כלואה2- פרק 37.

"תעזוב אותו!" צעקתי. עומדת במקומי, חסרת אונים. לא יכולתי לעשות כלום.
"מרי תחליטי" אמר כריס בשאננות. הוא היה לגמרי שלו, כאילו שאינו מצמיד עכשיו סכין חדה לעבר גרונו של ילד. של הילד שלי.
ראיתי את אנדי מתנשף בלי סוף. הוא פחד אך ניסה לשדר כמה שפחות כדי שלא אשתגע מדאגה.
אנדי רומם ידיו קדימה והוריד אותם מעלה מטה בעדינות "אימא תירגעי" הוא ניסה לחלץ אותי מההיסטריה, גם כשזה אמור להיות הפוך, עדיין אני מוצאת את אנדי דואג לי.
גם כשלוקאס כמעט דקר אותי וגם עכשיו. "תלכי ואני אשאר עם אנה" הוא סימן לי בעיניו שהוא יחכה לי. הדמעות שעמדו בגרוני יצאו מבלי כל התראה. כריס גיחך וזה גרם לאנדי להסתובב אליו במהירות ולהשיב את פניו אליי "מה יש אימא?" הוא שאל כשהבין שמשהו לא בסדר.
"הם.." קולי נשבר מהדמעות וראיתי את עיניו מחכות לתשובה "הוא רצח אותה" אנדי ניסה להסדיר את נשימתו שהשתבשה. "טוב חברים אין לי זמן לדרמות האלה" כריס ניתק את השיחה בנינו בקרירות "את באה איתי או לא?" העברתי את מבטי מכריס לאנדי ללא הפסקה. "לכי" לחש אנדי "אני אסתדר אימא".
"איך תסתדר?" הרמתי את קולי לעברו, כאילו שהוא אשם. אבל זה נבע אך ורק מהמצוקה שחשתי. "אנחנו לגמרי לבד" ייבבתי לעברו.
אנדי סובב רק את ראשו לעבר כריס "קח אותה" הוא אמר וכריס שחרר ידו שעטפה את גרונו של אנדי "היא הולכת איתך" המשיך אנדי ודמעותיי לא הפסיקו לרדת.
כריס התקרב לעברי והצמיד את הסכין לגבי ונעמד מאחורי. "אני יכולה לחבק אותו לפחות?" שאלתי את כריס. "בואי מרי" הוא אחז בזרועי וכיוון אותי לצאת. הוא סיבב אותי וראשי עדיין היה אחורנית לעבר אנדי שעמד שם לבד בסלון וזה הרבה פחות לבד ממה שהוא הולך להיות.
הדמעות שלי היו כבר חלק ממני. הרגשתי את הכאב אוכל את כל כולי מבפנים.
"אולי תפסיקי?" אמר כריס בעוד הוא מוביל את שנינו בשביל הבית. הסתכלתי עליו, אבל הוא מין הסתם היה שקוע ברצף ההליכה. לא הבנתי עד כמה חסר רגישות הוא יכול להיות.
רציתי לצרוח עד שלא יהיה לי קול יותר, רציתי לשכב עכשיו על הרצפה ולגרד אותה מרוב כאב.
אף אחת, אף אימא לעולם לא תבין מה זה שלוקחים אותך מהילד שלך בכאב, בשביל שתרצחי.
לא חושבת שיש אימא בעולם שזה קרה לה אי פעם.
"אני מבינה שאין לך ילדים" אמרתי בעוד אני מנסה לבחון את ידו האם בכלל יש לו טבעת נישואין על היד. הוא פתח את דלת האוטו והכניס אותי פנימה באגרסיביות בלשון המעטה. הוא סגר את הדלת והלך לצד הנהג. "אני נאמן למקום שממנו באתי" גיחכתי במערבולת הרגשות, בזה לו. הוא הסיט ראשו וחיכה לשמוע מדוע אני מגחכת "הארגון הזה?" שאלתי "לו אתה נאמן?" הוא הרים מבטו אליי, הוא היה כל-כך נחוש ובטוח בעצמו "הוא לקח לך את החיים!" הרמתי מעט קולי. הוא הסתכל עליי וחייך. כאילו הבין משהו שאני לא. "יום יבוא ואת תביני כמה הארגון הזה שווה" הוא התניע את הרכב ולחץ בחוזקה על הגז כאילו שהיינו במרדף או משהו בסגנון. "שווה?" המשכתי באותה השיחה, לא רציתי לתת לה לעבור. הוא שתק ושתקתי איתו. לא רציתי ללחוץ עליו. בין כה הוא לא היה הבן אדם שהכי חיבבתי כרגע, אפשר לומר שאפילו תיעבתי. הוא עצר ברמזור האדום והסיט ראשו אליי "שווה המון מרי, בזכותו הילד שלך יכול לישון בשקט" הפעם צחקתי "אתה צוחק עליי נכון?" הוא הסתכל עליי ברצינות רבה ונד בראשו "לא, ממש לא" הוא הוסיף. "הילד שלי לבד בגללך ובגלל כל הארגון הזה!" הרמתי קולי. הוא חנה את הרכב והתעסק ברוורס. "אל תדאגי, הוא נראה גבר-גבר הוא יסתדר לבד" הוא אמר בעוד הוא מכוון את הרכב בין שני רכבים "כמו אבא שלו" הוא מלמל וכיבה את המנוע ויצא מהרכב.
הוא גרם לפי לפעור והייתי די המומה. לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון.
הוא פתח את הדלת שלי וסימן לי בידו לצאת. הוא תפס שוב את זרועי בחוזקה כמו שעשה כשיצאנו מהבית של אנה. "אז ידעת כל הזמן?" שאלתי בעוד אני נגררת אחריו לבניין הארגון.
הוא לא ענה אבל שמתי לב לחיוך קטן שבצבץ בפניו. "בטח שידעתי" פתאום ענה משום מקום אחרי שניות שלמות. נכנסנו במעלית ורק אז הוא הרשה לעצמו לשחרר את ידי, הרי לא יהיה לי לאן לברוח.
כשהמעלית נפתחה הוא תפס שוב את זרועי וגרר אותי לחדר שלי. הוא הכניס אותי לחדר "שלא תעזי לעשות שוב קטעים מרי" הוא הביט בעיניי. עיניו שידרו כעס אבל הכעס שלי היה הרבה יותר גדול.
הוא הסתובב ויצא. התיישבתי על המיטה ונזרקתי עליה בכל כוחי כשרגליי עוד על הקרקע.
שפשפתי את ידיי על פניי בחוזקה. זה מה שהחיים שלי זימנו לי? להיחטף בגיל שלוש, להתאהב במי שחטף אותי "כביכול", לנסות לברוח מהארגון שטלטל את עולמי ואחר-כך לאבד את מי שהיה אהבת חיי, להביא ילד לעולם ממנו. אחרי כל מה שעברתי, אני עדיין לבד, הכי לבד שבן אדם יכול להיות.
דפיקות חלשות נשמעו על דלת חדרי ואחר-כך דלתי נפתחה מבלי אישורי.
"לוקאס" נעמדתי והוא רץ אליי לחיבוק. התגעגעתי לריח שלו. התגעגעתי שיש לי על מי להישען. אפילו אם זה באופן חלקי.
"מה יש?" הוא התנתק מהחיבוק אך לא מגופי. הוא רצה לראות את פניי. הוא מחה דמעותיי שיצאו בזו אחר זו "הוא תפס אותך נכון?" הסתכלתי עליו בעצב רב, כזה שבלתי ניתן לתאר אותו במילים אם אתה לא לגמרי חווה אותו. הנהנתי לעברו.
"זה לא רק זה" הוספתי והוא הסתכל עליי, מחכה שאדבר "סיפרתי לאנדרס הכול" לוקאס שינה הבעתו "מה? מתי הספקת לראות אותו? לדבר איתו?" הוא שאל במתקפה "הוא בא אליי" לוקאס כיווץ גבותיו "אלייך? אל הבית של אנה?" הנהנתי. "הוא פשוט יודע הכול" לוקאס התנתק ממני בעצבים "מאיפה הוא ידע שאת שם?" הוא שאל ברטוריות, הרי אני עצמי לא ידעתי איך הוא ידע.
"למה אתה כל-כך מתעצבן?" שאלתי וניסיתי להרגיע את רוחותיו. הוא התיישב במיטה וזה גרם לי להתיישב על ידו.
הוא הניח ידו על צווארי כמעין חיבוק חלקי והפיל ראשי על כתפו. "הוא פוגע בך וזה מעצבן אותי".
שתקתי. הרי מילותיו של לוקאס היו נכונות, יותר מידי נכונות.
"זה לא הכול" רוממתי ראשי וזה גרם לו להסתכל עליי "זה לא הדבר שהכי פוגע בי" שיניתי מילותיי "אנדי נשאר לבד" הוספתי ולוקאס ניסה לחקור מבטי ולהבין את פשר דבריי. "בסדר מרי, זה רק כמה ימים שהוא יהיה עם אנה עד שנמצא דרך קצת יותר חכמה לצאת מכאן" הוא אמר בחיוך, הרי הוא חשב שהוא סיפק לי תשובה.
השפלתי מבטי. "היי" הוא הרים סנטרי עם אצבעו, מצפה שאסתכל עליו.
"כריס רצח אותה" לוקאס הסתכל עליי ואפילו לא מצמץ הוא היה לגמרי בשוק.
נשמעו כמה דפיקות מהירות שהיה ניכר שהאדם שעומד מאחורי הדלת לחוץ. הסתכלתי על לוקאס "מי זה?" שאלתי מופתעת. הדלת נפתחה ומין הסתם שהאדם שעומד מאחורי הדלת לא טרח לענות את שמו. "מרי" נכנס אנדרס עם חזותו הקשוחה. נעמדתי מהלחץ. "אנדרס" נשימותיי התקצרו. ופתאום נזכרתי כמה אני שונאת אותו ברגעים אלה. שונאת את עצמי שאין לאנדי אבא שיגן עליו.
"תעוף מפה" גישתי השתנתה בשניות כשנזכרתי. הוא נשאר רגוע, כאילו לא גירשתי אותו לפני שנייה. "אני צריך לדבר איתך" הוא אמר. "אין לי מה לדבר איתך" דחיתי אותו.
לוקאס התרומם לאחר שישב בשקט בצד ולא התערב בשיחתנו.
"אתה יכול לצאת שנייה?" שאל אותו אנדרס והתעלם לגמרי מכך שלא רציתי לדבר איתו.
לוקאס הנחית מבטו עליי, מחכה להסכמתי. "אנדרס דיי, אין לנו מה לדבר יותר" הסתכלתי על אנדרס.
הוא הקשיח לסתו כמה שיכל ובעיניו התחוללה סערה שגרמה לכל גופי להיות בצמרמורת. אך לא פחדתי להתמודד מולו יותר.
אנדרס התקרב אליי ואחז בזרועי בעדינות "אני אדבר!" הוא הרים במקצת את קולו.
לוקאס טרח להפריד בנינו ולהוריד את ידו של אנדרס ממני. "היא לא רוצה, מה אתה לא מבין?" תפס לוקאס את ידו בעוד שהוא שחרר אותה ממני.
אנדרס הסיט מבטו ללוקאס וחפן אותו בצווארו. הוא הוביל אותו בהליכה עד לדלת וזרק אותו מחוץ לדלת כאילו היה שק זבל וסגר אחריו את הדלת. הסתכלתי עליו ונדתי בראשי "למה אתה עושה את זה?" שאלתי. הוא הסתכל במבט חסר כל משמעות, כמו רוב מבטיו, שרק הוא מבין אותם.
"למה חזרת?" הוא התעלם ממני ושאל. "לא חזרתי!" תקפתי "החזירו אותי!".
על פניו של אנדרס ניכר להבין שאין לו מושג על מה אני מדברת. "כריס בא לבית שהייתי בו" מבטו של אנדרס טיפה השתנה "למה לא ברחת?" הוא שאל. גיחכתי בפניו. "למה לא ברחת?" התהלכתי מעט בחדר ונעצרתי "כי הוא הצמיד לילד שלי סכין לגרון!" הרמתי קולי ללא פחד.
אנדרס היה לגמרי בהלם ורגלו רעדה. חשבתי שעוד שנייה יעיף אותה קדימה ויבעט בי הרחק משם.
הוא היה נראה קצת עצבני, ממה שהכרתי אותו, אף על פי שהשתנה לגמרי.
"לילד שלי?" הוא שאל בצרידות, מתבייש או פוחד להתמודד עוד לא הייתי סגורה על עצמי.
הנהנתי, מפחדת להפיל עליו את הכול. הרגשתי כבר איך הדמעות עומדות שוב בפתח גרוני כשנזכרתי בתמונה של פניו המפוחדות של אנדי.
לסתו של אנדרס שוב התקשתה וידיו התאגרפו.
"ממתי בכלל מותר לו לצאת מהקומה העליונה?" נשמע קולו של לוקאס מתקרב. אנדרס לא הסתובב למשמע הקול. נשמעו רגליים מתהלכות לכיוון חדרי במסדרון. הסתכלתי על הדלת בעודי בולעת רוק שוב ושוב. הדלת נפתחה מבלי כל התראה או בקשה להיכנס. כריס ולוקאס נעמדו בפתח הדלת.
"אנדרס מה אתה עושה פה?" כריס שאל. אנדרס לא טרח להסתובב. לא הבנתי מדוע. הוא מפחד ממנו? הייתכן? אף על פי ששנאתי את אנדרס כל-כך פחדתי על חייו ועל מה שהארגון הזה מסוגל לעשות לו.
אנדרס הסתובב בבת אחת והלך הליכה לעבר כריס שהספיק לסנן "מה אתה…" אבל אנדרס כבר הקיף בידו את צווארו של כריס והתהלך אליו עד שנתקלו בקיר המסדרון שהיה בדיוק מול חדרי.
אנדרס נתן לו אגרוף עם ידיו שהיו מוכנות לכך ממזמן. הוא נתן לו אגרוף אחר אגרוף וזה לא פסק.
פניו של כריס דיממו ובקושי היה ניתן להבחין בפניו. הוא צנח במורד הקיר ואנדרס לא ויתר הוא המשיך והמשיך. דמעותיי ירדו לבד. "אנדרס דיי" צעקתי "אתה תהרוג אותו!" צעקתי, לא מעזה להתקרב.
כריס ישב על הרצפה בקושי, אם ניתן לקרוא לזה ישיבה. "הבטחת שלא תתקרב אליו" מלמל לו אנדרס ונתן לו אגרוף אחרון שאחריו כריס לא פקח את עיניו.
אני לא יודעת אם לקוות שהוא מת או לא.
כי לשני המקרים יהיו השלכות רבות.