כלואה2- פרק 26 (מכיל קטע קשה לקריאה).

"לוקאס" גמגמתי. התרחקתי ממנו והנחתי ידי על שפתיי בעדינות, חוקרת את מעשיו.
הייתי מופתעת ולא ידעתי מה לומר. "אני.." גם קולו נקטע "אני מצטער" הוא חשב בעצמו על המעשה. הוא הסתובב ויצא. השאיר אותי עומדת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ועם מה שנעשה.
הרגשתי מלוכלכת. הרגשתי בוגדת. הרגשתי לא אני.
אבל, גם הרגשתי חיה. לראשונה. הרגשתי מה זה לחיות.
אני מתביישת בעצמי שאני חושבת כך. הרי אנדרס הוא האחד שלי. הוא זה שבגלל לכתו או לא לכתו אפשר לומר כעת לא הצלחתי להמשיך בחיים שלי. חשבתי שאין להם טעם בלעדיו.
התיישבתי על המיטה. לאט לאט הכנסתי את עצמי למצב שכיבה.
אם עד היום המחשבות שלי לפני השינה היו על מה היה קורה אם אנדרס היה כאן, הן השתנו.
עכשיו הוא כאן, שום דבר לא שונה. חוץ מהכאב שגדל בלבי פתאום.
העיניים השחורות שלו שהסתכלו עליי כאילו הייתי חפץ זר. הוא הסתכל עליי בחוסר עניין. הוא לא התרגש כמוני. הוא לא רץ לחבק אותי. הוא לא חייך אליי. הוא לא הרגיש אותי.
הוא הסתכל עליי ופשוט לא זכר מי אני ומה אני בשבילו.
כשעיניי פגשו את עיניו, התאהבתי. הרגשתי מערבולות הלב. חשתי שבעוד שנייה יהיה החיבוק הנצחי שחיכיתי לו שנים רבות. חיכיתי למוות שלי כדי לפגוש את אנדרס למעלה. בזמן שהוא בכלל נמצא למעלה בקומה העליונה, קומה מנותקת מהעולם. אם פעם חשבתי שהארגון מנותק מהעולם, אז מה זה להיות מנותק מהעולם וגם מהארגון? הוא הרי לא רואה אף אחד חוץ מכריס.
חיכיתי לחיבוק שלו. חיכיתי לידו שתלטף את הלחי שלי ברכות. חיכיתי שיאמר שהוא התגעגע וחיכה לי. חיכיתי שינשק. אם לא זה, לפחות שיסתכל עליי בעניים מוכרות.
התקפלתי במיטה בתנוחת עובר ונתתי לכאב להכאיב לי כמה שיוכל. נתתי לו לשרוף אותי מבפנים.
בכיתי בלי הפסקה, הדמעות הרטיבו את הכר ושום דבר לא עניין אותי.
צפיתי את העתיד. אמרתי שאולי הקינג לא יהיה אנדרס וכך, אצטרך להתמודד עם המוות שלו.
ומנגד הייתה את האפשרות שזה הוא והחיים שלי יהיו החיים שתמיד רציתי מאז היותי בת שמונה- עשרה.
לדבר הגרוע מכל, מה שקרה לי. את זה לא צפיתי. מי היה יכול? זה כמו לראות משהו יקר ערך סגור בקופסת זכוכית ואסור לך לגעת. שום רגש לא עבר בנינו.
עיניי לאט לאט נעצמו, אחריי לילה מרובה מחשבות על איך העתיד שלי היה אמור להראות.
***
אזעקה עולה ויורדת נשמעה בחדרי וחשבתי אולי אני הוזה. פתחתי עיניי ואכן אני חברה בארגון.
אפילו אנדרס מבלי לזהות אותי אמר שאני דפוקה. הוא צדק.
הסתכלתי בשעון הקיר והשעה הייתה חמש בבוקר. חושך-לא חושך בחוץ.
קמתי לחדרון הקטן והסתכלתי על עצמי במראה. נראיתי נורא. שיערי הבלונדיני היה מבולגן ועיניי היו נפוחות. ניסיתי כמה שיותר להסתיר זאת באמצעי האיפור, אך גם לא הייתי מומחית גדולה בנושא.
אחרי שסיימתי לנסות להסתיר את הלילה הנוראי שעבר עליי, יצאתי לכיוון המועדון.
צועדת בזיגזג במסדרון, לפעמים מחזיקה בקיר מצידי כדי לא לאבד שיווי משקל, לא לאבד את עצמי.
כשנכנסתי למועדון,כולם נכחו חוץ מזאק, לוקאס וכריס כמובן, שבטח רגיל להגיע אחרון, כמו שמייקל היה עושה. אוליביה חייכה לעברי כשנכנסתי ואני חייכתי לעברה חיוך קטן אך עדיין הוא היה מהול בצביעות. הרי איך אני יכולה לעשות כאילו שום דבר לא קרה אמש?
זאק נכנס ואני בדיוק התיישבתי בכיסא הפנוי שהיה ליד אולי ונאנחתי. "את בסדר?" היא הניחה ידה על ברכי ונרתעתי.
"כן, כן" מיהרתי לספק לה תשובה שתגרום לה להניח לי. "וואו" היא התנערה ממני ומהלחץ שהפגנתי "את עוד תתרגלי" היא הורידה ידה מברכי. "הבעיה היא שאני רגילה" מלמלתי לעצמי. "מה?" היא הייתה בטוחה שדיברתי אליה. בפתח הדלת עמד לוקאס שהיה נראה מבויש וכאילו לא היה לו כל רצון להגיע. "לוקאס" קמתי מהכיסא לעברו והוא נרתע ממני. "מה יש לך?" שאלתי בשקט והוא רק חיפש מקום לשבת בקושי והתייחס אליי. "לא עכשיו מרי" הוא מלמל לעברי ובדיוק כריס נכנס.
"אפשר להתחיל?" הוא שאל ברטוריות ומיד מחא כף כאות לכך שהוא עומד להתחיל.
הוא הוציא בפנינו מעטפה חומה גדולה ומשך מתוכה משהו. זאת הייתה שקית שקופה. בתוכה היה משהו בלתי מוסבר, משהו ורדרד. משהו שצורתו הייתה מוזרה.
"אוי מה זה?" שאלה אוליביה ופניה התעוותו. ניכר עליה שהיא מבינה-לא מבינה בדיוק.
כריס בלע את רוקו "חלק פנימי כל שהוא של סקיי" פניי לא זזו מהשנייה שאמר זאת. פי נשאר פתוח למחצה. עיניי בקושי מצמצו, הן סירבו. "סקיי?" שאל זאק מחכה שהוא יסביר.
כריס החזיר את השקית השקופה פנימה אל המעטפה החומה והניח אותה על השולחן.
הוא נשען על השולחן, הוא חיפש דרך לספר לנו.
"ג'סטין אלנטיין הוא בעל חנות תכשיטים הנמצאת במרכז העיר וסקיי היא הכלבה שלו" בלעתי רוקי. מבינה שהאיבר שראיתי עכשיו היה של כלבה. "יש לנו שעתיים" הציץ בשעונו "שעה וחמישים כדי למצוא את האלמוני שעשה את זה" זאק כיווץ גבותיו לא מבין מדוע רק שעה וחמישים, קראתי אותו כי זה בדיוק מה שעבר בראשי. "עד שבעל החנות יגיע ויראה את הזוועה שעוללו לכלבה שלו" הלב שלי רעד. עבר המון זמן מאז ששמעתי זוועות כאלה.
"זה ג'סטין" כריס השיט לעברינו תמונות פספורט בהן היה איש מבוגר בשנות השישים לחייו לפחות, שיערו הלבן בראשו היה דל אך עיניו היו כחולות כמו הים. הוא היה נראה איש טוב. למה שמישהו ירצה לעולל לו דבר כזה?
"אוליביה, את יושבת עכשיו ובודקת את כל המצלמות" היא הנהנה לעברו "יש לך חצי שעה בערך לכל היותר" היא לקחה את הכיסא וכבר גררה אותי לכיוון המחשב.
"קחו" הוא השיט לעברי תמונה נוספת, כנראה שהייתה רק אחת.
בתמונה ראו את סקיי, בקושי. את אבריה. מי שעשה זאת חסר רחמים. הדמעות עמדו בגרוני והרגשתי שנאה מבלי להכיר אותו אדם. לפי מה שהיה ניתן לראות בתמונה חוץ מאת הכלבה מפורקת לאלפי גורמים ואת אבריה מפוזרים על רצפת הכביש או המדרכה ששותת דם בתמונה, היו חלק קטן שהיה ניתן לראות בו שיש לה פרווה לבנה, הייתה לה לפחות.
"כולכם יודעים את התפקידים שלכם" הוא מלמל ואני הייתי כל-כך שקועה בתמונה המזוויעה.
"רגע" קטעתי אותו בלכתו, הוא בא לצאת מהמועדון. "כן מרי?" הוא הסתכל לעברי. "מה התפקיד שלי?" עיניי התלכסנו והוא חייך. הרי לא הספקנו לדבר על כך בשיחת הפתיחה כי אני הייתי כל-כך נחושה לדעת מדוע הקינג לא נוכח בשיחה.
"את גם אחת מהחוליות המבצעות" הוא אמר ויצא מהמועדון.
נעמדתי, רוצה לזרוק עוד מילה אחרונה. "אני לא מאמינה" שמעתי את אולי מלמלת מאחוריי.
הסתובבתי אליה ולא האמנתי, בדיוק כמו אולי.
אני הולכת לרצוח עכשיו?