כלואה2- פרק 9.

"אימא" קולות מעומעמים הושמעו באוזניי. פקחתי את עיניי בעדינות. "מרי, מה שלומך איך את מרגישה?" עוד לא הספקתי לעכל את תמונת המצב וכבר השאלה תקפה אותי. לא עניתי.
רק הסתכלתי ימינה שמאלה וניסיתי לשחזר את כל מה שקרה.
הייתי בחדר לבן מלא בבדים לבנים. הסתכלתי על אותו אדון ששאל את השאלה, הוא היה לא אחר מאשר רופא.
כאבים צובטים היו לי בראש, כאלה שלא היה ניתן להתעלם מהם.
השמעתי אנחת כאב כשהזזתי את ראשי קלות "זה יכאב מעט" הוא ציין בפניי. התאוששתי מהכאב והסתכלתי עליו "זה כואב ממש" הטחתי בפניו את ההפך הגמור ממה שאמר.
"אני אשאיר אתכם לבד" הוא ציין ויצא. "אימא הכול בסדר?" אנדי שאל ועל פניו ניכר שהוא מודאג.
"חמוד שלי" חייכתי במלוא האהבה ומשכתי אותו לחיבוק והפעם הוא לא התנגד מרוב מבוכה כמו ברוב הפעמים. "מה היה שם?" הוא שאל במהרה. ראיתי שכל כולו צמא למידע. עצמתי עיניי בחוזקה, מתעקשת להילחם בכאב שיש בראשי מאחור.
מתחילה משפט ואז קוטעת את עצמי כי אני לא בטוחה שזה הכרחי לומר לאנדי אבל ברגע אחד אני מבינה שאין לי ברירה, אני חייבת לשתף את אחד מהאנשים הכי קרובים אליי וחוץ מזה, הבטחתי שלא אשקר לו יותר.
"איפה לילי?" הצלחתי לעכב את הקץ, את התשובה. הוא הסיט מבטו לרצפה ובאופן אוטומטי עיניי התלכסנו כשחיכיתי לתשובה שלו. "איפה היא?" שאלתי שוב אך הפעם מודאגת וטרודה יותר. "באמצע הלילה קמתי" הוא זרק לאוויר "כנראה מהרעש שנפלת" הוא אמר ולרגע חשבתי אולי להמשיך עם כך שהוא חושב שנפלתי סתם כך "ונהייתי לחוץ ולא ידעתי מה לעשות ולילי בקושי ענתה לי" היה ניכר על פניו שהוא מנסה לשחזר את הסיטואציה. "היא הייתה בוערת ולא ידעתי מה לעשות" נשכתי שפתיי. כאב לי שהילד שלי היה צריך להתמודד במצב כזה. "אמרתי לה שאת על הרצפה ושקרה לך משהו ויורד לך דם" הוא בלע את רוקו "היא ניסתה לקום אבל לא הצליחה" הוא אמר כשפניו מטיילות מהרצפה אליי. "היא כאן?" הוא הנהן לחיוב. "היא בסדר?" התרוממתי במקצת מהמיטה שהייתה לא נוחה בכלל. "אני חושב שכן" הוא אמר בקול צרוד בספק בעצמו.
"מה זה היה אימא?" הוא שאל בטון כל-כך רציני ובוגר. הוא התבגר מהר מידי, בטח כי החיים הם אלה שמבגרים אותו וכול מה שעובר עליי ועליו ביחד. כנראה שטעיתי כשחשבתי שאם לא אדבר כלל על החיים הקודמים שלי הם פשוט ייעלמו כלא היו בכלל.
"הלכתי לישון בסלון" חשבתי לרגע על הסיטואציה "ופשוט הגיע גנב או פורץ" לכסנתי עיניי לחזק את האמירה. האמת, אולי זה נכון, אולי באמת זה היה גנב או פורץ ולא מישהו מ'ארץ'. אולי הארגון הזה פשוט רודף אותי יותר מידי ובגלל זה אני מרגישה שכל דבר שקורה בחיים שלי קשור אליו.
למרות שאני לא מאמינה בצירופי מקרים ואני הרגשתי בתחושת בטן שהם קרובים אליי והכי מפחיד, אולי הם קרובים לאנדי וללילי. לא אכפת לי למות כבר האמת. הפחד הגדול שלי בהרבה יותר הוא להשאיר את אנדי לבד בגלל שאותי חטפו כשהייתי קטנה ואני אפילו לא יודעת למה.
הוא הסתכל עליי לעומק וחקר את מבטי. הייתה לי תחושה שהוא בחן את אמינותי והאמת, פחדתי שאפול במבחן הזה. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה את אנדי פחות יאמין בי ממה שהוא כבר.
"העיקר שהכול בסדר" הוא סיכם את השיחה כלא הייתה וסידר את ראשי בנוחות על הכרית מבלי שביקשתי. "זה עוד כואב?" הוא העביר אצבע רכה על המקום. זה מעט הכאיב לי מה שהוא עשה אבל זה לא משהו שלא היה קורה בעוד כמה זמן.
"ואיך זה קרה?" הוא אפילו לא הסתכל עליי "מעדתי בזמן שנפגשנו" אמרתי את זה באופן לא ישיר, אפשר לומר שאפילו קצת שאלתי. הוא השמיע קולות מהנהנים לאישור. בלעתי רוק כשהוא לא ראה. ידעתי שהוא יודע שאני משקרת.
הוא התיישב בכיסא אחרי שבחן את הפצע שלי מקרוב "ועכשיו באמת?" הוא חקר את עיניי עמוק ולא נתן לפחד שלי לחמוק מעיניו. הוא יודע כמה אני חלשה לידו.
"זה הם?" הוא שאל ואני כרגיל ניסיתי לברוח "מי זה הם?" הוא לא ענה רק הסתכל עליי במבט שיאמר לי 'תביני לבד'. האמת, ממזמן הבנתי על מה הוא מדבר.
העיניים שלי התחילו קצת להבריק ואולי גם דמעה קטנה כבר ברחה. הנהנתי לעברו וחיכיתי לראות מה תגובתו. "אני רוצה למצוא אותם!" הוא קם מהכיסא בעצבים והתהלך ימינה שמאלה בחדר ונעצר להסתכל עליי. "נראה לך?" הסתכלתי עליו בחיוך אמנם קצת מזלזל "ומה תעשה?" שאלתי אחרי שהחיוך ברח במהרה "מה אנחנו נעשה?" שאלתי וחיכיתי שיאמר מה הפתרון.
"הם יודעים מי את?" הוא שאל ולא ידעתי מה להגיד "אני לא בטוחה בכלל שזה הם, זאת רק השערה" הוא הסתכל עליי והפעם האמין במהרה.
"אני יודע איך להביא אותם אליי" הוא אמר בחיוך קטנטן ונימה שאותי, די הפחידה. "אף אחד לא מביא אף אחד, עדיף לנו לשמור על פרופיל נמוך" הוא הסתכל עליי ומלמל "כן עדיף" והנושא פשוט הוסט כלא היה.
הוא התיישב בחזרה בכיסא שעליו ישב קודם וכרבל את ידו בתוך ידי. "את תהיי בסדר נכון?" הוא נהיה לרגיש ברגע. הנהנתי לו לחיוב.
דלת חדרי נפתחה במהירות ובכניסתה ניצב אותו רופא שהיה קודם לכן "אתה נשאר כאן?" הוא שאל את אנדי והתקרב אלינו. אנדי הנהן אליו ופינה את הכיסא כדי שהרופא יוכל לעמוד על ידי ולבדוק אותי. "מה עם לילי?" שאלתי בעוד הרופא התעניין יותר בכל המכשירים שהיו קשורים אליי בדרך כלשהי, מהיד ומהחזה. "הבחורה שהגיעה איתך?" הוא שאל ועיניו כלל לא הסתכלו עליי, אפילו הרגשתי מעט מוזנחת. "כן" אישרתי, ידעתי שאם אהנהן, הוא בכלל לא ישים לב. "היא תהיה בסדר" הוא זרק לאוויר ושיחק בכמה כפתורים, כך זה היה נראה מהצד לפחות. "בדיוק כמו שאת תהיי בסדר לא?" הוא הסיט מבטו אליי והגניב חיוך קטן מתחת לשפם הבולט על פניו.
הוא פנה גופו ללכת וזרק "לילה טוב" ויצא.
"אני אישן על הכיסא ואתה על המיטה?" שאלתי את אנדי. הוא הסתכל עליי בחיוך והתיישב על הכיסא בנוחות כזאת שהוא הולך להירדם בה "לילה טוב אימא" הוא זרק ועצם עיניו. לא אמרתי כלום. רק נשכתי שפתיים בעודי טיפה מחייכת. חושבת לעצמי איך הגעתי למצב הזה שהבן שלי יישן בכיסא לידי בבית חולים.
***
קרן אור חדה הציקה לעיניי, במיוחד לעין שמאל שהייתה יותר לכיוון החלון. האור הכתום שהיה על עיניי סרב להעלם גם כשניסיתי להתחבא מתחת לשמיכה. הבנתי שאין לי ברירה, אלא להתעורר.
הזזתי ראשי ימינה ואנדי לא היה לידי. הצצתי בשעון שהיה על השידה לידי וראיתי שהשעה תשע בבוקר אך יותר מזה, מכתב לבן עם שמי הציק לעיניי עוד יותר כשהסתכלתי על השעון.
הרמתי את המכתב בחיוך ועליו היה כתוב 'מרי' באדום ואפילו קצת בצורה לא ברורה. "מצחיק אחד.." מלמלתי לעצמי, למה הוא לא רושם פשוט 'אימא'.
פתחתי את המכתב ושלפתי את הדף הלבן המקופל והתחלתי לפתוח את ארבעת קיפוליו באדישות מוחלטת.
פי נשאר פעור ועיניי לא הצליחו אפילו למצמץ מרוב הבהלה. הלב שלי דפק בלי הפסקה ונשימותיי התקצרו.
פלוס אדום. זה הדבר היחידי שהופיע על הדף המקופל.