כלואה2- פרק 31.

"שב" הרפיתי את ידי ממנו והתיישבתי בחזרה על המיטה.
הוא התבונן על עיניי כמה שניות בודדות ואז התיישב בכיסא שלו.
"אתה באמת לא זוכר?" הסתכלתי עליו בחשש. פחדתי שיתפרץ עליי כבר אחרי כל הפעמים שפקפקתי בשכחה שלו.
"או שתדברי או שאני הולך" הוא הסתכל עליי במבט חסר סבלנות. הוא באמת כמעט והתנפל עליי בצעקות.
"מאיפה להתחיל?" שאלתי את עצמי, הרי לא ציפיתי שהוא באמת יענה לי.
ישבנו ודיברנו, יותר נכון אני. סיפרתי לו הכול. סיפרתי לו מהתחלה. מהרגע שנחטפתי ועד הרגע שברחנו. עד הרגע שהוא נעלם.
הוא שפשף ידו בפניו "ואו" הוא נשען עם מרפקיו על ברכיו וזז בכל רגע. הוא לא הצליח להישאר שלו.
"אני ואת היינו זוג?" הוא שאל והנהנתי. "אני.." הוא התחיל והפסיק את עצמו. מבלי להיות בתוך ראשו ידעתי שהוא חושב עכשיו על כל-כך הרבה דברים שהמוח שלו פשוט עלול להתפוצץ.
"אנדרס" הנחתי את ידי על ידו ששכבה על הברך שלו. הוא הסתכל על ידי ונרתע מעט אך בכל זאת לא נתן לי לרומם אותה. "תאמין לי אני מהטובים" הסתכלתי בעיניו בפחד. משדרת לו את האמת.
הוא הוציא אוויר ולא הצליח לומר כלום. הוא הרים את ידו שהייתה מתחת לידי והרגשתי כבר איך המגדל שבניתי עומד להתפרק לי מול הפנים. ואז הוא הניח את ידו על שלי. "אני מאמין לך" השפתיים שלי חייכו קצת ונשמתי אוויר.
"אני רק לא מבין דבר אחד" הוא אמר והסתכלתי עליו, מחכה שיאמר. "למה אני לא זוכר שום דבר מזה?" הוא היה נראה ממש מתוסכל "זה נראה לי מטורף" הוא גירד בראשו עם שתי ידיו בפראות, הוא התעצבן על עצמו.
"דיי" תפסתי בידו בחוזקה והוא המשיך. שום דבר לא עזר.
"ועוד משהו" התחלתי. חושבת בראשי האם לספר לו שלא סתם היינו זוג אלא גם יש לנו ילד במשותף, הרי אנדי הוא הילד שלו, בדיוק כמו שהוא שלי.
"נו?" הוא ניסה לזרז אותי כי ראה שכבר כמה שניות אני לא מדברת.
"לא חשוב" אמרתי ומיד המשכתי "אני חושבת שהם אחראים לזה" פחדתי שישים לב להעברת הנושא המהירה. "מי?" הוא לא שם לב בכלל. "הארגון" הוא כיווץ גבותיו "הם הרבה יותר גדולים ממה שאתה חושב" לחשתי "יש עוד המון אנשים מעל כריס" הוא הסתכל עליי בפליאה.
"יכול להיות שאת צודקת" הוא חשב לרגע והסתכל בעיניי בעומק רב.
הוא התקרב אליי כמה שיכל והתמקד בעיניי. "חזרת לפה בשבילי?" הוא שאל.
לא הייתי מוכנה לשאלה כזאת. התביישתי. לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה.
נשמתי נשימות קטנות "כן" לחשתי "כי חששתי שראיתי אותך". הוא הסתכל עליי ולא הצלחתי לקרוא את מבטו, כמו רב הפעמים.
"אני כל החיים האלה חשבתי שאתה מת" הוא הסתכל עליי במבט שונה, במבט שהזכיר לי תקופה אחרת. העיניים שלו חייכו אליי אני בטוחה בכך.
הוא התרומם מהכיסא והתהלך בחדר. "אני חושב שאני אדבר איתו" הוא מלמל. "עם מי?" התרוממתי גם אני מהמיטה, חששתי ממה שהוא יענה. "עם כריס" הוא ענה. "לא!" נבהלתי.
"למה לא?" הוא נעצר והסתכל עליי "כי הוא לא יאמר את האמת" אמרתי בקול נמוך. "למה שלא יאמר את האמת? הוא חבר שלי" הוא היה מופתע מתשובתי. "ממש לא! אם הוא היה חבר שלך כבר היית יודע על הדברים האלה אתה לא חושב?" הרמתי קולי שנית.
הוא חשב לכמה שניות בודדות ואז ענה "את צודקת". נפלה אבן מלבי, כבר חששתי שהוא יפיל אותי.
"אז מה נעשה?" הוא שאל. אהבתי את ההרגשה הזאת. הוא דיבר ברבים, הוא דיבר כאילו אני והוא זה אחד. הרגשתי צמרמורת נעימה שהקיפה את כל גופי ובמיוחד מקומות שהיו חשופים.
"תצטרך להאמין לי" עניתי בהתגרות. הוא קישח לסתו וראיתי כיצד היא זזה מבחוץ.
"אני מאמין לך" הוא לחש "ומה עכשיו?" השאלה הזאת שלו גרמה לי לשאול את עצמי אותו הדבר. באמת מה עכשיו? מה שרציתי לענות זה שעכשיו יבוא איתי לבית של אנה, ניקח את אנדי ונברח הרחק מכל הטירוף הזה. אבל לאנדרס אין מושג מי זו אנה ומי זה אנדי. שלא נדבר על זה שהוא לא יודע שהארגון שהוא כל-כך אוהב והחבר שהוא כל-כך מעריץ הורה לרצוח את לילי, את אחותו.
"תראה אני.." הפחד להמשיך התקיל אותי. התיישבתי על המיטה. "אני עוזבת" הוא עצר הליכתו והסתכל עליי "מה זאת אומרת עוזבת?" הוא היה מופתע. "אין לי טעם להישאר פה ולרצוח אנשים כי הם פסיכים או כי הם רעים" הוא כיווץ גבותיו מנסה להבין לאן אני חותרת "אני לא אלוהים וגם לא הארגון הזה" עניתי כשקראתי את מבטו. "אני באתי למקום הזה רק כי ידעתי שהעיניים שלי והלב שלי לא הטעו אותי" שקעתי עמוק במבטו "ידעתי שראיתי אותך".
"אני עד כדי כך הייתי חשוב לך?" הוא שאל. לא יכולתי להסביר לו במילים עד כמה. לא יכולתי לומר לו מה הוא בשבילי, עד היום, עד עכשיו. לא יכולתי להסביר לו שזה קצת יותר מסתם אהבה ראשונה.
השתיקה בנינו העיקה, כי לא עניתי על השאלה שלו.
"אני מניח שזה המסע שלי עם עצמי לא?" הוא שאל והנהנתי. "אני צריך להבין מה קרה לי" הוא מלמל.
"אני הורדתי מעצמי את הספק" הסתכלתי עליו "עכשיו אני יכולה לתת ללב שלי לנוח ולהפסיק לבכות עלייך בלילות ולדמיין אותך מת בכל פעם מחדש" הוא הרים מבטו אליי אחרי שטמן אותו עמוק ברצפה. "עד כדי כך אהבת אותי?" הוא החזיר את מבטו בחזרה לרצפה, חושש מהתשובה.
"כמו שלא אהבתי בחיים" מלמלתי והסתכלתי עליו באומץ רב, לא התביישתי. זה לא שינה לי שהמבט שלו עמוק ברצפה.
לקחתי את התיק גב שלי שהיה על הרצפה והרמתי אותו על המיטה מקפלת בגדים שהיו זרוקים על המיטה ומכניסה אותם לתיק. "את עוזבת עכשיו?" הוא שאל כשגבי מופנה אליו.
"כן" הסתובבתי אליו בעודי מקפלת את החולצה. "הם ירצחו אותך ואת יודעת את זה" הסתכלתי עליו ובלעתי את רוקי. מנסה לא להראות לו שאני מתה מפחד ממה שהארגון הזה מסוגל לעשות.
פעם לא הייתי כזו, כי פעם היה לי את אנדרס איתי.
"לוקאס לא ירצח אותי" מלמלתי "וגם את לא הצלחת בפעם האחרונה שניסית" הוא שתק לכמה רגעים ונזכר כנראה באותו היום.
"יש עוד חוליות מבצעות" הוא ענה כתירוץ "וגם את בעצמך אמרת שיש עוד אנשים מעל כריס".
"יש לי חיים בחוץ אנדרס" התנערתי "אני לא יכולה להישאר פה" עניתי בפחד.
"מה יש לך?" הוא התקרב אליי קרוב וניסה לקרוא אותי בעיניי, ידעתי שהוא יכול לעשות זאת.
"מה יש לך בחוץ שיותר חשוב לך מהחיים שלך?"