כלואה2- פרק 39.

אנדרס הגיש עם ידיו את המתנה לאנדי. הוא תפס אותה מידו והתבונן בה.
"זה בשבילך" אמר אנדרס בקולו הצרוד.
התקדמתי לעברם, עמדתי מאחורי אנדי כשידיי עוטפות כתפיו.
חייכתי לעבר אנדרס. הוא הסתכל על חיוכי והנהן קלות.
אנדי סובב את ראשו אליי ואז החזיר מבטו למתנה. הוא פתח אותה בזהירות.
אחרי שקילף את כל שכבת האריזה הוא ראה את הכדור וחקר אותו בעיניו.
אנדי הפיל את הכדור על הרצפה וחיבק את אנדרס. אנדרס הסתכל עליי ואני הנהנתי לו לאישור. הוא הרים ידיו וחיבק אותו גם כן.
אחרי כמה שניות בודדות אנדי שיחרר ממנו. "בוא תיכנס" הזמנתי את אנדרס.
הוא נכנס והלכנו שלושתנו לסלון. אנדי התיישב בספת היחיד ואני בספה שממול ועל ידי אנדרס.
"חשבתי שיש לך חיים אחרים עכשיו" מלמל אנדי בשקט, חושש האם כדאי לומר זאת.
אנדרס השפיל פניו ונשם נשימה עמוקה. הנחתי ידי על זרועו "לאט לאט" אמרתי.
האמת היא שחיכיתי לתשובות בדיוק כמו אנדי, גם אני כמוהו לא ידעתי כלום על אנדרס.
"מה שלומך?" אנדרס שאל בקולו השבור מצרידותו "הכול בסדר?" הוא התעקש בכל כוחו לא להתמודד.
אנדי הקשיח לסתו וחידד מבטו לעבר אנדרס, מתנהג כמוהו בדיוק. השתיקה העיקה כל-כך, על שלושתנו.
"מה נראה לך?" אנדי הסתגר עם מבטו על אנדרס. אותי זה הלחיץ ואני רק ישבתי על ידו.
"תעלם לארבע- עשרה שנים ותחזור עם כדור ביד ואני פשוט אקבל אותך?" הוא תקף "ככה? בלי תשובות?" הוא נשען קדימה, ניסה לחנוק אותו במבטו עד כמה שיכול.
אנדרס רק ישב לידי וכבר חשתי בחוסר השלווה שהוא חש ברגעים אלה ממש.
"אנדי!" נזפתי בו ואנדרס הניח ידו על ברכי והשתיק אותי "תני לו" הוא הסיט מבטו אליי והחזיר לעבר אנדי. "נהיית ממש גבר" אני לא יודעת מה אנדרס ניסה לעשות אבל זה ממש גרם לאנדי להיות עצבני, ראו את זה. כלפי חוץ ואני כאימא שלו יכולתי לקרוא אותו גם כלפי פנים.
אנדי שתק וחיכה שימשיך.
השיחה-לא שיחה הזאת הייתה נראית בין שני אנשים שכל-כך דומים אחד לשני, חיצונית ופנימית ומהצד, זה היה נראה לי כמו חלום שחשבתי שאף פעם לא יתגשם. אף על פי שהחלום שלי לא היה נראה בדיוק כך, הוא היה נראה הרבה יותר משפחתי.
"שיקרתי הרבה" אנדרס פלט בשקט "גם לך" הוא הניח ידו על ברכי בצורה רפויה, נוגע אך אינו משעין את ידו במלואה.
"כל החיים שלי חייתי בארגון הזה" הסתכלתי עליו מהצד, מבטו היה על אנדי, היה ניכר שהוא יותר מפחד מהתגובה שלו מאשר שלי.
"ביום ההוא…" הוא השעין ידיו על ברכיו ותחב ראשו פנימה. נתנו לו כמה שניות. היה קשה לו לדבר מסיבה שעדיין לא הייתה ברורה לי.
"ביום ההוא שניסינו לברוח.." הוא כיוון את זה אליי. ניסיתי לקרוא אותו, את מה שהוא מרגיש, את הקושי שהוא חווה בזמן שהוא מדבר על זה.
"אמה לקחה אותך וראיתי את זה" פערתי עיניי, הוא ראה שאני יוצאת משם בלעדיו ולא עשה שום דבר על מנת שאחכה לו? שאראה אותו? שאדע לפחות שהוא בחיים?
הוא בלע את הרוק ולקח הפסקה של כמה שניות בין משפט למשפט. היינו סבלנים איתו ואנדי במיוחד.
"ראית אותי?" שאלתי בשקט. הוא סובב ראשו אליי "כן" הוא ענה באותו הקול.
"הבכירים תפסו אותי וידעו שבגדתי ולא יכולתי ללכת אלייך" פי נפתח למחצה והייתי המומה "הם תפסו אותך?" שאלתי לשווא. הוא העביר יד בשיערו שהיה ארוך מעט וניסה לברוח, בכל הזדמנות שהייתה לו. הוא כל-כך רצה להפסיק לדבר על זה. הרגשתי כמה הוא רוצה לקום וללכת אבל הוא מתמודד.
"אחרי שהמשטרה הלכה והייתה בטוחה שהיא תפסה את כל החשובים" הסתכלתי עליו, יודעת שהוא מדבר על טומי, נלי ומייקל. קולו נשבר בשנייה שבה לפצות אותו, חקרתי אותו במבטי "הם פיצצו את הבניין" פי השמיע אנחת בהלה "מה?". אנדרס הסתכל עליי, מתאכזב מעצמו לספר לי "הם לא רצו שיישאר זכר מהארגון הזה" הוא הוסיף.
"אחרי שהתעוררתי הראש כאב לי כל-כך" הוא נזכר בעיניו. "התעוררתי בחדר שחור" הוא הזכיר לי אותי, את כל מה שעברתי בילדות שלי.
"היו לי קצרים בזיכרון" אנדי הסתכל עליו, מרותק לגמרי למילותיו.
"רק כריס היה שם בשבילי" הוא מלמל בשקט. יודע שזה לא בדיוק היה.
"רגע, אז אתה לא זוכר את אימא?" שאל אנדי. אנדרס בלע רוקו והסתכל עליי "אחרי שהבנתי שיש לי משהו בראש ובכל פעם שניסיתי להיזכר ראיתי שחור וקטעים קטנים שלא אמרו לי שום דבר" הוא נאנח "התחלתי לחקור" הוא הסתדר בנוחות בספה "חזרתי למקום הפיצוץ שהפך מזמן לבית נטוש" הנהנתי לעברו, רציתי לדעת מה קרה. "הדבר היחיד שנשאר שם היה זה" הוא תחב ידו לכיסו והוציא בובה קטנה מאוד מפלסטיק בצבע ורוד. תפסתי אותה מידו וחקרתי אותה בעיניי "זה שלי" אמרתי בפקפוק "זה שלי!" אחרי שחקרתי עוד קצת הבנתי שהיא באמת שלי. היא ליוותה אותי במהלך כל הילדות שלי בחדר השחור שלי.
"היא עזרה לי קצת" הוא דיבר עליה כאילו שהייתה אדם "היא עזרה לי לראות את הפנים שלך" על פניי עלה חיוך קטן, ניצוץ אפשר להגיד.
"חשבתי שכריס חבר שלי, אז אמרתי לו שאני רואה כל הזמן בראש תמונה של ילדה בלונדינית עם שיער ארוך" חיוכי נשמט מפניי "הוא אמר שאני בטח סתם הוזה".
"כשהארגון נוסד מחדש ניסיתי לחקור בכל פינה עלייך" הוא הסתכל על עיניי וסוף סוף זה היה נראה כמו מבט אחר. לא ידעתי להגדיר אותו אבל הוא היה שונה "על הילדה הבלונדינית עם השיער הארוך" הסתכלתי עליו, מחכה לדעת מה ההמשך. "בלי שם, בלי שום קריטריון נוסף שהצלחתי לגרוף מהקצרים האלה שהגיעו לי בכל פעם למוח".
הנחתי ידי על ברכו "אז ידעת שאיבדת את הזיכרון.." אמרתי כתובנה ממה שאמר והוא הנהן.
"אני יודע שהיינו גם ביחד" הוא זרק לאוויר כתוספת "אני פשוט הייתי בטוח שאת בכלא, כי זה מה שאמרו שקרה לכל חברי הארגון" הסתכלתי עליו, מאמינה לו בכול כוחי.
"כן" אישרתי "זה מה שקרה לכל חברי הארגון, חוץ ממני" הוספתי "וזה היה אמור להיות גם חוץ ממך" שפשפתי ידי כליטוף על ברכו "היית במקום כמו כלא" הסברתי את כוונתי.
אנדרס הסיט מבטו לאנדי שהיה בהלם לגמרי ממה ששמע.
"אנדי" אנדרס קם מהספה וישב על הרצפה מול אנדי בישיבת צפרדע.
"אני באמת לא ידעתי על קיומך" הוא הסתכל עמוק בעיניו, חששתי שאזיל דמעה עוד שנייה. אנדי היה כל-כך קשוח במבטו איתו. "אני ידעתי עלייך רק כשמרי הגיעה לארגון וקראתי את המכתב שלך אליה" אנדי הרים גבתו.
"אני…" קולו של אנדרס נשבר "אני באמת רוצה להכיר אותך" הוא השפיל מבטו. מדוע הוא כל-כך מתבייש להודות בזאת?
אנדרס סובב ראשו אליי "וגם אותך".
"אני רוצה שננסה להיות משהו שאני לא מכיר" הוא החזיר מבטו לאנדי שמבטו ניסה לקרוא אותו ולהבין את המשמעות.
"משפחה" אנדרס אמר בפקפוק.