כלואה2- פרק 25.

עיניי מצמצו בקושי, בהיתי בו.
על איך הזיפים בפניו התרבו. על איך שהתבגר. על איך שנהיה מנופח.
הוא נשאר רציני כמו שהכרתי בהתחלה. הוא היה נראה חסר כל רגש.
הנחתי ידי על הקיר שהיה לידי כדי שלא אמעד ואתעלף כמו בפעם הקודמת.
הוא הסתכל עליי רגיל, לא מבין. לא רץ לחבק, לא זוכר.
"אנדרס" אמרתי את שמו בשקט. דמעה זלגה מעיניי. זאת הפעם הראשונה שאני אומרת את השם בשבילו, שאני מדברת איתו. יש אנשים שאחרי המוות מדברים כל הזמן לאנשים שמתו, אף פעם לא דיברתי אליו. אולי כי פחדתי ואולי כי האמנתי בלבי שלא מת, כך רציתי להאמין לפחות.
הוא הסתכל עליי מוזר. בוחן מעשיי. לא מבין למה אני בוכה.
"תלכי מכאן" הוא אמר וחזר לעסוק בחיתוך הסלט.
התקרבתי צעד קדימה לעברו והוא שמע את הצעד. הפסיק בחיתוך לשנייה ואז המשיך.
איך הוא לא רץ אליי? אולי הוא זה שברח באותו היום? אולי הוא זה שלא רצה את החיים איתי?
הוא ניגב ידיו שנית. ושהסתובב הייתי כבר מעט קרובה אליו, לא ממש. מהחשש.
"אם את כבר כאן" הוא התחיל "תסבירי לי מאיפה את יודעת את שמי" הוא הסתכל עליי בעיניו השחורות שהן הדבר היחיד שלא השתנה בו במהלך השנים. הן היו קרות אליי.
העברתי ידי על פניי, מוחה דמעותיי וזה לא עוזר. דמעות חדשות צצות בכל פעם.
"אתה לא מזהה אותי?" שאלתי בקושי. לא הצלחתי להפסיק לבכות. המחנק קטע אותי מלדבר.
הידיים שלי רעדו וגופי כולו היה צמרמורת. הייתי צמאה לחיבוק. הייתי צמאה אליו.
הרגשתי בלב את כל מה שהרגשתי לפני כל השנים שעברו, כאילו אף פעם לא חדלתי מלאהוב.
הוא כיווץ גבותיו. "בטח שכן, מרי" הוא אמר את שמי בפשטות. העליתי חיוך. התרגשתי כל-כך.
"היית המבוקשת מספר אחת של הארגון" הוא הסתובב ושפך את הסלט לקערה שחיכתה מהתחלה לזה. "אנדרס" נגעתי בכתפו וזה גרם לו להסתובב במהירות. כמו חיה.
"באמת?" חייכתי בקושי. "רק מזה אתה יודע מי אני?" הוא הסתכל עליי מוזר.
"אני יודע גם שאת דפוקה" פניי החמיצו "למה נכנעת להם? למה חזרת?" הוא לא באמת שאל אותי. לא באמת רצה תשובות. הרגשתי את זה באופן ששאל את השאלה.
נתתי לדמעה האחרונה לזלוג על פניי, הדמעה האחרונה שהוא ייראה היום.
"לכי" הוא סימן לי היכן הדלת. הנהנתי. הסתובבתי לעבר הדלת וצעדתי לעברה.
"רגע" עצרתי כשהגעתי לדלת. הוא הסתובב גם הוא.
התחרטתי. לא הצלחתי לדבר עוד. יצאתי בריצה. רצתי בכל הקומה עד שהגעתי לדלת השחורה.
עברתי אותה ונעלתי אחריי.
ירדתי במורד המדרגות וכמעט מעדתי כמה פעמים.
בסופן חלפתי על פניי לוקאס והמשכתי לרוץ ושמעתי אותו רץ אחריי.
נכנסתי לחדר שלי ונזרקתי על המיטה כשפניי טמונות עמוק בכרית.
בכיתי עד כאב, נתתי למחנק להשתחרר. לבכות עם רעש, עם כאב.
הרגשתי שהלב שלי מתפורר, שאני נשרפת מבפנים.
"מרי" שמעתי את דלת חדרי נסגרת ואת לוקאס מתנשף מהריצה.
הוא רץ אליי והתיישב לידי במיטה. נוגע בגבי ומלטף אותו.
"מה ראית שם?" הוא שאל בשקט. בכיתי עוד כמה שניות כדי להתפרק והסתובבתי אליו קצת, רק שיראה את פניי ואוכל לדבר.
כל פניי היו רטובות מהדמעות וקולי היה צרוד. "זה היה הוא" נהייתי חיוורת.
ראיתי על פניו של לוקאס איך הבהלה משתלטת עליו. הוא היה בהלם כמעט כמוני כשראיתי אותו.
"אני לא מאמין" הוא השעין ידיו על ברכיו וטמן ראשו ביניהם "אני פשוט לא מאמין" הוא אמר שוב.
שאבתי את הנזלת פנימה. "בואי" הוא ניסה לגרום לי לשבת בכוח והתיישבתי כרצונו.
ישבנו אחד על יד השנייה והוא הפיל ראשי על כתפו. רציתי את זה. נכנעתי לזה.
בכיתי, התפרקתי. כשיש לך כתף לבכות עליה, תמיד תרצה לבכות עוד. כי מי יודע אם מחר יהיה לך את הכתף הזאת.
הוא ליטף שיערי עם היד שעטפה אותי.
"אני מצטער" הוא מלמל "אני מצטער שאת צריכה לעבור את זה" חייכתי קצת עם כל הדמעות, אבל הוא לא ראה זאת.
התנתקנו והסתכלנו אחד על השנייה. "מה היה שם?" הוא מחה דמעותיי בעוד הוא שואל.
השפלתי מבטי. ניסיתי להסדיר נשימה. לוקאס סימן לי בידיו שאירגע קצת.
"הוא פשוט…" התחלתי וגמגמתי מבלי שרציתי "הוא פשוט לא זיהה אותי".
לוקאס הסתכל עליי מוזר, לא הבין. כמוני. "מה זאת אומרת?" הוא שאל בחשדנות.
"הוא הכיר אותי רק מזה שאני מבוקשת" אמרתי בגיחוך בכייני "הוא לא זכר כל מה שהיה בנינו".
לוקאס התרומם מהמיטה והתהלך קצת לצדדים. "רגע רגע" הוא הניח ידו על מצחו לשנייה.
"את רוצה להגיד לי שהוא לא זכר אותך?" הוא שאל למען הסר ספק "את אנדי?" הוא שאל.
"גם לפני הבריחה הגדולה הוא לא ידע שאני בהיריון" לוקאס היה מופתע.
"אז בלי שום קשר הוא לא יודע מי זה אנדי" הוא הסיק והנהנתי על מנת לאשר זאת.
"לוקאס, אני מצטערת שאני שואלת" התחלתי "אתה יכול להשאיר אותי לבד?" שאלתי.
אחרי כמה שניות שהבין את השאלה הוא הסתובב לעבר הדלת ואני נעמדתי.
רציתי להישאר לבד, להתבודד עם הכאב. רציתי להתפרק שוב ושוב עד שלא אצליח יותר.
רציתי להבין, אבל לא היה לי את מי לשאול. רציתי לדעת.
לוקאס הסתובב כשהיה ליד הדלת והלך לכיווני בצעדים מהירים "לא, אני לא יכול" הוא הניח ידו על עורפי ודחף פניי לשפתיו.