כלואה2- פרק 24.

ישבתי על המיטה כשרגלי רועדת.
מתבוננת בשעון בקוצר רוח, השעה חמישה לאחת בלילה.
לוקאס אמר שהוא יגיע ונדבר על איך עושים את זה.
בקושי הצלחתי להירדם בלילה-בוקר שעבר. כל הזמן היו לי סיוטים על מה שאגלה או לא אגלה.
בהיתי בדלת כמו חיה שמחכה לטרף שלה.
כשהדלת נפתחה, התרוממתי מעט וחזרתי לשבת. מנסה להרגיע את עצמי.
"לוקאס" אמרתי את שמו כשהוא נכנס. "כמה זמן" התחלתי לקטר.
הוא בא לשבת על ידי והתבונן בי.
"מרי" היה ניכר שהוא הולך להסביר "זה חייב להיעשות מהר" הוא התחיל בתדריכים שלו, כמו בפעם שפרצנו למשרד של כריס. הנהנתי לעברו. לא כל-כך הצלחתי להיות מרוכזת כי גופי כולו היה נרגש.
"בין כה אף אחד לא יגיע לשם" ניסיתי להרגיע אותו "אף אחד חוץ מכריס" הוא עזר למשפט שלי לקבל משמעות. הנהנתי קלות כי הוא צדק.
"אבל כריס עובד במשרד בשעות כאלה לא?" הוא חייך, הבין שהבנתי.
"תקשיבי מרי" הוא התחיל "אני הפעם באמת אחפה עלייך אבל את חייבת לעשות זאת מהר" הנהנתי. "את רק רואה אם זה הוא והולכת משם" הוא הדגיש בפניי "רצה משם!" הוא שינה את המשפט.
"ואם.." התחלתי וחשבתי על הסיטואציה בראשי "ואם זה יהיה הוא?" שאלתי, מקווה בלבי שכן.
"אנחנו נחשוב מה עושים" הוא ניסה להרגיע "אבל בפעם הזאת, את רק בודקת" הנהנתי.
הוא נעמד והשיט ידו אליי כדי שאחליק ידי אל ידו ואתרומם. זה בדיוק מה שעשיתי.
נעמדנו אחד מול השנייה. הוא ליטף את זרועי "את אמיצה" הוא אמר וגרם ללבי להתרגש.
למרות שבתוך לבי חשבתי שהוא טועה, אני סתם מישהי שהחיים שלה נהרסו שהייתה קטנה ובכוח מחפשת איך להרוס אותם שוב ושוב.
"תודה" אך הודיתי לו על כך, על כל הדברים הטובים שהוא חושב עליי. "תודה על כל מה שאתה עושה בשבילי" הוא עצר את ידו שליטפה אותי ונתן לכל חום ידו להתפזר על זרועי ולפשט אותו בכול גופי. "אני לא מאמין שרציתי לרצוח אותך" חייכתי. הרי זאת באמת סיטואציה מצחיקה. "את מיוחדת" הוא התקרב לפניי והרגשתי נשימותיו החמות על שפתיי. הוא הסתכל על עיניי ממש מקרוב ואפנו נגעו-לא נגעו אחד בשני. הלב שלי דפק ללא הרף. הגוף שלי התרגש, אני אפילו לא יודעת למה.
הוא פזל לשפתיי ונשך שפתיו. השתדלתי שעיניי לא יפזלו לשלו. קפאתי.
הוא זז עם ראשו ימינה ונשק את הלחי שלי מכל הלב והרגשתי שהנשיקה לא הייתה מיועדת לשם.
הוא התרחק ממני וחייך "בואי" הוא הסיט את הנושא. הלכתי אחריו.
יצאנו מהחדר שלי והתהלכנו במסדרונות, מחפשים את המדרגות המובילות לקומה העליונה.
הגענו למדרגות שניצבו באיזו פינה נידחת בכל הבניין המפואר הזה.
"תקשיבי" הוא בלם הליכתנו כשהגענו והסתכל עליי "מהר, את מבינה?" הוא לחש לעברי. הנהנתי בהבנה. "אנחנו מסתכנים בכל שנייה אחת יותר שאת נמצאת שם".
הוא הראה לי את המדרגות ומשם המשכתי לבד.
עליתי במדרגות שהיה נראה שלא יגמרו לעולם או שפשוט זה בדיוק מה שרציתי. לא להגיע לרגע הזה שבו אצטרך להתמודד עם האמת. להתמודד עם הטיפשות שלי שחשבתי שהוא חי.
הרי אם אנדרס שלי היה חי הוא היה בא לחפש אותי לא?
הלב שלי נעצב וגרם לי להאט במדרגות.
בסוף המדרגות הייתה דלת שחורה ומגושמת מאוד, היא הייתה נראית גדולה וכבדה.
הוצאתי את המפתח מהכיס והתבוננתי בו כמה שניות. תחבתי אותו לפתחו וסובבתי בעדינות.
חוששת מהאמת שנמצאת מעבר לדלת.
חוששת מהפחד להתמודד עם זה שאולי טעיתי.
חוששת מהפחד להתמודד עם זה שאולי צדקתי.
מפחדת שאולי נכנסתי לבור שלא אוכל לצאת ממנו.
הדלת כבר לא נעולה, כל מה שנותר הוא רק להוריד את הידית ולדחוף.
הנחתי ידי העדינה והקטנה על ידית הכסף. עצמתי עיניי בחוזקה והורדתי אותה לאט.
פקחתי עיניי כשפתחתי את הדלת.
מולי הייתה קומה שלמה, בדיוק כמו הקומה למטה. איך אני אמורה למצוא את הקינג ככה?
הכול היה כל-כך ענקי ובעל מרחב עצום.
סגרתי את הדלת אחריי. בחנתי את הקומה.
התהלכתי בה, מחפשת אותו ובו-זמנית חוקרת את כל החפצים.
בהתחלה זה היה נראה כמו מוזיאון.
ואז ראיתי דלת שחורה. היא הייתה פתוחה למחצה. התקדמתי אליה בעדינות.
התקרבתי אליה. הכנסתי את ראשי לתוכה וראיתי אותו.
את גבו, הוא חתך משהו, התעסק במשהו.
הוא היה לבוש שחור כולו. הדבר היחיד שהיה חשוף בו היה העורף שלו בגלל שהידיים שלו היו עסוקות בחיתוך ולא יכולתי לראותן.
הלב שלי קפץ והייתה לי הרגשה שהוא זה שיפליל אותי.
"אסור לך להיות פה" הוא אמר בקול צרוד בעודו ממשיך לחתוך. עיניי פערו ופי נפתח מבלי שרציתי.
איך הוא ידע שאני מסתכלת עליו.
בהיתי בו והמחנק בגרון הכאיב לי כמעט וחנק אותי למוות.
חיכיתי שיסתובב, שיראה פניו. שיראה לי מי הוא.
עדיין לא הצלחתי לעכל את זה שהוא דיבר אליי ואולי בגלל זה לא הצלחתי לענות לו.
הוא הלך כמה צעדים וניגב ידיו במגבת בעוד גבו עדיין אליי.
הוא הוריד ראשו, משפיל מבטו.
"מה את עושה פה?" הקול הצרוד שלו השפיע עליי, אני אפילו לא יודעת למה.
"רוצה להבין למה לא רצחת אותי" שיקרתי. הייתי חייבת לנסות איך שהוא להתגבר על הפחד והצמרמורת שהשתלטו עליי ועל גופי וחשבתי שלדבר זה הדבר היחיד שיעשה את העבודה בשבילי.
"כי חוץ מכריס אף אחד לא יודע את השם שלי" הוא אמר.
"בלבלת אותי" הוא הסתובב אליי.
ראיתי את פניו. ראיתי את אנדרס שלי.