כלואה2- פרק 6.

"אפשר להיכנס?" סימן לי עם האצבע אחד השוטרים. בלעתי את הרוק ונשמתי קצת לרווחה "בוודאי" סימנתי להם עם ידי. הם חקרו מעט את הבית ואנדי עקב אחריהם בכל תזוזה. הלכתי לכיוון המטבח ומזגתי שתי כוסות מים קרים. כשאחזתי בשתי הכוסות לחשתי לעצמי "תרגעי" והלכתי לכיוונם.
הם כבר ישבו על הספה אחת ואנדי בספה בנפרד. "בבקשה" הנחתי על השולחן את הכוסות והתיישבתי על יד אנדי בנוחות. "תודה" אמר אחד השוטרים ולגם מכוס המים במהירות.
"מרי נכון?" שאל השוטר השני והנהנתי לו כתגובה. "אני סטיב וזה ג'ייסון" הוא הציג בפניי את שניהם. "מה אתם רוצים ממני?" הייתי כל-כך ישירה ורצינית. "את בטח יודעת שלאונרד וולר השכן שלך נרצח נכון?" בחנתי את עיניו כמה שניות ואז הסתכלתי על אנדי במבט חטוף והחזרתי את מבטי אל השוטר "כן" עניתי בחדות.
"תראי אני חושב שזה יהיה טוב יותר אם נדבר ביחידות" הוא פזל את עיניו לעבר אנדי. "אנדי אולי תעלה למעלה?" הראיתי לשוטר שאני חושבת בדיוק כמוהו והנחתי את ידי על ברכו של אנדי בעדינות. "ממש לא אימא!" הוא הוריד את ידי ממנו "אני רוצה להיות פה ולשמוע!" הוא פקד.
הסתכלתי על השוטר והנהנתי לעברו שימשיך. לא רציתי להמשיך להסתיר יותר מאנדי.
השוטר מלמל "אוקיי" והוציא מכיסו מה שהיה נראה כמו תמונות. הוא סידר את שתי התמונות על השולחן שהפריד בנינו בשורה והציג אותן לכיווני. בתמונה אחת ראו לאונרד שרוע על רצפת בית שבליבו נעוצה סכין. בתמונה השנייה נראתה הסכין שכביכול הרגה את לאונרד בתוך שקית. הרמתי את תמונת הסכין ובחנתי מקרוב. "מזהה?" השוטר שאל ומיד זרקתי את התמונה על השולחן בחזרה. הנדתי את ראשי לשלילה וגם הוספתי את המילה "לא" כדי לצור אמינות. "כמה זמן את גרה פה?" הוא שאל פתאום בלי שום קשר "מה זה השאלות האלה?" אנדי תקף "אנדי תהיה בשקט" גערתי בו. השוטר הסתכל עליי וחיכה שאענה "ארבע עשרה שנים" עניתי בדייקנות. "מה קורה פה?" לילי נעמדה בכניסה לסלון ששיערה הפוך משינה מרובה "נעים מאוד מי את?" שאל השוטר "לילי ואתם?" היא הפנתה את שאלתה לשניהם והתיישבה באותה ספה שאני ואנדי ישבנו. "אני סטיב וזה ג'ייסון" הציג את השוטר העייף מאחוריו שנית. "מה אתם צריכים?" היא תקפה בשאלה. הוא הסתכל עליה כמה שניות אולי מהחוצפה שנטפה ממנה. "אנחנו פה בשביל לברר" הוא אמר. "לברר מה?" היא תקפה שוב בשאלה. "לברר את זה" הוא שלף תמונה נוספת מכיסו והניח על השולחן. בתמונה ראו אותי יושבת על הספסל שליד הבית של לאונרד. "לברר מה מרי עשתה בלילה מול ביתו של לאונרד". הרוק הצטבר בגרוני ומרוב הפחד לא הצלחתי אפילו לבלוע אותו. הזעתי זיעה קרה שבלתי ניתן היה למנוע אותה. עיניי התגלגלו מרוב פחד.
"בגללי" קולו של אנדי נשמע. הסטתי את ראשי אליו מחכה להבין למה הוא התכוון. בדיוק כמו שהשוטרים עכשיו מחכים. "כל פעם שאני ואימא שלי רבים היא ישנה בחוץ" השוטר כיווץ גבותיו מתעקש להאמין או לא להאמין אני כבר לא יודעת. "תמיד?" הוא שאל ואנדי הנהן "תמיד" הוא גם הוסיף. "מרי אני מצטער" השוטר אמר והיה ניכר שימשיך "כרגע את ומלאני חשודות" הסתכלתי עליו בעיניי המפוחדות "מה זה אומר?" שאלתי בפחד. "זה אומר שאת לא יכולה לצאת מהבית בזמן הקרוב ולא להיפגש עם אף אחד מלבד אנדי ו.." הוא הסתכל על לילי שתוך שנייה השלימה אותו "לילי" והוא הנהן. "אתה חושב שאני עשיתי את זה?" שאלתי כשחיוך בלתי מוסבר הופיע על פניי "לא אמרתי את זה מרי" הוא אמר "פשוט כרגע את חשודה". שתקתי. לא היה לי יותר מה להוסיף.
הם קמו והתנערו במהרה מישיבתם. "תודה רבה" מלמל השוטר ג'ייסון. "אם יהיו שינויים אני אעדכן אותך, בבקשה מרי אל תעשי בעיות" אמר סטיב והם שניהם יצאו מהדלת.
הכנסתי את ראשי בין שתי ידיי "למה זה קורה דווקא לי? למה?" מלמלתי לעצמי בכעס. אנדי הניח את ידו על כתפי שרחוקה יותר ממנו והצמיד אותי לחיבוק "דיי אימא" הוא הרגיע, לא היה לו משהו אחר לעשות.
***
"מרי" שמי חדר לי לחלומותיי "מרי בבקשה תקומי" שמעתי את קולה לילי גוער בי לקום. "מה?" שאלתי בקול ישנוני ופקחתי את עיניי בזהירות "מה השעה?" התרוממתי לאט ממצב השכיבה שהייתי בו. "שתיים עשרה בצהריים" פתאום שמתי לב שעיניה מעט דומעות "מה קרה לילי?" נהייתי לרצינית ברגע אחד. "עשיתי טעות" היא מלמלה בבכי ושפשפה את ידיה בפניה באגרסיביות. "מה קרה?" שחררתי את ידיה מפניה. היא הסתכלה עליי בעיניה המבריקות מדמע.
"הייתי כל-כך מוטרדת מהסיפור עם המשטרה שלא היה לי סבלנות לאף אחד היום" גבותיי התכווצו וחשתי שאני יודעת בדיוק לאן היא חותרת "לילי מה עשית?" שאלתי בפחד, פחד ממה שהיא תענה לי. "בטעות דחפתי את אחד הילדים בגן" היא מלמלה שוב בבכי "אני מרגישה כל-כך רע עם עצמי" היא הסתירה את פניה שוב עם ידיה, שחררתי את ידיה שנית "עשית מה?" שאלתי בטון גבוה ונהייתי לחיוורת. לא חיכיתי שתענה לי וגם לא היה נראה שהיא תענה, הרי היה לה ברור ששמעתי.
שתקנו כמה שניות שהרגישו די ארוכות שבהן היא רק זרקה את ראשה על כתפי ובכתה. ליטפתי את שיערה. "הם יגיעו אלינו לילי" מלמלתי בפחד ורגלי הימנית רעדה מהלחץ. היא שאבה את הנזלת פנימה והרימה את ראשה ממני "אני יודעת מרי" היא ירתה בעיניי עם עיניה "אני מתה מפחד שהם יגיעו אליי" היא השפילה מבטה "הם ירצחו אותי" הנחתי את ידי בנוחות על רגלה "ממש לא" שללתי בביטחון אך בליבי התחוללה סערה של פחד. "אני מכירה את כל הטכניקות שלהם ואת כל השיטות" ניסיתי להרגיע "הם ינסו לתפוס אותך כשתהיי לבד או בבית, אבל את לא תהיי לבד כי אני פה" שפשפתי את ידי על ברכה בעדינות. "מה אני אעשה עם הגן?" היא הסתכלה עליי בחוסר אונים "תיקחי חופש" אמרתי בישירות "בלי שום קשר אני גם חושבת שאת צריכה את זה" היא שתקה וכך הצלחתי להבין שהיא מאשרת את דבריי.
עשיתי ללילי נעים בשיער עד שנרדמה. לא רציתי להראות לה את זה שאני ממש מפחדת. לא ממה שיעשו לה, כי היה ברור לי שלא יעשו לה כלום אם אני כאן, פחדתי שזה ייפגע איך שהוא באנדי.
הלכתי למטבח להכין צהריים לאנדי. בכל זמן ההכנה נקלעתי למחשבות מרובות על החיים שלי ואיך הם היו נראים אם אנדרס היה כלול בתוכם. הוא היה יכול להיות המשענת שלי לכל הקשיים היום-יומיים שאני עוברת. בכלל אם הוא היה, לא היו לי את כל הקשיים והתמודדויות האלה.
אחרי שסיימתי להכין לאנדי את ארוחת הצהריים האהובה עליו נזרקתי על הספה בכבדות.
לא הצלחתי להבין למה החיים שלי כל-כך תקועים ואני לא מצליחה להתקדם הלאה ובכלל, למה אני לא מצליחה להתקדם במוח. למה אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אנדרס? אולי כי הוא הדבר היחידי שאני מכירה? אין לי מושג הרי מה זה גבר ואולי בגלל זה אני כל-כך מתקשה בחינוך של אנדי. שמעתי דיבורים שמגיעים מחדר השינה שלי וגבותיי התכווצו באופן אוטומטי "לילי?" הגיתי את שמה בהיסוס וצעדתי לעבר חדרי. היא בדיוק עברה למצב ישיבה בסערה "מה קרה?" התיישבתי על ידה וראיתי את כל פנייה רטובות מזיעה. "את בסדר?" הנחתי את ידי על מצחה "את בוערת" היא הסתכלה עליי והייתה נראית כמו מישהי אחרת לרגע "חלמתי עליו" היא אמרה בפחד. "על מי?" שאלתי בחשש "על אבא שלי" היא הסתכלה עליי כשפנייה ללא כל הבעה. "הוא דיבר איתי" היא לחשה בקול נשבר. "מה?" לא הצלחתי להבין את השיחה בנינו "מה הוא אמר לך?" היא חקרה את כל פניי בעדינות "את לא תשמחי לשמוע" היא אמרה והלב שלי משום מה דפק מבלי שרציתי.