כלואה2- פרק 44.

הסתכלתי על טומי ונלי. איך הם השתנו.
שיערה של נלי ארך וכולה הייתה נראית מוזנחת. כנראה שהכול בגלל הכלא. הכלא שגם אני הייתי אמורה להיות בו. אני ואנדרס.
את טומי ראיתי לא מזמן אבל פתאום אור החדר התמקד על פגמיו. עורו היה חיוור ובהיר. הוא היה נראה כאילו לא ישן כמה שעות במקרה הטוב.
הם בוודאי הסתכלו עליי, על איך שאני השתנתי.
מעניין למה ריי הביא דווקא אותם? מאיפה הוא יודע על הקשר שלי איתם? אולי בגלל שלוקאס קשור לארגון והוא חושב שגם אני הייתי חברה בארגון? האמת שאין לי יותר מידי השערות וגם ברירות לא נשארו יותר מידי. ידעתי שברגע האמת נלי וטומי יגידו שהם מכירים אותי. שיש לנו היסטוריה ארוכה ביחד. שהתפצלה ביום שבגדתי בהם בשביל לבנות משפחה, משהו שלא הצליח במיוחד.
ריי אחז בשתי זרועותיהם בחוזקה "מי זאת?" הוא שאל אותם עליי. גופי רעד, פחדתי מהתשובה שלהם. פחדתי לשמוע את שמי באוויר.
טומי ניסה להתנער מידו, מה שהיה חסר סיכוי מלכתחילה. "לא יודע מי זאת" הוא הרים קולו במקצת "תעזוב אותי כבר". עצמתי עיניי בעדינות. שלב אחד עברתי בהצלחה. הסטתי עיניי לנלי. בודקת מה עיניה אומרות לי. האם תבגוד בי כמו שבגדתי בה או שמא ההפך? ידוע שההיסטוריה שלי ושל נלי לא הייתה מתוקה כמו ההיסטוריה שלי עם טומי, עד השנייה שבגדתי בו לא במודע.
"נלי?" ריי הפנה ראשו אליה "את יודעת מי זאת?" היא הביטה בי ואני השבתי לה מבט מתחנן.
"נלי!" הוא ניער אותה ממחשבותיה "לא" היא ענתה בקלילות. ריי הסתכל עליה בעצבים, הנהן קלות. הוא כנראה היה בטוח שאנחנו מכירים.
הוא יצא עם שניהם מהחדר ואחרי כמה שניות בודדות שב לחדרי לבדו.
בזמן הזה הספקתי להסדיר נשימה ולתת לגופי להירגע. הכול היה חייב להיעשות בשקט כי כריסטופר ישב לידי, אומנם לא הסתכל עליי לאורך כל הדרך אבל בהחלט היה קרוב מספיק בשביל לשים לב שאני משקרת.
"טוב" הכריז ריי והתיישב. "תשמעי מרי" הוא הסתדר בנוחות בכיסא. מיקדתי מבטי עליו.
"אני יודע שאת מסתירה משהו" הסתכלתי עליו בתמימות "אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני".
"את רוצה להגיד לי שלא ידעת שלוקאס שנהג ברכב שבו היית הוא רוצח?" פערתי עיניי "הוא מה?" לא הייתה לי ברירה אלא לשחק את המשחק.
ריי גיחך בציניות "תשמעי אני נותן לך עשרים וארבע שעות" הוא אמר כשעיניו רק עליי ומבטו נהיה לרציני ודי מאיים. "עשרים וארבע שעות להחליט באיזה צד את" הוא אמר והבנתי כבר מראש מה הם הצדדים. "תחשבי על החיים שלך" הוא טפח על שכמי ונעמד. כריסטופר נעמד אחריו. ושניהם הלכו לכיוון הדלת. ריי נעצר וזרק לעברי "שלא תחשבי על תכנית בריחה או משהו כזה" הוא הסתכל לעיניי "יושב פה שוטר מחוץ לחדר שלך כל הזמן" הוא המשיך ויצא.
כלאתי ראשי בין שתי כפות ידיי. איך הגעתי למצב הזה? איך נלי וטומי לא בגדו בי בחזרה? איך הם הסכימו לומר את השקר ולא את האמת?
***
רעש מטריד העיר אותי משנתי. שפשפתי עיניי עם היד החופשית וחיפשתי עם עיניי את מקור הרעש.
דלת חדרי נפתחה ולא יכולתי לראות מי מגיע מכיוון שהקיר הסתיר לי. הסתכלתי על החלון וראיתי שבאמת אמצע הלילה עכשיו.
נכנסה דמות צל שהייתה רחוקה ממני, לבושה שחורים. החדר היה חשוך למחצה אך בהחלט לא ראו כלום.
הוא הוריד כובע הקפוצ'ון מראשו והניח יד על הלחי שלי.
"אנדרס" התענגתי על מגע ידו והוא התענג על מגעי. "איך נכנסת לפה?" שאלתי במפתיע. הרי ריי אמר לי מראש שלא אנסה לברוח. אנדרס כיווץ ידו לצורת אגרוף וחייך לעברי.
חיוך ששבר את כל חומות ליבי, חיוך שגרם לפחד להתמוגג בשנייה אחת בלבד. חיוך שגרם לי תחושת ניצחון. ידעתי שאם אנדרס בצד שלי, הכול קטן עליי. הכול!
"את באה?" הוא שאל כשחיוכו כבר צנח מפניו. הרמתי ידי האזוקה מסמנת לו שאיני יכולה לברוח.
הוא תחב ידו לכיסו ושלף מפתח קטן ונתן לי להתבונן בו. ניסיתי לחטוף אותו עם ידי המשוחררת ואנדרס התחמק בכוונה.
"זה דווקא נחמד שאת קשורה ככה" הוא אמר בערמומיות. "תביא לי את המפתח!" פקדתי עליו.
הוא הניח יד על סנטרו ועשה עצמו חושב האם זה משתלם לו.
"נו!" גערתי בו. הוא פתח את האזיק. חשפתי עם השמיכה את גופי. אנדרס הסתכל על גופי בתחמנות וכשהגיע עם מבטו לרגליי פניו הפכו רציניות.
"מה קרה לך?" הוא התמקד ברגליי ונגע בהן ברוך. "זה שום דבר" מלמלתי ובאתי לקום.
פי השמיע אנחות כאב כשניסיתי להזיז את רגליי. "מה קרה?" הוא שאל. הסתכלתי עליו בפרצוף תם. לא ידעתי מה לומר. הרי האחות לא אמרה לי מה קרה לי, רק סיפרה לי שאני חצי פושעת.
"תנסי להזיז את האצבעות ברגליים" אנדרס אמר ועשיתי את דרישתו. הצלחתי להזיז אותם אבל הכאבים שזה הביא עם ההזזה לא היו שווים את זה.
אנדרס נשם לרווחה. "מה קרה?" שאלתי כשהבחנתי בזאת. "הייתי בטוח ש.." הוא התחיל "לא משנה". חייכתי, כי ידעתי בדיוק מה הוא חשב.
"בואי אני ארים אותך" הסתכלתי עליו מובכת "כל הדרך?" שאלתי. "רק עד למטה, אנדי מחכה לנו באוטו" הסתכלתי עליו בחיוך. כמה רציתי לראות את אנדי.
אנדרס הרים אותי בשתי זרועותיו. הרגשתי נשימותיו החמות על פניי. הוא הסתכל עליי ואני עליו. "תודה" חייכתי אליו "אני ממש מרגישה שאנחנו כבר לא זרים" המשכתי. הוא הסתכל עליי בחיוך עדין "אף פעם לא היינו" הרגשתי כל-כך חזקה.
יצאנו מהחדר בדממה. באמת היה כיסא ליד חדרי אבל לא היה שום שוטר עליו. הסתכלתי על אנדרס בשאלה. "הוא בטח הלך להזעיק עזרה" הוא אמר ישירות "חייבים לעוף מפה" הוא הגביר הליכתו.
הוא רץ במסדרונות בשקט, ירד במדרגות.
הרגשתי שאני מכבידה עליו, אבל אם הייתי יכולה הייתי יורדת לרוץ על ידו.
הגענו ליד דלת היציאה, כמובן שהיה שומר בכניסתה.
"אני ארוץ מהר היישר לרכב" הוא הודיע לי, כאילו שאוכל לעשות משהו.
אנדרס לקח תנופה, אך השומר היה מהיר ממנו. לא סתם הוא שומר.
"לאן אתה לוקח את המטופלת?" שאל השומר והמתין לתשובה.
אנדרס התנשם בכבדות.
כנראה שלא נודע עוד שום דבר לשומר לגבי בריחתי, הוא חושב שאני מטופלת תמימה, לא אזוקה.
אנדרס לא הספיק להכין תשובה.
ריי, כריסטופר ועוד שבעה אנשים שהיו לבושים בדיוק כמוהם עמדו מולנו, שניים מהם מכוונים ישירות אלינו אקדח וכל השאר עם האקדח ביד.
אנדרס השפיל פניו, הוא לא רצה לחשוף את עצמו. הוא היה עם המבט שלו על בטני.
"הבנתי שאין לך אנשי קשר" אמר ריי "אז מי זה הבחור שבא לאסוף אותך בכוחות עצמו?".