כלואה2- פרק 7.

"נו" גערתי בה להמשיך, הייתי כל-כך מוטרדת ממה שהיא מתכוונת להגיד. "הוא אמר לי.." היא התחילה וקולה נשבר. ליטפתי את כף ידה בעדינות וניסיתי לשדר סבלנות למרות שבתוך תוכי בערתי שתאמר לי כבר מה הוא אמר. "הוא אמר לי לספור את הימים" גבותיי התקרבו אחת אל השנייה באופן אוטומטי "מה?" נפלטה לי המילה מבלי שרציתי "הוא אמר לי לספור את הימים שנשארו" התנערתי במקומי והתיישבתי בנוחות "מה זאת אומרת הימים שנשארו?" היא הסתכלה עליי בחוסר ידע מוחלט מבחינתה "אני לא בטוחה שהבנתי אבל יש לי השערה" היא הסתכלה עליי וישר עלה לראשי מה היא חושבת וזה גרם לשקט של כמה שניות "נראה לך?" מהר פלטתי כשהבנתי שהיא לגמרי חושבת על זה. "תפסיקי כבר לילי!" הרמתי מעט את קולי "אמרתי לך שזה לא יימצא חן בעינייך" היא הגנה על עצמה. "נו בטח, את כל היום חושבת על זה שיקרה לך משהו, איך את רוצה שאני אוהב את זה?" היא נזרקה על כתפי כדי שאחבק אותה ולא ענתה על מה ששאלתי והצלחתי להבין גם למה, הרי מה יש לענות על דבר כזה? "כל עוד אני פה, לא יקרה לך כלום" ליטפתי את ראשה בעוד הוא על כתפי ושדרתי לה ביטחון, ביטחון שאני לא יודעת מאיפה השגתי.
"אימא!" קולו של אנדי נשמע מכניסת הבית "אני פה" צעקתי לעברו בתגובה. שמעתי את צעדיו של אנדי מתקרבים ובינתיים לילי נגבה את זיעתה וכמה דמעות שכבר הספיקו להרטיב פנייה.
"אימא מה יש לאכ..?" הוא התחיל וכשקלט את פנייה של לילי שאל "מה קרה?" היא חייכה אליו כדי שיבין ששום דבר לא קרה אך הוא לא קנה את זה, ראיתי על פניו. אני מכירה את אנדי. "נו מה קרה?" הוא הטיח בה לענות. "פיטרו אותי מהעבודה ו…" היא התחילה והוא חייך. נשמתי לרווחה, היא הצליחה לקנות אותו.
אחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח בהן השקט השתלט על כולנו אמרתי לאנדי "בוא נשאיר אותה פה לנוח לבד, בוא נלך לאכול" הוא הנהן בראשו והלכנו לכיוון המטבח בעוד השארנו את לילי לבד בחדר לנוח.
כשהגענו למטבח, אנדי ישר התיישב ואני הלכתי למזוג לו אוכל לצלחת. "בבקשה" הנחתי לו את הצלחת בשולחן והוא מלמל "תודה". חזרתי אל הסיר ומזגתי גם לעצמי אוכל והתיישבתי על ידו.
"רוצה לספר לי איפה היית כל הבוקר?" הוא שתק והמשיך לאכול "הרי בבית הספר לא היית" אמרתי כמסקנה מכך שנתנו לו עונש להישאר בבית. "תבטיחי לא להתרגש" הוא זרק לאוויר ולא הצלחתי להבין איך זה קשור למה ששאלתי אך בכל זאת הייתי מסוקרנת לדעת "נו" רציתי כבר שימשיך. עד שאנדי משתף אותי במשהו מיוזמתו ולא מכך שכפיתי זאת עליו, אני ממש מעוניינת לשמוע.
הוא חייך והוסיף "הייתי עם ליז" גבותיי הורמו בפליאה ואפילו חיוך קטן השתולל על פניי "באמת?" שאלתי מופתעת "היא כל-כך מקסימה" דיברתי עליה טובות כאילו שהייתה קרובה אליי.
"אתם ביחד?" שאלתי, תמיד הייתי ותמיד אהיה כל-כך חטטנית בנושא אנדי. אני תמיד חייבת לדעת עליו הכול. "כן, נראה לי. סוג של" כיווצתי גבותיי "מה זה סוג של?" רציתי לעזור לו כי היה ניכר על פניו שהוא חווה סוג של משבר "היא ביישנית כל-כך ואנחנו מדברים רק מחוץ לבית הספר בצורה פתוחה" חשבתי כמה שניות בראשי "התנשקתם?" התעלמתי ממה שהסביר קודם, האמת שהשאלה שלי הייתה די קשורה למה שאענה לו על כך שאמר שהיא ביישנית. "נו אימא את רואה איך את מגזימה?" חייכתי והוא חייך אליי בחזרה "אני מבינה שכן" הוא המשיך לאכול כמה ביסים אחרונים מהצלחת ואני ממזמן הפסקתי לאכול. הלב שלי רטט וכל-כך התרגשתי שאנדי מאושר ואז התעצבתי בשניות כשחשבתי איזה באסה שאנדרס לא פה בשביל לעזור לאנדי לעבור את שלב ההתבגרות הזה של החיים שלו.
הוא הרים את הצלחת שלו ובא לפנותה לכיור, עצרתי אותו עם ידי. "אנדי" אמרתי בעוד אני יושבת והוא עומד עם הצלחת בידו. הוא הסתכל עליי וחיכה שאגיד את מה שרציתי "מה קרה עם לאו?" הוא השתחרר מידי והלך לכיוון הכיור והניח שם את הצלחת. הוא חזר להתיישב לידי.
"הוא עיצבן אותי" הוא מלמל בכעס. הזזתי את הצלחת שלי הצידה בשולחן ונשענתי על השולחן בנוחות כדי להקשיב לאנדי יותר לעומק. "מה זאת אומרת עיצבן אותך?" ניסיתי להבין את המשמעות. "ליז סיפרה לי שהיא ראתה את לאו והבנים משחקים 'ראשון בחומה'" כיווצתי גבותיי כשלא הצלחתי להבין באיזה משחק מדובר וכנראה שגם אנדי הבין שאני לא יודעת. "זה משחק כזה שמשחקים כמה אנשים וזורקים אבן על החומה של בית ספר ממרחק די רחוק ומי שפגע, ניצח" פניי הפכו למוטרדות "נשמע משחק די אלים אבל איך זה קשור?" הוא סימן לי עם היד כמו 'חכי רגע' כאילו שיש עוד חלק לסיפור וחיכיתי לשמוע אותו.
"בהפסקה ליז באה בוכה לחברות שלה ושמעתי את מה שהיא סיפרה להן" פניי חיכו בקוצר רוח להמשך הסיפור "היא סיפרה להם שהם הפכו את המשחק ל'ראשון בחתול'" נפלט מפי קול של בהלה. הצלחתי ולא הצלחתי להבין מה המשמעות. "לא נכון" אמרתי בקול שקט והוא הנהן לחיוב. "כן אימא, הם זרקו אבנים על חתולים ממרחקים ומי שפגע ניצח" נשכתי שפתיי. לא ידעתי מה להוסיף או מה לומר. "לא יכולתי לראות את ליז בוכה וגם לא לראות את מה שלאו והבנים עושים לחתולים" הסתכלתי עליו מעט בכעס "אז לקחת את החוק לידיים?" הוא הסתכל עליי בפניי לא מבין "אימא, החתולים האלה חסרי אונים" חשבתי על משהו ואז אנדרס קפץ לראשי "מזכיר לי מישהו" מלמלתי. "את מי?" קפץ אנדי במקום. חקרתי את מבטו והסתכלתי מעט על עיניו שהיו בול כמו של אבא שלו. "את אבא שלך" הוא חייך חיוך קטן וצדדי שלא מראה לי את כל שמחתו בכך שהוא מזכיר את אבא שלו. אפילו שהוא יודע מה הוא היה, הוא עדיין סוג של מעריץ סודי שלו.
"בוא אליי" התרוממתי מהכיסא ומשכתי את אנדי לחיבוק והוא לא התנגד כמו בשאר הפעמים שאני מביכה אותו. "עם כל מה שעברת בחיים שלך את עדיין מגניבה" הוא לחש לעצמו והתנתקתי מהחיבוק "סליחה למה לפני לא הייתי מגניבה?" שאלתי חצי בצחוק חצי ברצינות. הוא עשה את עצמו חושב "לא אימא" הוא ענה בנחמדות והפעם הוא משך אותי לחיבוק.
נשמעה צעקה מהחדר שבו נכחה לילי. התנתקנו מהחיבוק "מה זה היה?" הוא שאל אותי ולא יכולתי לענות. הלב שלי דפק בלי הרף והרגשתי שעוד שנייה הוא יוצא ממקומו. "לילי!!" צעקתי לעברה ורצתי לכיוון החדר ואנדי בעקבותיי.