי הניחה יד על השכם של אמה, וקבעה בעדינות, "את לא רגילה לריצות ארוכות כל כך".
"אז מה נעשה?" הביטה בה בדאגה.
"אני אמשיך בלעדייך."
"מה?!" אמה התיישרה, ומיד הניחה יד על המותן, שכאבה. "אין סיכוי!" "אני לא נשארת פה לבד!"
"אל תדאגי! אני אגביר את הקצב. מיד כשאגיע למקום עם טלפון, אתקשר למשטרה ואגיע לאסוף אותך. זה לא ייקח יותר משעה."
אמה כיווצה גבות במבט מודאג ומוטרד, לאחר מספר רגעים נתנה לה את הפנס הבודד שלהן, וקראה, "בסדר, אבל תמהרי!".
קייסי החלה לרוץ, "ברור!"
היא הסתובבה אל אמה תוך כדי ריצה, "אל תלכי לשום מקום!" קראה מחייכת, אך עם רגשות אשמה.
"חה חה" שמעה אותה אומרת.
היא פנתה בעיקול והגבירה את הקצב.
* * *
קייסי רצה כחמש דקות וגמעה מרחק גדול בהרבה לעומת אותו הזמן בריצה עם אמה. ולמרות זאת, החלה לדאוג;
"מה אם ייקח לי יותר משעה למצוא מקום?" חשבה.
"ובכלל, לא טוב להיות במקום כזה לבד." דאגה לאמה, "היא לא יודעת להגן על עצמה! מה תעשה אם תגיע חיה מסוכנת כלשהי?"
היא נעצרה באחת.
פתאום זה הכה בה. הרעשים! זאת בכלל לא הייתה חיה! חיה לא הייתה הולכת איתן באותו הקצב.
ורעש שבירת הענף שנשמע..
זה היה שיעול. שיעול אנושי.
היא התנשפה במהירות, והרגישה את ההיסטריה מתחילה לחלחל בה.
"מישהו עקב אחרינו" חשבה בחוסר אמון.
קייסי בלעה רוק. היא הרגישה כבתוך חלום בלהות.
ואז הסתובבה והחלה לרוץ.
היא גייסה את כל המהירות שלה, ולמרות זאת, נדמה היה לה שנמצאת בחומר צמיגי שמונע ממנה לזוז במהירות מספקת.
"זה לא קורה זה לא קורה זה לא קורה", חזרה בראשה.
"אמה!" שאגה במלוא גרונה. היא הרגישה כאילו הכל נמצא בהילוך איטי.
היא רצה הכי מהר שיכלה. ואז שמעה,
אמה צרחה צעקה גבוהה וחדה.
"אמה!" קייסי צעקה, "אמה! אני באה!".
"קייסי!!!" אמה צרחה בפאניקה. "עזוב אותי!"
"אמה?!" קראה קייסי בפחד, "אמה!!"
שקט.

המשך יבוא.