כנופיות מינסוטה

זה היה עוד בוקר קר וגשום במינוסטה. טיפות הגשם התאחדו לכדי זרזיף בחלוני.
הבטתי דרכו מעלה, וראיתי שהשמיים קדרו. לכן רק מעט מקרני השמש חדרו את מעטה העננים, מאירים רק במעט את היום.
אף שמזג האוויר היה קריר, והימים התארכו, קמתי מוקדם מן הרגיל. אן, אשתי, עוד הייתה במיטתנו, ישנה שינה עמוקה. הבעת פניה הייתה כל כך שלווה, שידעתי כי אם אעיר אותה בשעה מוקדמת שכזו,
סביר להניח כי היא הייתה מתרעמת על כך.
לבי הלם מהר מן הרגיל בזמן שנשקתי ללחייה. ידעתי כי אם היא הייתה יודעת לאן אני הולך, ולהיכן דרכי עלולה להוביל אותי, הדבר יגרום לה לבהלה. גמרתי אומר בליבי שלא יוודע לה הדבר לעולם.
פסעתי לעבר המטבח, והכנתי לעצמי ארוחת בוקר קלה, אשר כללה שני טוסטים מרוחים בחמאה, ונס קפה. האוכל לא היה מדשן עונג, אך הוא השביע את הרעב. ידעתי כי אזדקק לכל קלוריה וקלוריה שבאוכל.
לא מפני שעומדת בפניי משימה פיזית מאמצת, אלא בגלל הלחץ- הלחץ שגורם לשיערו של אדם להלבין, לאישוניו להתרחב, ולזיעה קרה בגופו.
אחרי ששבעתי, הנחתי את הכלים בכיור. נעלתי את נעלי ההליכה שלי, והתכוננתי לצאת מן הבית, ולגשת לענייני. רגע לפני שהכנסתי את המפתח למנעול עצרתי והתבוננתי בסלון הבית. הסלון הכיל שתי כורסאות.
אחת תלת מושבית, והשנייה הייתה מיועדת לאדם אחד בלבד. שולחן קפה היה מונח לפניהן, ומסך טלוויזיה במקביל.
אף שחדשות הבוקר עניינו אותי, הדרתי רגלי משם, ויצאתי מן הדירה.
ירדתי במדרגות במהירות, ויצאתי מן הבניין. את מכוניתי החניתי בקרבת מקום מבעוד מועד, אף שלא היה מחסה, או תקרה כלשהי ששימשה בתור סוכך, בחרתי במקום חניה זה משום שהיה ריק, זמין, וקרוב לדירתי.
לפני שנכנסתי למכונית נשאתי עיניי לעבר הבתים הסמוכים- לא היה איש באחת הגזוזטרות הרבות. השעה הייתה עשר דקות לפני שש, ולכן הדבר התקבל על הדעת.
התנעתי את מכוניתי, והתחלתי בנסיעה. תחילה נסעתי בדרכים סלולות, ואף היו בהן מעט מכוניות אחרות שנסעו איתי באותה הדרך. אך לאט לאט הדרכים הפכו לדרכי חתחתים, והיה עליי לסובב את ההגה מספר פעמים בכדי להימנע
מאבנים גדולות, וממכשולים שונים. לבסוף, אחרי נסיעה שארכה כשעה ארוכה, הגעתי למקום חפצי.
זאת הייתה חורשה מושלגת, בוצית, וונדלית. הגשם זב מצמרות העצים, וזלג לראשי, ולעורפי, מה שגרם לי להתרחק מן העצים, וללכת בדרך שמעליה רק הרקיע.
אחרי הליכה של כ5 דקות התקרבתי אל חווה נטושה, ונכנסתי אליה.
מאחורי הדלתות הגדולות של החווה עמד אדם בשם יורגן- אשר היה שותפי לעסקים. הוא החזיק בשתי ידיו רובה סער מסוג קלצ'ניקוב. הוא היה גבר בעל קומה ממוצעת, ושיערו היו בלודיני וחלק.
הוא הניח את ידו על כתפי. "אנחנו מוכנים, קרייג, אתה רק צריך להפעיל את קסמיך עליהם." חייך יורגן.
"מי נקלע לצרות הפעם?" שאלתי באגביות.
"ארבעה נערים שלנו שניסו לגנוב כמה תתי מקלע מהמאפיה האירית. האירים עצבניים ומתוחים, והם רוצים להרוג אותם." השיב יורגן.
החמצתי את פניי. ידעתי כי בתקופה הנוכחית אפשר לחתוך בסכין את המתח השורר בין המאפיה האירית לאמריקאית. משא ומתן על הנערים הולך להיות קשה מן הרגיל.
"טוב, כדאי שניכנס, האירים לא ידועים בסבלנותם…" אמרתי בחשש.
יורגן, אני, ועוד שלושה מאנשיו החמושים, הלכנו לעבר חלקה האחורי של החווה. יורגן פתח את הדלתות, וכולנו נכנסנו.
7 אנשי המאפיה האירית היו שם. הם החזיקו את נשקיהם באלגנטיות, ומבטיהם היו חתומים.
קרוב יותר אלינו, ולפני האירים היו קשורים גב אל גב ארבעת הנערים. פיותיהם כוסו ונקשרו. הבעות מבוהלות נסוכות על פניהם.
אחד מהאירים, כנראה הבכיר שבהם, הביט בשעונו, ואחר כך הביט בי במבטו הזחוח. הוא היה גבר גבוה, בעל שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בורקות.
"איחרתם. לא נראה לי שאכפת לכם כל כך מהנערים שלכם" גיחך.
"הגענו לפה לפני שהלכתם. מספיק טוב בשבילך, מקגידי?" השיב יורגן בעוקצנות.
"תחסוך ממני את הדיבור הזה. אתם לא בעמדת מיקוח כרגע- חבורת הילדים שלכם ניסתה לגנוב מהאנשים שלנו. סופו של גנב לתלייה." ציטט מקגידי.
"אם רק תעז לפגוע בהם, לא יישארו לך ולחברים שלך שיניים." סינן יורגן.
"חברים, אל נא תתרגזו. לכולכם יש הרבה מה להפסיד" התערבתי בשיחה.
מקגידי החזיר לי מבט עוד יותר זחוח ממוקדם. "לא נראה לי" השיב מקגידי.
"כפי שכל הנוכחים בחדר יודעים, כרגע ישנה וחלוקת טריטוריות הוגנת בין המאפיה האירית לאמריקאית. אם תפרו את השלום, עלולה לפרוץ מלחמה שתגבה קורבנות רבים." אמרתי.
"אם היינו רוצים, כל הטריטוריות שלכם היו שלנו. המאפיה האירית חזקה הרבה יותר מהמאפיה האמריקאית. אנחנו יותר מכם, אנחנו מכניסים יותר כסף מדמי פרוטיקשן ומכוניות גנובות. אנחנו יכולים למחוץ אתכם." אמר מקגידי בחצי חיוך, בעוד ששאר האירים דורכים את נשקם.
"אך זה לא רצונכם, נכון? שיתופי הפעולה על המאפיה האמריקאית תורמים לכם. המאפיה הקולומביאנית גם נושפת בעורפכם- אם תיכנסו למלחמה מיותרת עם המאפיה האמריקאית, אתם עלולים לאבד אנשים רבים ולהיות פגיעים מבעבר. המאפיה הקולומביאנית תקפוץ על ההזדמנות, ותפליא בכם את מכותיהם."
אמרתי בביטחון.
מקגידי הנהן, ונראה כי מבטו התרכך מעט.
"דבריך דברי טעם. אכן המאפיה הקולומביאנית מאיימת על היציבות שלנו. אך איך המאפיה האמריקאית מרשה לעצמה להתעסק עם שותפיה הגדולים? האם לא הבנתם עם מי יש לכם עסק?" הרעים בקולו.
"הם בסך הכל נערים. שניים מהם אפילו לא בני שמונה עשרה, אני בטוח שתוכל שתוכל לפתוח את לבך הרחב ולהבין את הסיטואציה המצערת." אמרתי בקול יציב.
"הם צריכים ללמוד את מקומם. כדור בראש לכל אחד מהם, והלקח יועבר." פסק מקגידי.
"מי שיסיים עם כדור בראש זה אתה. על החברים שלך נרחם- נירה להם בזין." אמר יורגן. שלושת האמריקאיים רק גיחכו, וגם דרכו את נשקיהם.
"אתה מאיים עליי? כנראה שגם אתה צריך ללמוד את מקומו." אמר מקגידי בכעס, וסימן לשאר האירים לכוון את נשקיהם אל יורגן.
שלושת האמריקאים ויורגן כיווני את נשקיהם לעבר מקגידי ושאר האירים. ארבעת הנערים התחילו לצעוק. הרגשתי שהמצב יוצא משליטה, ושעלול להיות כאן מרחץ דמים.
התקדמתי קדימה ועמדתי בין האירים לאמריקאיים. ידעתי שאני מסכן את עצמי מאוד, ושאם אחד הצדדים יפתח באש, אני גמור.
"מספיק! אמריקאיים- אם תפתחו באש, כנראה שכולכם תמותו, וגם הנערים. אירים- אם תפתחו באש, לא הרבה מכם יישארו עומדים על הקרקע, ותפסידו את קלף המיקוח שלכם. אם יורשה לי, תנו לי לנהל את המשא ומתן, וכולכם תחזרו בשלום לנשותיכם ולילדיכם" אמרתי, כמעט צועק.
יורגן ומקגידי הביטו אחד בשני, עדיין עם נשקים שלופים, והנהנו.
"תמשיך." אמר מקגידי.
"אני מציע שהנערים ישוחררו, והמאפיה האמריקאית תשלם פי שלוש עבור הנשקים שנגנבו." והעברתי מבטי בין יורגן למקגידי.
"לא מקובל עליי." אמר מקגידי. אני רוצה לכרות להם את שתי הידיים, ותשלום גבוה פי שניים ממה שהצעת.
"נעצתי את מבטי ביורגן.
"בלי כריתות ידיים. נשלם תשלום כפול ארבע מעלות הנשקים." אמר יורגן.
"אז נשבור להם את שתי הידיים, ותשלמו פי חמש מעלות הנשקים." הציע מקגידי את הצעתו הנגדית.
"אין סיכוי. שום יד או אצבע לא תישבר, ולא נשלם פיצוי גבוה פי חמש מעלות הנשקים." ביטל בידו יורגן.
"אני מבין שאתה רוצה למות היום, לא?" רתח מקגידי.
"לא לפני שאני אקח אותך ועוד כמה מאנשיך ביחד איתי" אמר יורגן ללא פחד.
"אף אחד לא צריך למות! מקגידי, האם תוכל לוותר על שבירת הידיים בשביל לקבל תשלום גבוה פי חמש?"
"לא בא בחשבון" אמר מקגידי.
"רק אם אין שבירות ידיים" אמר יורגן.
"ואם תשברו לכל נער רק יד אחת? והמאפיה האמריקאית תשלם פי חמש בעבור הנשקים?" אמרתי, והתבוננתי בנוכחים.
יורגן הנהנן, בעוד שמקגידי התלחש עם האירים.
"מוסכם" אמר, וסימן לחבריו להוריד את הנשקים, וגם יורגן ושלושת האמריקאים עשו כן. אחד מאנשיו של יורגן יצא מן החלק האחורי של החווה. הוא חזר עם תיק מלא בכסף מזומן.
יורגן לקח את התיק, והביא אותי אליי.
"אתה רוצה שאני אספור את הכסף, או שאתם תספרו?" שאלתי את מקגידי.
"אחד מאנשי יעשה זאת." השיב מקגידי.
אחרי שהכסף נספר, מקגידי הורה לאנשיו לשבור את הידיים לכל אחד מהנערים.
"תתכוננו, זה הולך להיות קצת רועש ומכוער" גיחך מקגידי.
זעקות הכאב של הנערים גרמו לי למועקה גדולה. גם אחרי זמן לא קצר בעולם הפשע, כנראה יש דברים שלא מתרגלים אליהם.
"תפקידך הסתיים פה. העניינים כמעט יצאו משליטה, מזל שנעזרנו בך." אמר יורגן בהוקרת תודה.
"העיקר שהנערים נשארו שלמים ונושמים." נשמתי לרווחה.
"הנה הכסף שמגיע לך. אם היית מוכן לקבל כסף מזומן, יכולת לקבל יותר." הושיט לי יורגן המחאה על סך אלפיים דולרים.
"אני מעדיף כסף נקי וחוקי. אני מנסה לשמור על עצמי." אמרתי בעודי לוקח את ההמחאה.
"במוקדם ובמאוחר עולם הפשע יתפוס אותך. מי שנכנס לשם- לא יוצא. לפחות לא בחיים." אמר יורגן.

יצאתי מהחווה. השעה הייתה עשר וחצי בבוקר, ורק מעט גשם ירד. העננים התפזרו חלקית, והיום היה מואר יותר.
בדרך חזרה הביתה חשבתי על אירועי היום, ועל משפטו האחרון של יורגן.
ידעתי כי אני מסכן את חיי בכל פעם שאני מתערב בסכסוכים של עולם הפשע. אך זהו מקומי, והכסף משדרג משמעותית את החיים שלי, ושל אשתי אן.
כשחזרתי הביתה בדקתי את המשיבון- שתי הודעות מהדואר, הודעה מאן, ועוד הודעות ממכרים שונים. אחרי שלא היה דבר מעניין במשיבון, הלכתי לצפות בטלוויזיה.
לפתע נשמע קול שבר מחדר השינה. בשנייה הראשונה נלחצתי מעט, אך הנחתי שאן השאירה את החלון פתוח, והרוח העיפה אגרטל או חפץ שביר כלשהו.
הלכתי לעבר חדר השניה באיטיות, וסקרתי את החדר. אגרטל אכן היה מנופץ, והחלון היה פתוח. על אף זאת, התעורר בי חשד מסוים לגבי נזק מכוון.
אספתי את שברי האגרטל, כשפתאום צד את עיני פתק אשר מילים בשפה זרה נכתבו עליו.
תרגמתי את המשפט. קראתי אותו שוב ושוב, והחרדה גברה יותר ויותר, כאילו סכין ננעץ בליבי שוב ושוב בכל פעם שאני קורא את המשפט מחדש.
בפתק נכתב "המאפיה הקולמביאנית הייתה פה. ראה הוזהרת. "