כלואה2- פרק 5.

"אנדי זה אתה?" שמעתי את קולה הצרוד של לילי כשפתחתי את הדלת, סביר להניח שקמה משינה. "זו אני" מלמלתי אך לא היה לי ספק אפילו קטן שהיא שמעה אותי. אחרי כמה שניות היא ניצבה מולי ואני כבר הספקתי להתיישב בכיסא שבמטבח. "מה קרה מרי? את נראית נורא" היא אמרה בצורה הכי ישירה שיכולה להיות והתיישבה על ידי. היא שיחקה בחתיכה מהשיער שלי בעדינות והרימה את פניי אליה, על מנת להסתכל עליי. "מה קרה?" היא שאלה שנית כשהבחינה שהתעלמתי מהפעם הראשונה ששאלה. "רצחו אותו" אמרתי בצרידות כמעט מוחלטת והסתכלתי עמוק בעיניה. היא שתקה כי הבינה בדיוק במי מדובר. "ראית אותם?" היא התנערה מהמשפט שאמרתי קודם "ראית מי עשה את זה?" שתקתי כמה שניות. השאלה הכאיבה לי והזכירה לי עד כמה אני פתטית. הנדתי את ראשי לשלילה והיא נשכה שפתיה. היה ניכר על פניה שגם היא מאוכזבת.
"אני יכולה להגיד לך מה אני חושבת על זה?" היא שאלה אחרי כמה שניות ארוכות שבהן היא משחקת בשיערי ואנחנו שותקות. נבלעות בתוך המחשבות של עצמינו. שתקתי וחיכיתי שתמשיך. "כל החיים שלך היית כלואה והיה לך רע" היא התחילה והתקופה כבר רצה בראשי "עד שניתנה לך את ההזדמנות לחיות חיים, את רודפת אחריהם? אחרי אותם אנשים שעשו לך רע?" היה הגיון רב בדבריה אבל דבר אחד למדתי מהחיים הארורים שלי. מי שלא נמצא בנעליים שלי, לעולם לא יבין אותי. חקרתי את המשפט שלה ואותה כמה פעמים בראשי. הסתכלתי עליה כאילו היא תמונה בתערוכה. "לילי" הגיתי את שמה ברוך והכנתי את התשובה בראש. היא פלטה קול שמנחה אותי להמשיך ואני עשיתי כמבוקשה "החיים שלי חרא" אמרתי בשקט מצמרר "הם היו חרא ויישארו חרא".
"זה לא נכון" היא ענתה במהרה "יש לך את אנדי" היא אמרה בחיוך שכמעט אני בטוחה שזה עתה הכריחה אותו לעלות על פניה "יש לך אותי" היא המשיכה. "אבל אין לי אותו" אמרתי בקול מתייסר.
"כמה את עוד מתכוונת להתייסר ולהיזכר?" היא התעצבנה עליי קלות. קמתי מהכיסא ושחררתי את ידה משיערי. הסתכלתי בעיניה עמוק ויריתי בהן עם עיניי "את מבינה שזה יותר חזק ממני?" היא ליטפה את כתפי החשופה ואני התנערתי שנית "את מבינה שזה תוקף אותי מבלי שאני ארצה?" כעסתי עליה ואולי מעט גם על עצמי "את מבינה?" זרקתי שוב לאוויר והלכתי לחדרי לנוח מהלילה הנוראי הזה.
***
הצהריים הגיעו והגיע הזמן להכין לאנדי לאכול. לקחתי את השניצלים והתחלתי לטגן.
זה היה רעיון גרוע. כי כל הזמן הזה שהשמן קופץ ומבעבע יש לי זמן. יותר גרוע, למוח שלי יש זמן לחשוב, לחשוב עליו.
הנייד שלי צלצל ודי הופתעתי. הרי אני בקושי משתמשת בו, יש את המספר שלו רק לכמה אנשים ספציפיים. "הלו" עניתי במהרה ובחשדנות. "מרי?" קול מהסס היה מעבר לקו "כן" אישרתי.
"היי מה שלומך? מדברת דייזי" עצמתי עיניי בחוזקה וניסיתי להיזכר, כנראה שהיא ממש הבחינה בכך שלא זיהיתי ואחרי שניות ספורות הוסיפה "המורה של אנדי" מהר השמעתי קולות המזהים בבירור שזו היא וחיכיתי שתמשיך. עברה בחילה קטנה בגופי "קרה משהו לאנדי?" היא שללה את שאלתי ואמרה "הכול בסדר ולא בסדר" זה היה קצת מתוחכם ולא הצלחתי להבין "אני אסביר לך את עצמי" היא התחילה כאילו שקראה את מחשבותיי "אנדי…" היא התחילה וחששתי "הוא הכה את לאו ופתח לו את הראש" השמעתי קול מבוהל "מה?" נלחצתי "את בטוחה?" פקפקתי באמירתה "לאו החבר הכי טוב שלו!" ניסיתי להוכיח לה שהיא טועה "הוא הודה מרי, הוא אמר שזה הוא" כיווצתי גבותיי וברור שדייזי לא ראתה זאת. הרגשתי מוטרדת שאני לא מבינה דבר. "השענו אותו עד להודעה חדשה" היא התחילה ובראשי מתחוללת סערה "כן, כן" אישרתי את העונש אך היה ברור שלא אוכל לעשות כלום, גם לא להגן עליו. "אני מקווה שאת מבינה שאני ובית הספר רואים את המקרה בחומרה רבה" הנהנתי מעבר לקו ועניתי כמה פעמים "כן". אחרי שנתנה לי עוד כמה פרטים על ההתנהגות המדורדרת של אנדי לאחרונה והציונים שצנחו כאילו שמישהו דחף אותם מצוק גבוה, ניתקנו את השיחה בחיבה ובהערכה בכך שמסרה לי את המידע.
השניצלים כבר לא יהיו זהובים כמו שאנדי אוהב כי הם נהפכו לפחמים ובכך גם הסריחו לי את הבית בריח הטיגון שלהם. בעודי זורקת את השניצלים השרופים לפח, דלת הבית נפתחה. בכניסתה ניצב אנדי. הוא זרק את התיק בכניסה והתיישב. "אני יודע שאת יודעת" הוא זרק לאוויר. "היא התקשרה" עניתי לו כשהבנתי שהוא יודע. הוא הוריד את ראשו לשולחן וסגר עליו את ידיו. הנחתי את ידיי על ראשו "מה קרה?" ליטפתי בעדינות את ידו. הוא שתק ושמעתי איך קולו נסדק, אפילו מבלי שידבר.
"אני כל-כך בודד" הוא מלמל בקושי אבל הצלחתי להבין, אולי מעצם העובדה שאני מכירה את המילה הזאת כל-כך מקרוב. "למה אתה חושב ככה?" הנחתי את ראשי על ידיו כדי להרגיש אותו ואת מה שהוא מרגיש "אני איתך" הוספתי.
שתקנו ככה כמה דקות ארוכות והרגשתי שאנחנו עדיין מנהלים שיחה שקטה באיזה שהוא מקום. בכל זאת, הוא רק עכשיו מתגבר על המוות של אבא שלו. מעכל דברים, אני מבינה אותו.
הוא הרים את ראשו ובכך נאלצתי להרים את ראשי. הוא משך את ידי שאשב מולו. הוא שאב את הנזלת פנימה והסתכל בעיניי עמוק. "תספרי לי איך הוא היה נראה" הסתכלתי עליו וחייכתי "כמוך" הוספתי גיחוך "אתם אותו דבר" הוא חיכה ובישר לי בפניו לפרט.
נקלעתי לעוד זיכרון חם ומתוק "היה לו שיער שחור חלק" חייכתי וממזמן איבדתי את עיניו של אנדי בדמיון. "הוא היה גבוה ושרירי" לאט לאט עיניי נסגרו "הוא היה צנוע" אנדי הניח את ידו על ידי.
פקחתי את עיניי בעדינות. "אהבת אותו?" הוא חשש לשאול, הרגשתי בקולו. "אוהבת" תיקנתי "ואוהב כל החיים" הוספתי בחיוך. אנדי הסתכל עליי "והוא?" הסתכלתי עליו בחיוך חושב "הוא.." התחלתי "הוא היה מכחיש בהתחלה ומתחמק" העברתי את כל הסיטואציות בהן זה קרה בראש "אבל כשנגלה אליי, הוא היה הדבר הכי רומנטי ומקסים" הסתכלתי על אנדי "זה באמת מעניין אותך?" הוא ליטף את ידי בעדינות והנהן. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. הדמעות לא איחרו להגיע. המחנק השתחרר.
"אני בטוחה שאם הוא היה כאן, הוא היה גאה בך" אמרתי בעוד הדמעות מקרטעות את הדיבור שלי.
צלצול הפעמון בדלת קטע את החיבוק בנינו והשתחררנו. "מי זה?" אנדי שאל אותי בשקט למרות שזה היה ברור שאינני יודעת. התקדמתי לעבר הדלת ופתחתי אותה. "משטרה" עמדו מולי שני שוטרים מציגים בפניי תג. הרוק נבלע באופן אוטומטי והמערכות בגופי קרסו. "כן?" שאלתי בהיסוס.
"יש לנו כמה שאלות בנוגע ללאונרדו וולר" הסתכלתי עליהם בעוד גבותיי מכווצות ממה שאמרו "מה זה קשור אליי?" שאלתי למרות שאני יודעת במאה אחוזים איך זה קשור אליי. העברתי מבט חטוף באנדי שעבר לעמוד על ידי.