כלואה2- פרק 33.

"אימא אני רוצה שתדעי שאכזבת אותי.
השארת אותי לגמרי לבד.
אנה היא באמת טובה אליי וכיף איתה, אבל היא לא את.
אני גם מרגיש את הצורך להגן עלייך, את לפעמים לא מסתדרת לבד.
אני לא יודע למה עשית את מה שעשית אבל יש לי כמה השערות.
יותר חשוב לי שתדעי, אני חייב אותך.
אני חייב שתחזרי לקחת אותי מפה. אני רוצה להיות איתך.
אני לא רוצה לאבד גם אותך.
אוהב וכועס,
אנדי"
דמעה רכה ליטפה את הלחי שלי וגרמה לי לסגור את עיניי בחוזקה.
העובדה שאנדי ציין את כך שהוא איבד את לילי מכאיבה לי. זה כואב שילד בן גילו צריך לחוש כאב כזה ולהכיר בו.
הצמדתי את המכתב ללבי. חשבתי לעצמי בראש שכשאני אסיים את המשימה הזאת והיא בהחלט תהיה האחרונה. אני לא יכולה להשאיר את אנדי ככה לבדו.
אני כל החיים מגנה עליו כדי שלא יפגעו בו ובסופו של דבר, אני הכי פוגעת בו.
דפיקות חלשות נשמעו על דלתי. "יבוא" אישרתי את הכניסה.
"איך את?" שאל לוקאס בלחש והזמין עצמו להיכנס.
חייכתי לעברו בעצב "הוא צריך אותי" הפניתי לעברו את המכתב שברור לי שלא היה יכול לקרוא מרחוק כל-כך. הוא לקח כיסא מפינת הישיבה וישב מולי. השטתי לעברו את המכתב. "אפשר?" הוא שאל למען הסר ספק והנהנתי. הוא לקח את המכתב והתחיל לקרוא.
אחרי כמה שניות הוא הסתכל עליי "את תעזבי?" הוא שאל. הנהנתי.
"פגשת אותו?" העברתי נושא. הראש שלי היה כל כולו במחשבות מרובות על אנדי. "איך הוא?" שאלתי כשהבנתי ממבטו שהוא כן ראה אותו, הרי הוא העביר לו את המכתב.
"הוא.." לוקאס התחיל "הוא היה מופתע לראות אותי" הנהנתי. תיארתי לעצמי שזה מה שקרה.
"הוא שאל איפה את" הוא הסתכל עליי וחקר מבטי. הדמעה לא איחרה להגיע ואחרי עוד כמה שעשו דרכן להרטיב את לחיי.
"מה אמרת לו?" קולי נשבר מבלי כל רצון בכך. "שאני לא יכול להגיד לו" הוא לחש "הוא התעקש שהוא צריך לדבר איתך ושאני אביא אותו אלייך" המחנק בגרון היה כל-כך כואב וחד, הרגשתי כאילו אני מתחילה למות מבפנים. המוות הכי מפחיד שיכול להיות לכל אדם.
"אז אמרתי לו שיכתוב לך מכתב וירשום שם כל מה שהוא רוצה להגיד לך" עצמתי עיניי. נתתי לכאב לחלחל לגופי ולשחרר את המחנק שלא רצה לצאת. נזכרתי בכל מה שאנדי כתב. הוא בטח ישב על זה בכובד ראש ובמחשבה מרובה. הוא לא סתם כתב את מה שהוא כתב.
לוקאס הניח ידו על ראשו וליטף אותי עד שהגיע ללחיי. הוא מחה דמעותיי ותפס את פניי עם שתי ידיו. "אני אעזור לך לברוח מפה" הוא אמר. הופתעתי. לא ציפיתי שזה מה שהוא יאמר. ציפיתי שיכעס. ציפיתי מעצמי שאכעס עליו. הרי אני מאמינה לאנדרס שהוא לא זוכר.
"באמת?" שאלתי בחיוך מהול בעצב. הוא הנהן.
"אני לא יודע מה עשית לי מרי" הוא אמר בכוונה טובה "אבל את חשובה לי כאילו אני מכיר אותך שנים" המשפט שלו נכנס לראשי ברצינות רבה. זה היה נשמע כאילו אני ממש חשובה לו. כאילו אנחנו באמת מכירים כמה שנים טובות.
הוא קרב אותי אליו ונשק למצחי. הוא הכניס את ראשו בשקע צווארו. "אני תמיד פה בשבילך" הוא לחש קרוב לאוזני. רציתי שוב להתפרק ולבכות אבל החזקתי את זה בבטן. רציתי להתייסר עם עצמי, אחרי שלוקאס ילך.
אזעקה עולה ויורדת נשמעה בחדר.
אוי לא. חשבתי על הצרות שהכנסתי את עצמי אליהן. התנדבתי לרצוח את דמי אקושט, לא פחות ולא יותר.
שאבתי את הנזלת פנימה ומחיתי דמעות שעמדו לצאת. "את מסוגלת לבוא?" הוא שאל. הנהנתי.
"אני חייבת" חייכתי חיוך עצוב ונעמדתי.
יצאנו יחד לעבר המסדרון עד שהגענו למועדון.
הגענו ראשונים וממש שנייה אחרינו נכנסו צ'יקה ואדי כשהם עמוק בתוך שיחה כלשהי על אוכל או משהו כזה.
אני ולוקאס התיישבנו בכיסאות פנויים וחיכינו לכל השאר.
"היי" אולי נכנסה בחיוך והתיישבה מהצד השני שלי. "מרי רציתי להגיד לך כל הכבוד" היא הניחה ידה על ברכי "אני לא הייתי מסוגלת לעשות זאת" תיארתי לעצמי שהיא מדברת על לרצוח.
"גם אני פעם לא הייתי מסוגלת" הדגשתי בפניה את איך שהשתניתי. הרי אולי יודעת שהייתי פעם בדיוק כמוה, אני חושבת שהיא יודעת.
בראד וזאק נכנסנו ונעמדו בצד. בשבריר שנייה אחריהם נכנס כריס.
"בלי יותר מידי דיבורים חבר'ה" כולם השתתקו "פשוט לצאת ולבצע" הוא פקד.
"בהצלחה מרי" הוא מיקד מבטו עליי "לוקאס רק יסיע אותך, אבל את מבצעת לבד" הנהנתי. חדורת מטרה.
כריס יצא מהמועדון וכולם תפסו עמדותיהם.
"בואי" פתח לוקאס את המגירה המפוצצת בסכינים "לא חבל על כל אלה?" שאלתי "בואו פשוט נוציא את הסכין בפעם האחרונה ולא נשאיר" לוקאס בחר שלוש סכינים וראיתי על פניו שהוא מחייך ממה שאמרתי. "קחי" הוא השיט לעברי את שלושת הסכינים. "רגע" עצרתי אותו.
התקרבתי לפניו "זה ישנה אם אני ארצח עם סכין אחרת ואז אחליף ביניהם?" לוקאס כיווץ גבותיו ולא הבין למה אני מתכוונת "מה זאת אומרת?" הוא שאל.
"שנייה אחת אני באה" יצאתי מהמועדון בריצה לעבר החדר. רציתי לרצוח עם הסכין של אנדרס. הרי היא לפחות תגרום לי להיות טיפה יותר בטוחה בעצמי ורגועה. נכנסתי אל החדר בסערה וניגשתי אל התיק שלי שהיה ממש ליד הכניסה. פתחתי אותו וחיפשתי בתוכו את הסכין. הוצאתי אותה.
"מרי" שמעתי את שמי. הרמתי ראשי וראיתי את אנדרס. הוא אמר את שמי בקול כזה כדי שאבחין בו. בלעתי את הרוק וחייכתי. ואז הורדתי ראשי. ראיתי שהוא מחזיק בדף לבן. עיניי נפתחו לרווחה כשהמוח שלי דבר ראשון חשב שזה המכתב של אנדי.
הוא הסתכל על מה שהחזקתי בידי. "זה הסכין שלי לא?" הוא התקרב אליי לאט. היד שלי רעדה.
הרי ברור שזוהי הסכין שלו, חרוט עליה את שמו.
"מה יש לך ביד?" שאלתי. "מה לך יש ביד מרי?" הוא שאל בתוקפנות.
לא יודעת מה יותר הטריד אותי וגרם לי לצמרמורת בכל הגוף.
זה שאנדרס זוכר את הסכין ואת מערכת היחסים שלנו לא, או זה שאנדרס קרא את המכתב.