כלואה2- פרק 22.

לוקאס נעמד והתהלך ימינה שמאלה ושיגע את ראשי.
חיכיתי שיאמר את תשובתו לשאלה ששאלתי.
הוא נעצר ונאנח "אני לא מבין" קיבע את מבטו עליי "הוא לא מת?" השפלתי מבטי. מתביישת שאולי זו האמת.
נעמדתי כדי להיות כמעט בגובהו של לוקאס ואולי זה גם יראה לו את רצינותי.
"הוא.." השפלתי מבטי "אין הוכחות ודאיות לכך" שיניתי את המשפט בשנייה האחרונה.
הלכתי לעבר תיק הגב שאיתו הגעתי. פתחתי את הרוכסן. ראיתי מזווית עיניי את לוקאס בוחן את מעשיי. "מה את עושה?" הוא שאל והתעלמתי כי ידעתי שעוד מספר שניות הוא יבין.
הוצאתי את הסכין השחורה של אנדרס והגשתי אותה לידיו של לוקאס. הוא בחן את הסכין והרים מבטו אליי וחיכה שאסביר "היא הייתה שלו" הרגשתי מחנק בגרון. הרצתי את כל הסרט הזה בראש.
"הוא בחיים לא היה עוזב אותה" הוא הסתכל על הסכין במבט חטוף והרים את מבטו אליי.
הלכתי לכיוון המיטה והתיישבתי עליה. "באותו היום שהשוטרים פרצו לבניין של הארגון" התחלתי "אנדרס לא נתן לי לצאת מהחדר" המחנק התגבר יותר ויותר אבל החזקתי את הדמעות, מחכה לסיים את הסיפור בצורה ברורה "הוא יצא לראות מה קורה בחוץ" עיניו של לוקאס נפתחו לרווחה והוא הבין את מה שאני הבנתי בזמנו. "ואז השוטרת ההיא שעזרנו לה הביאה לי את הסכין" הוא הנהן בהבנה.
הוא התקרב אליי והתיישב על ידי. הוא הגיש לי בחזרה את הסכין. הסתכלתי בהשתקפותי בה "אני חייבת לחפש אותו" הרמתי מבטי לעבר לוקאס שהיה נראה אבוד בתוך הסיפור הזה "אני חייבת את זה בשביל אנדי" ראשו של לוקאס הנהן קלות.
"נניח ותגלי שזה לא הוא מה אז?" הייתי מעט מופתעת. לא ציפיתי שזה מה שהוא ישאל, לא הייתי מוכנה לזה. "אני אברח" החלטתי שאם כבר הייתי כנה אז אהיה כנה עד הסוף.
הוא חייך כלא מאמין "את צוחקת נכון?" כשלא החזרתי חיוך אליו הוא הוריד את שלו. "את רצינית" הוא הצהיר לעצמו.
"מה גורם לך לחשוב שזה באמת יהיה הוא?" שחזרתי לעצמי את ליל הרצח האחרון שניסו לעצור נשימותיי. לוקאס הבחין בכך שאני מנסה להיזכר וחיכה בסבלנות שאדבר.
"בלילה ההוא" התחלתי "הלילה שהוא בא אליי" הרטבתי שפתיי על מנת להקל על הדיבור "היה שם משהו" הוא הסתכל עליי מסורבל, לא מבין כלום בכוחות עצמו.
"למה הוא לא רצח אותי?" ראיתי את לוקאס תוהה עם עצמו מדוע הוא באמת לא רצח אותי ואז התנער מכך "קרתה טעות זה למה" הוא ניסה להסביר מדוע. "טעות כזאת קרתה לו פעם?" ניסיתי להחדיר למוחו של לוקאס בדיוק את מה שאני חושבת.
שררה בנינו שתיקה די מעיקה והצלחתי להבחין בכך שהמחנק בגרון כבר עבר.
"אני אעזור לך" מבטי הורם באופן אוטומטי לעבר לוקאס. אני לא יודעת למה, אבל הצורך הראשון שלי היה לחבק אותו. חיבקתי והוא נשען על כתפי בדיוק כמו שאני עליו.
הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן, חברות ונאמנות. למרות שדי קשה להגדיר אותו כחבר אבל בהחלט יש לו את כל הקריטריונים.
"יש לך רעיון?" שאלתי לאחר שהתנתקנו מהחיבוק והוא הנהן.
הלב שלי הגביר פעימותיו, התרגשתי. זה היה מפחיד ומרגש בו זמנית לדעת למה אני נכנסת.
כשחשבתי על זה לעומק, יכול מאוד להיות שביום שאפגש עם הקינג זה יהיה היום השמח בחיי או שמה היום שבו אנדרס ימות בליבי שוב.
"החדר של הקינג נמצא בקומה העליונה" עיניי נצצו "אז בוא נעלה" אמרתי בהתלהבות ולוקאס גיחך וחשתי שזה על חשבוני.
"זה לא כל-כך פשוט כמו שאת חושבת" הוא אחז בידי מנסה להוציא אותי מהרעיון המופרך שפשוט לגשת לקומה העליונה "למה?" עיקמתי גבותיי "כי הקומה נעולה כולה, תמיד" פרצופי החמיץ.
"למה?" התפלאתי "אתה רוצה להגיד לי שבאמת אף אחד מכם לא ראה אותו?" הוא הניד ראשו לשלילה והפסיק במהרה "אולי פעם אחת בכל שנות חיי בארגון וגם, הוא היה עם קפוצ'ון שחור והכובע שלו היה על ראשו, בלתי ניתן היה לראות את פניו" התאכזבתי. פחדתי שזה יהיה הרבה יותר קשה ממה שאני חושבת לעצמי.
"מה נעשה?" שאלתי, ניסיתי להישען על פתרונותיו של לוקאס "נחכה שהוא ייצא?" שאלתי בגיחוך. הרי אני לא אחכה למקרה קשה עד שהוא יועיל בטובו לצאת מהמאורה שלו.
"נגנוב את המפתח" פתאום הרגשתי איזה שהיא התמרדות מהצד של לוקאס, כאילו גם הוא ירוויח משהו מכל העניין הזה ואהבתי את הנחישות שלו. למרות שלא היה לי מושג מה הוא ירוויח מכל העסק, אולי אני סתם חוצפנית שהוא אוהב לעזור לה.
"אוקיי" שיחקתי עצמי אמיצה, אין לי מושג מאיפה שאבתי לעצמי את הכוחות האלה "איפה הם נמצאים?" שאלתי בביטחון.
ניכר על פניו של לוקאס שהוא חושש לומר "במשרד של כריס" עיניי פערו. הרי איפה יהיו המפתחות אם לא במשרד של המפקד? "אוי" נאנחתי וזרקתי את ידי בחוזקה על המיטה. "זה אבוד" הרמתי ידיי מהר, תמיד הייתי כזו, לא נחושה בעליל.
"מרי" הוא הרים את ידי שנזרקה כדי לסמן לי לא להתייאש "אל תדאגי" הוא אמר בביטחון "כל עוד אני איתך, המפתח יהיה בידינו" עכשיו הייתי יותר מנחושה שיש לו כוונות נסתרות אבל הן ממש לא עניינו אותי באותו הרגע.
"תודה" חייכתי אליו וחשבתי לעצמי, איך אנחנו הולכים לעשות את זה?
***
"את זוכרת את התכנית?" הנדתי ראשי לשלילה ואז הפסקתי. "כן, כן" אמרתי בהיסטריה לעבר לוקאס כששנינו לוחשים במסדרונות הארגון אחרי שהשקיעה הייתה לפני ככמה שעות טובות.
אנחנו נמצאים קצת אחרי חצות, לא בדקתי כל-כך. אבל אני אף פעם לא טועה בחישובי שעות.
"אני שומר ומחפה עלייך בסדר?" רגליי התנערו "אולי אני אשמור ואתה תיכנס לקחת?" הייתי חוצפנית ללא תקנה אני מודה, אבל זה נבע מפחד.
"מרי" הוא ניסה לעזור לי להתעשת "אם כריס יבוא, לי יהיה על מה לדבר איתו ולך לא" כיווצתי שפתיי "אני צודק?" הוא דיבר בטון כזה שמנסה להרגיע. הנהנתי לעברו. בלעתי את הרוק והגענו למשרדו של כריס.
"אני פה" הוא עמד כשלושה מטרים על יד המשרד כדי שתהיה לו תצפית טובה למסדרון.
"אוקיי" עודדתי עצמי. התקדמתי בצעדים זעירים ומהירים לעבר המשרד.
הורדתי את הידית ונכנסתי בשקט. החושך היה מעומעם ולא בטוח בעצמו.
החלונות היו פתוחים ואור רחוב הזדחל לעבר החדר.
החלטתי שלא אפתח את האור, יותר נכון לוקאס אמר לי זאת בתדרוך שהוא עשה לי מאות פעמים לפני שיצאנו לגנוב חתיכת ברזל.
לוקאס גם אמר שהארון מפתחות נמצא ממש צמוד לדלת כך שלא אצטרך להסתבך יותר מידי.
ישר כשפתחתי את הדלת ניגשתי אל ארון הברזל הקטן שהיה תלוי על הקיר ובו היו שלל מפתחות.
"מה המפתח הנכון?" מלמלתי לעצמי בעודי חוקרת את כל המפתחות הקטנים שנראים כמעט אותו הדבר.
"לעזור לך?" קול מוכר גרם ללבי לקפוץ ולהסתובב כשבידי אחד מהמפתחות.
"כריס" לחשתי בפחד. מה הוא עושה בתוך המשרד בשעה כזו.
"הייתה לי תחושה שלא סתם הצטרפת לארגון הזה"
הלב שלי דפק והזעתי בכול מקום אפשרי בגוף.