כלואה2- פרק 35.

"אנדי" חייכתי שוב מנסה להקל על הכעס שלו, על המערבולת שמתחוללת בבטני.
הוא הסתכל עליי באותו מבט. לא מחייך. לא רץ לחבק אותי, את אימא שלו!
"מי שם?" קולה של אנה נשמע. הזזתי ראשי במטרה לראות פניה.
"מרי" היא הייתה מופתעת כשראתה פניי "מה את עושה פה?".
הורדתי את החיוך כי היה ניכר שהביקור שלי לגמרי היה מפתיע ואפילו הם נתנו לי להרגיש שהוא לא רצוי.
"בואי" חייכה אנה באילוץ "תכנסי" היא משכה ידי "בטח לך ולאנדי יש הרבה על מה לדבר".
אנדי שחרר את הדלת מידו "אין לי על מה לדבר איתה" הוא זרק ועלה במדרגות במהירות.
מבטי עקב אחריו במשך כל עלייתו במדרגות וגם מבטה של אנה היה מופתע.
לא הייתי צריכה אפילו לשאול מה יש לו, זה היה ברור.
אנה לקחה את התיקים מידי והניחה על שידה שהייתה בכניסה. היא נכנסה לסלון ונכנסתי בעקבותיה. התיישבתי בספה והיא הלכה לכיוון המטבח "משהו חם לשתות?" היא שאלה בעודה במטבח "תודה" אמרתי וזה בעצם אישר את רצוני לשתייה חמה.
אחרי מספר דקות שבהן הספקתי לחקור מעט את תמונות הקיר ורהיטי הבית, אנה הגיע עם שתי כוסות חמות והלכה שוב למטבח והפעם היא חזרה עם צלחת קטנה ועליה פרוסות עוגה.
"תודה" אמרתי כשחזרה.
היא התיישבה בספה שלידי והסתכלה עליי "מה יש מרי?" היא נראתה מוטרדת "למה ברחת לכל-כך הרבה זמן?" היא שאלה והביטה בעיניי, ידעה שהן לא ישקרו לה.
"אני מצטערת אנה" הסתכלתי עמוק בעיניה מביעה את חרטי.
היא הניחה ידה על מחצית ברכי שהייתה קרובה אליה "אני לא יודעת מה היית צריכה לעשות" היא הנהנה "אבל אני מאמינה שזה היה למען מטרה טובה" הרמתי מעט שפתיי וחייכתי אליה "תודה" לחשתי לה.
האמת שבהתחלה, המטרה הייתה הכי טובה. להביא לאנדי את האבא שתמיד חלם עליו ולי, את אהבת חיי. המטרה ממזמן כבר לא חשובה, לפחות מהיום.
"הוא שונא אותי נכון?" שאלתי והיא כבר לבד הבינה שהתכוונת לאנדי. "שונא?" היא גיחכה "איך הוא יכול לשנוא אותך? את אימא שלו!" חייכתי אליה באהדה. היא הייתה אישה מקסימה. ידעתי בדיוק איפה להשאיר את הדבר החשוב לי יותר בחיי. זה לא שהיו לי יותר מידי אופציות.
"לכי אליו" היא הגישה את ידה ועזרה לי לקום. הנחתי ידי בעדינות על ידה והתרוממתי. התנפלתי עליה בחיבוק שהגיע משום מקום. הרגשתי שאני חייבת לה את זה. מבלי להיות חברה אמיתית היא התנהגה ככה. "תודה רבה אנה" מלמלתי בעוד התחבקנו.
התנתקנו מהחיבוק "הדלת הראשונה משמאל" היא אמרה והבנתי שזהו החדר של אנדי. עשיתי דרכי לעבר המדרגות.
"אנדי" אמרתי כשהגעתי לסוף המדרגות. הדלת של חדרו הייתה סגורה למחצה. פתחתי את הדלת בעדינות והסתכלתי עליו. הוא שכב על המיטה ושיחק עם הנייד שלו.
התיישבתי במיטה והסתכלתי עליו. רציתי להתנפל עליו בחיבוק שימחץ את כל אבריו הפנימיים אבל אנדי היה כל-כך כמו אביו, הייתי חייבת לתת לו קודם הסברים.
חטפתי את הנייד מידו כששמתי לב שהוא לא מתייחס אליי. הוא נאנח והסתכל עליי בשכיבה.
"אני רוצה להיות גלויה איתך" השפלתי מבטי. הוא גיחך לי בפניי "גלויה?" כמעט וצחק לי בפנים "את לא מפסיקה לשקר לי!" הוא הרים את קולו והתיישב במיטה "עזבת אותי לבד!" הוא צעק עליי והטיח בי את האשמות שישבו לו בבטן כל-כך הרבה זמן "אמרנו שנעבור את זה ביחד!" הוא המשיך באותו הטון. השקט הגיע ואיתו הסערה שבבטן, שבלב. "רציתי להיות שם בשבילך" הוא לחש.
הרמתי מבטי והסתכלתי עליו "לא רציתי שתפגע" לחשתי לעברו "אני כבר לא ילד" הוא ענה בתוקפנות.
"בשבילי תמיד תהיה הילד שלי" עניתי בהתגוננות "לא משנה בן כמה תהיה" הוספתי.
"איזו מין אימא אני אם אסכן את הבן שלי?" שאלתי מנסה עוד ועוד להתגונן. "איזו מין אימא את שאת עוזבת את הבן שלך?" הוא שאל בהתחכמות. הסתכלתי על עיניו שהביעו כעס ורצינות. הוא צדק במילותיו. כל-כך צדק.
"הלכת להיות חברה בארגון של טרוריסטים?" הוא שאל בקול רם. הנחתי ידי על פיו "תהיה בשקט" הסתכלתי על הדלת כדי לבדוק שוב שהיא סגורה.
עכשיו בדיוק ברגעים האלה, הלב שלי מתהפך. עולה ויורד. דופק בלי הרף. האם לומר לו שמצאתי את אבא שלו? האם להתמודד איתו ועם מה שיקרה אחר-כך?
"למה הלכת לשם?" הוא תקף בעוד שאלה "למה עשית את זה?" הוא המשיך "בשבילם עזבת אותי?". הסתכלתי עליו וחקרתי עוד קצת את מבטו. דוחה עוד קצת את הקץ.
"אנדי" אמרתי את קולו בשקט "הצטרפתי לארגון הזה שוב כדי" קולי נשבר. פחדתי לומר.
הייתי חייבת. הבטחתי שאהיה גלויה. אם אמשיך לשקר, אני כל חיי אוכל את עצמי מבפנים.
"כדי לחפש את אבא שלך" הוא כיווץ גבותיו באופן אוטומטי. "אבא שלי?" הוא שאל.
הנהנתי. יודעת שהכול במוח שלו כמו סמטה חשוכה ללא מוצא.
"חשבתי שראיתי אותו" פיו של אנדי נפתח במקצת ועיניו התמקדו אך ורק בעיניי "מתי?" הוא שאל ומבטו לא השתנה כלל.
"בלילה האחרון שניסו ל.." התביישתי לומר לילד שלי את הדבר הזה.
הוא הסתכל עליי ואמר הכול, בלי מילים.
משכתי אותו לחיבוק. החיבוק שחיכיתי לו בשנייה שנכנסתי לבית הזה, בשנייה שראיתי אותו.
"אנדי שלי" אמרתי כשקולי עבה כי פי עמוק בשקע צווארו.
"נו אימא?" הוא התנתק מהחיבוק והסתכל עליי "מצאת אותו?".
הנהנתי "כן" הוספתי כדי שלא יהיה לו ספק. הוא העלה חיוך של אושר, קודם בעיניו ואחר-כך בשפתיו.
כשראה שפניי לא שינו להבעה חיובית "מה קרה?" הוא שאל. "יש לו חיים אחרים עכשיו אנדי" הוא הסתכל עליי באכזבה.
"הוא לא רוצה להכיר אותי?" הוא שאל "הוא לא רוצה לדעת מי אני?" הסתכלתי עליו וכל-כך פחדתי לנפץ לו את החלום שעליו חלם במשך כל חייו. להכיר באבא שלו.
הרי זהו חלום עבור ילד לחשוב כל החיים שאביו מת ואז לגלות שהוא בחיים.
וברמת העיקרון, זה לא שאנדרס לא רוצה להכיר בו. הוא פשוט לא יודע מקיומו.
"מרי" קראה לי אנה מלמטה. הסתכלתי על אנדי עוד כמה שניות "דקה" אמרתי לו ויצאתי מהחדר לעבר המדרגות.
"קראת לי?" שאלתי את אנה שעמדה על יד דלת הכניסה. "קחי" היא הגישה לי פתק קטן ומקופל. "מה זה?" כיווצתי פניי. "היה פה מישהו שהשאיר לך את זה והלך" הסתכלתי עליה מופתעת הרבה יותר ממנה. "תודה" חייכתי ולקחתי את הפתק לחיקי. עליתי במדרגות והיא פנתה למטבח. פתחתי את הפתק באמצע המדרגות בשביל לא לקרוא אותו מול אנדי.
"עוד שעתיים תהיי מחוץ לבית ליד הגשר" הסתכלתי על הפתק שעליו לא היה כתוב לא נמען ולא מען.
"אנה" קראתי לה והיא בקושי הספיקה להתרחק "כן?" היא הוציאה ראשה לכיווני.
"מי השאיר את זה?" שאלתי. היא חשבה לשנייה "בחור גבוה עם שיער שחור" תהיתי לשנייה.
"תודה" אמרתי והיא הלכה.
תחבתי את הפתק לכיסי ונכנסתי חזרה לעבר החדר של אנדי.
"מה קרה?" הוא שאל. "כלום" מיהרתי לענות כדי לא לעורר חשד.
הוא פיהק מולי ונשכב "נישן פה היום ומחר נחזור הביתה" ליטפתי ראשו וכיסיתי אותו. הוא הנהן בקושי ועצם עיניו.
***
פתחתי את דלת הבית בזהירות כדי לא להעיר או להפחיד אף אחד.
יצאתי והסתכלתי אל הרחובות שהיו שוממים מאדם.
הקור חדר לגופי ותחבתי במהרה את ידיי לכיסי.
הסתכלתי לצדדים, מחכה ללוקאס. אפשר לומר שקצת התגעגעתי אליו.
מעולם לא הרגשתי געגוע לגבר בצורה כזאת. עם אנדרס זה היה געגוע לאדם שאבד לי.
שמעתי שריקה שהגיעה מאחורי ביתה של אנה. הלכתי בחשש "לוקאס?" לחשתי והתקדמתי לעבר השריקה. "ציפית לראות מישהו אחר אני מבין" אנדרס עמד שם. משתלב עם אור הירח שבקושי האיר על שנינו.
הרמתי מבטי כדי להסתכל עליו "מה אתה עושה פה?" שאלתי ישירות.
"יש משהו שגורם לי לחוסר מנוחה מרי" הוא ענה ישירות גם כן.
שילבתי ידי "שנים שהלב שלי בחוסר מנוחה, זה עניין מישהו אתה חושב?" הוא הסתכל עליי במבט מופתע.
הוא התקרב אליי והתעלם מאמירתי "מי זה בעלך?" הסתכלתי עליו במבט מוזר "מי כתב לך את המכתב ההוא?" הוא ניסח זאת שונה. הסתכלתי עליו בפחד ובלעתי את הרוק שהצטבר בחלל פי.
"ממי יש לך ילד?" הוא הרים קולו והתקרב אליי עוד יותר "ממי יש לך ילד?" הוא שאל שוב כשהבחין שאין בכוונתי לענות. הרגשתי את אוויר פיו על מצחי כשמבטי מושפל.
הוא תפס את זרועותיי בחוזקה "אתה מכאיב לי" התפתלתי. "תעני לי!" הוא ציווה עליי.
"ממך!" מבטי נשאר טמון היטב אדמה הלחה.