כלואה2- פרק 4.

"למה נראה לך?" היא הסתכלה על הנייד שלה שהיה בידי וניסתה לקחת אותו אבל מבלי להפעיל כוח. "כי אני יודעת לילי" פניי שידרו רצינות שלא שידרתי אף פעם אבל בתוך גופי השתרע הפחד. הלכתי לכיוון הספה ונזרקתי עליה בישיבה ולילי הלכה בעקבותיי "מה יש לך?" היא שאלה והתיישבה גם כן. "כשהייתי בארגון" התחלתי "לפעמים היינו מקבלים התראות על המקרים האלה עוד לפני המשטרה" הייתה בנינו דממה ואז היא הבינה, לפי הבעת פניה הבנתי שהיא הבינה. "זאת אומרת" היא התחילה "את רוצה להגיד לי שהם יירצחו את לאונרד?" יריתי בעיניה עם עיניי כמו חץ שלא מפספס והנהנתי לחיוב. "אני חייבת לראות את זה" התרוממתי באופן אוטומטי מהספה ולילי תפסה את ידי והשיבה אותי בחזרה "לראות מה?" היא שאלה אך הייתה לי תחושה שבתוך ליבה היא יודעת בדיוק על מה אני מדברת "לראות את זה קורה" לחשתי לעברה והעברתי מבט חטוף במדרגות לראות שאנדי לא מאזין או משהו כזה.
"תגידי לי את שפויה?" היא חיזקה את ידה על ידי "אני חייבת לראות איפה הם ממוקמים" הייתי כל-כך נחושה בדעתי "איך תדעי בדיוק איפה הם?" הסתדרתי בנוחות בספה וניסיתי בכול כוחי לשדר ללילי את רצינותי "יבוא מישהו לרצוח את לאונרד, אני פשוט אתחבא ואראה מי זה" היא חייכה חיוך מרחם, כך הרגשתי ואז שאלה "נניח שזה יקרה, למרות שאני לא מאמינה שמישהו ירצח אותו. נניח שכן ראית את מי שרצח אותו מה אז?" היא ניסתה להבין מה התכנית שלי "אז אני אעקוב אחריו" אמרתי בשמחה, הייתי כל-כך מרוצה מהרעיון שלי. "ואז?" היא ניסתה לחתור עוד ועוד "ואז אני רק אראה מי האנשים שרצחו את אנדרס" היא הניחה את ידה בעדינות על ידי "בשביל מה לך?" הסתכלתי על ידה ואז העליתי את מבטי אליה "בשביל לתת לנפש שלי להיות שקטה" אמרתי בעדינות "תוכלי לשמור על אנדי עד שזה יקרה?" היא לא אמרה כלום, רק חיבקה אותי. "את יוצאת למארב?" היא חייכה בציניות והתנתקנו מהחיבוק. התרוממתי מהספה "משהו כזה" מלמלתי ויצאתי מפתח הדלת.
ישבתי בספסל שממוקם בדיוק מול הבניין של לאונרד ומלני. חיכיתי, אפילו לא ידעתי למה פשוט חיכיתי. כל החיים שלי לא היו לי, לא חלומות ולא תקוות ולא שום דבר שיגרום לי להיות כה נחושה בדעתי חוץ מדבר אחד, שלא יחסר לאנדי דבר.
ישבתי בחושך המעט מעומעם, הבניין שלהם היה חשוך לגמרי כאילו שאף אחד לא נגע באורות הבניין מעולם. האור המעומעם היחיד שהיה בקע מהבניין שלי שהיה במרחק כמה מטרים.
רעש הצרצרים הטריד את אוזניי והשקט צמרר. הרוח הקרה חדרה לעצמותיי כל-כך פחדתי לעזוב את המקום ולפספס את הרגע רק בגלל שקצת קר לי ואני רוצה ג'קט.
ישבתי במשך כמעט שלוש שעות רצופות. העברתי מבט חטוף מידי פעם בחלון הסלון של ביתי וראיתי שחשוך אז כבר הבנתי שלילי ואנדי הלכו לישון, מעולה.
הפיהוקים שלי הגיעו אחד אחרי השני מבלי לתת ללסת שלי לנוח לשנייה. באיזה שהוא שלב כבר הפסקתי לשים יד, או מעצלנות או מעייפות או מהסיבה הפשוטה שאין פה אף אחד מסביבי שמחייב אותי להיות מנומסת. נקלעתי למחשבה שבגללה אני עושה את זה. הרי אמרתי ללילי שהנפש שלי לא שקטה וזה כל-כך נכון. מידי יום אני מתחננת שאנדרס יופיע בדלת ביתי ושלא יגיד מילה רק יפרוש את ידיו כדי שאוכל למחוץ אותו. כשאנדי אמר שיכול להיות שהוא בחיים שללתי במהרה, נהפכתי למציאותית בשנייה. מצאתי את עצמי בוהה בנקודה חשוכה וחושבת.
~~~
"אתה לא מפחד מהמוות?"
"אני לא אספר אם את לא"
"יש לנו יותר מידי סודות ביחד"
"זה רק אומר שבסוף נמות ביחד"
"זה עדיף מלחיות בנפרד לא?"
הוא הניח את שפתיו על שפתיי והתנשם בכבדות, הנשימות שלו היו חמות ומרגיעות.
~~~
אחרי כמה שניות שמתי לב שהפרצוף שלי מרוח בחיוך אידיוטי ודמעה שמתרוצצת בין שפתיי.
במקום לחשוב על העתיד שלי איתו, אני רק ממשיכה לחשוב על העבר ולחיות אותו כי כשהזיכרונות מחלחלים לראשי ואני חושבת על אנדרס אני פתאום מרגישה חיה ונושמת.
אני מרגישה כאילו גם הוא חושב עליי. כאילו הוא גם שולח לי כוחות מלמעלה. אני לא צריכה הוכחות שהוא מת. כי מאז שהוא עזב, משהו בי מת, משהו מבפנים.
אני אולי נושמת באופן פיזי אבל הגוף שלי ממזמן מת. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בשביל אנדי אבל זה לא פשוט בשביל מישהי עם עבר כמו שלי.
לולא אנדי ולילי ממזמן הייתי מתאבדת. למה אני צריכה לקום לכל בוקר של ייסורים וזיכרונות שעושים עוד פצע בלב שלי? שנותנים לי לחיות לכמה שניות ואז ממיתים אותי באופן הכי גרוע שיכול להיות. כל יום בשבילי הוא כמו נצח שיושב על הכתף שלי ומכביד עליי עוד קצת.
אנדי שלי הוא החלק היחיד שעוד חי בי, היחיד.
מצאתי את עצמי בין חושך לאור וקולות מצפצפים היו בראשי. פקחתי את עיניי בעדינות וראיתי כבר את אור היום, את השמש החודרת. ראיתי אנשים רצים וצורחים. קמתי במהרה ושפשפתי עיניי "מה קרה?" עצרתי את אחד האנשים שהיו על ידי "רצחו את לאונרד" בלעתי רוק ונחנקתי מעט. "את בסדר?" הוא הניח ידו על גבי "כן, כן" הנהנתי בקושי.
צעדתי בצעדים איטיים לעבר הבית שלי.
שמעתי רעש שמישהו יורד במדרגות "אימא" שמעתי את קולו של אנדי מהסס. "איפה היית?" הוא שאל כשם לב בבירור שזו אני. "אתה הולך לבית הספר?" ניסיתי להעביר נושא ושמענו צפצפה של אוטו. "כן, אימא של לאו לוקחת אותנו" הוא נשק למצחי ורץ לכיוון הצפצפה סביר להניח שזה לאו.
עליתי באיטיות במדרגות.
כמה עלובה אני שחשבתי שאני אצליח לראות מי רצח את לאונרד.
כנראה שלעולם לא אצליח להסתכל בעיניים של מי שכלא אותי ולקח את חייו של אהבתי.