כלואה2- פרק 8.

"לילי" קראתי בשמה כשהבטתי בה על הרצפה "אנדרס" הסתכלתי עליה ועל כל גופה שקדח מחום.
"מה קרה לילי?" שאלתי כשראשה נח על ידיי. היא בכתה ולא אמרה מילה. הסטתי מבטי לאנדי והוא הסתכל בחוסר אונים. "לילי את בסדר?" הוא שאל בעדינות. היא הסיטה מבטה אליו והסתכלה במבט רציני "תשאיר אותי לבד עם מרי" היא אמרה כאילו שלא כול גופה קודח.
היא התנערה מידיי וקמה למיטה "מרי" היא אמרה את שמי כאילו שעוד שנייה גופה בוגד בה והיא חוזרת להיות מוטלת על הרצפה. "את בסדר לילי?" הנחתי את גב ידי על מצחה "אני אביא לך מים?" אמרתי בדאגה "את נראית נורא" ליטפתי את הלחי שלה שקצת הזיעה מהחום שגופה יצר.
לא חיכיתי שתענה וישר התרוממתי למצב עמידה והיא החזירה אותי לשבת עם ידה "מה?" שאלתי כשלא הבנתי מה היא עושה. "אני עומדת למות מרי" היא אמרה כשעיניה נעולות על שלי והרצינות שבקעה מדבריה גרמה לי קצת לפחד. חייכתי חיוך מהול בעצב ופחד "טיפשה אחת" קיללתי כדי לנסות לנחם אותה ואולי גם קצת את עצמי. קמתי שוב, אך הפעם מהר התקדמתי כדי לא לתת לה את האפשרות לנסות להשיב אותי שוב. "את לא מבינה כמה אני רצינית" היא מלמלה בעוד יצאתי מהחדר כדי ללכת לסלון למזוג לה מים.
"מה קרה?" אנדי שאל בעודו יושב על הספה בסלון "לא קרה כלום" אמרתי בעודי מוזגת מבקבוק המים הצוננים מים לכוס פלסטיק. הוא התקרב אליי ותפס את הכוס שבידי והניח על השולחן. הוא כלא אותי בין עיניו "למה היא אמרה אנדרס?" גבותיי התכווצו והשתחררו בין רגע כשנזכרתי שהיא באמת אמרה את זה. "אני אשאל אותה" אמרתי בחיוך והרמתי את הכוס מהשולחן "עכשיו תן לי לטפל בה" הוא חזר להתיישב בספה ואני חזרתי לחדר.
"קחי לילי" הגשתי את כוס המים לידה והיא לגמה אותה במהירות. התיישבתי על ידה "מה יש לך לילי?" הנחתי את ידי על ידה "הכול לא בסדר מרי, אני מרגישה חנוקה" היא לא הסתכלה בעיניי כלל כשאמרה זאת. "אני מרגישה שדברים לא טובים יקרו" הסטתי את מבטה אליי בעזרת האצבע שלי "תפסיקי לדבר שטויות" חייכתי אליה "הצלתי אותך אז וגם הפעם אני אציל אותך" היא הסתכלה עליי חסרת אונים "פעם שעברה הצלת אותי כי את זאת שהייתה אמורה לפגוע בי" נשכתי שפתיי ונותרתי ללא מילים אז פשוט חיבקתי אותה והיא נכנעה לי.
"תגידי" השתחררתי מהחיבוק וידינו עדיין היו מחוברות "למה אמרת אנדרס כשנכנסתי?" היא הסתכלה עליי במבט מוזר "אנדרס?" הנהנתי לאישור "אני אמרתי אנדרס?" היא שאלה שנית ואני הנהנתי שוב לעברה. היא שלפה את שפתיה האחרונה החוצה ועשתה פרצוף שאינו יודע דבר. הסתכלתי על לילי ולא אמרתי כלום, הייתי מוטרדת.
***
נקישות חלשות בדלת הפריעו לי בעת הכנת ארוחת הערב. עצרתי את חיתוך הסלט וניגשתי אל הדלת. "שנייה" ניגבתי את ידיי בפעם האחרונה ופתחתי את הדלת.
לכסנתי עיניי בעודי מנסה להיזכר מי זו הילדה שנמצאת מולי. "ליז" היא אמרה בחיוך כשהבחינה בי.
"ליז" אמרתי את שמה בשמחה "בואי תיכנסי" הזמנתי אותה והיא נכנסה בביישנות "מה שלומך?" ניגשתי אל המקרר על מנת למזוג לה מיץ והיא בינתיים התיישבה על כיסא המטבח. "בסדר" היא אמרה בחיוך. הגשתי לה את מיץ הענבים הצונן והגשתי לה גם צנצנת המלאה בעוגיות שוקולד שהכנתי "קחי, הן האהובות על אנדי" אמרתי בחיוך זדוני. היא פתחה את הצנצנת ושלפה אחת והשמיעה קולות המתענגים על כך.
"ליז" קולו המתקרב של אנדי נשמע בעוד הוא יורד במדרגות. "אני רואה שהכרת את אימא שלי" הוא זרק לאוויר והתיישב לידה "כל-כך מביך?" שאלתי את אנדי אך מבטי עדיין היה על ליז היפיפייה. "לא" היא אמרה בחיוך ביישני. אנדי גרר את הצנצנת לידו ואכל עוגייה אחר עוגייה.
"בואי למעלה" מבטי נהיה בהול כששמעתי זאת, בכל זאת הילד שלי רק בן ארבע עשרה. הוא אחז בידה ואמר "אימא אנחנו הולכים ללמוד למבחן" הוא הסתכל עליי במבט משונה "אל תפריעי" הוא פקד ולא חיכה לתשובתי ומיד הם עלו יחדיו.
הוא שיקר לי במצח נחושה וזה מה שגרם לי עוד יותר להתעצבן או להיות בהולה, הרי אנדי מרותק לבית, למה שהוא ילמד למבחנים? אני חייבת להתחיל להיות יותר קלילה איתו.
סגרתי את צנצנת העוגיות וחזרתי לחתוך סלט.
***
החושך שבחוץ כבר השתלט על כל הבית ואילו רק אור חלש שהדלקתי בסלון השפיע על כל איזור הסלון והמטבח. ישבתי בשולחן המטבח ושתיתי תה, התחביב שלי לפני השינה.
ליז הלכה כבר לפני כמה שעות ולילי כל היום במיטה. גם הארוחת ערב שהגשתי לה היא סיימה בקושי. אנדי בטח משחק במשחק מחשב וזה שוב אני, לבד.
כשאני לבד, במיוחד בתקופה לחוצה כמו זאת, יש לי הרבה זמן לחשוב.
אני כל-כך רוצה להתקדם הלאה ולחוות אהבה, אבל יש לי מחסום ענק בלב שלא נותן לי להמשיך.
"אימא" שמעתי לחישה קטנה שהגיעה מלמעלה. הרמתי את ראשי ואנדי לחש "לילה טוב" הסתכלתי עליו בחיוך ומסרתי לו נשיקה באוויר "לילה טוב" החזרתי עם חיוך.
סיימתי את התה והנחתי את הכוס הריקה בכיור. צעדתי לכיוון חדרי וראיתי שלילי ערה אך עוד נמצאת באותה תנוחה כל היום, במיטה.
"ליל" לחשתי לה והיא הסתכלה עליי. "אני אלך לישון בסלון, כל מה שתרצי תקראי לי" היא מהר באה להתרומם "מה פתאום? זה החדר שלך בואי תשני" דחפתי אותה בעדינות שתחזור למצב שכיבה "תישארי פה, את כבר חצי ישנה" היא הסתכלה עליי ואז הפכה מבטה לחיוך "תודה על הכול" היא אמרה. נשקתי את מצחה והלכתי לארון שלי, שלפתי משם סדין ושמיכה והלכתי לכיוון הסלון.
כשהגעתי לסלון סידרתי את הספה שתוכל להראות הכי מיטה שאפשר. הייתי הולכת לישון בחדר של לילי, אבל הוא נורא מבולגן ואני שונאת לישון ככה, היא יודעת את זה ובטח בגלל זה לא הציעה.
כיביתי את האור ונכנסתי לספה שהיא תשחק את תפקיד המיטה שלי הלילה.
הסלון לא היה חשוך לגמרי כי היו גורמים קטנים שעשו אור כמו למשל השעון שעל התנור, הכפתורים בטלוויזיה שתמיד דלוקים ועוד גורמים אחרים.
פחדתי מהלילה הזה כמו מכול לילה. כשאני לא עייפה אסור לי להיכנס למיטה כי ישר אני נכנסת לדיכאונות וחרדות. אני מפחדת. מפחדת להתמודד עם המציאות שלי.
לאט לאט עיניי נעצמו אבל רעשים מטרידים גרמו לי להתעורר בכול שנייה, תיארתי לעצמי שזה בא מבחוץ, למרות שיש לנו שכונה די שקטה.
לא הצלחתי להירדם וזה הטריד אותי, עד שהאור מהתנור נעלם לשנייה ואז שב, ראיתי צל. צל של בן אדם! הלב שלי דפק מבלי שרציתי, אני לא יודעת מה זה הפחד הזה שהשתלט עליי בשנייה.
קמתי מהספה בעדינות בשביל לא לעשות רעש וראיתי שהצל הזה מחפש משהו.
פתאום נפל לי האסימון שאולי זה מ'ארץ', אבל מה הסיכוי?
הצל נכנס לחדר של לילי, החדר המבולגן. הלכתי למטבח ותפסתי את הסכין שחתכתי איתו היום את הסלט, הוא היה הדבר הראשון שראיתי. נצמדתי לארונות המטבח וחיכיתי שייצא מהחדר.
הוא ייצא "מי אתה?" צעקתי בלחש והרמתי את הסכין. הוא הסתכל עליי והרגשתי איך ידיי רועדת.
לא ראיתי אותו בכלל אולי רק אף או השתקפות כלשהי, הדבר היחיד שהאיר בקרבת המקום היה התנור. ראיתי שגם בידו הייתה סכין.
הוא הטיח אותי אחורנית וראשי נתקע בקיר ובכלל כל גופי האחורי. הוא ברח ואני נפלתי על הרצפה מהנפילה הכואבת. שמתי את ידי על הראש וראיתי דם על ידי.
לאט לאט הכול נהיה שחור…