כלואה2- פרק 17.

"מרי הכול בסדר?" לוקאס העביר אותי לשבת על ידו בספה כשהבחין כשאני כמעט ומתעלפת.
"אימא" אנדי התיישב על השולחן מולי, איפה שישבתי קודם. הסתכלתי עליו והבנתי שהוא מחכה שאענה לו. השמעתי לו קול שמאשר את זה ששמעתי וחיכיתי שימשיך. "על מה את חושבת?" שאל אנדי. לוקאס הסתכל עליי וחיכה לתשובתי לאנדי "אין לך הרבה ברירות מרי" האמנתי לו. ידעתי שהוא צודק שאין ברירה אחרת. "הם יקבלו אותי?" שאלתי ומזווית עיניי ראיתי את אנדי מסתכל עליי בצורה קצת מוזרה "אני לא יודע אם הם יקבלו" הוא אמר ולרגע חששתי "אבל אני יודע שהם צריכים אותך" כיווצתי גבותיי כי לא הצלחתי להבין מדוע הם צריכים אותי ואז הוא הסביר "את ותיקה, את יודעת את העבודה" הוא התחיל לפאר אותי ולא הבנתי מאיפה הוא יודע את כל זה "כולם חדשים בארגון" הסתכלתי עליו בפליאה ושאלתי "כולם?" והוא הנהן.
לא הצלחתי לחשוב והמוח סרב לעזור לי בזמן שהלב שלי צועק כבר המון זמן שאסור לי בשום פנים ואופן לוותר על אנדי.
"אני יכול לדבר איתך בפרטיות?" הוא ביקש והסיט מבטו אליי ואל אנדי. אנדי בא לפצות את פיו אבל אז קטעתי אותו עם מבטי "זה בסדר" אישרתי והוא עלה לחדרו מבלי לומר מילה למרות שהרגשתי שיש לו הרבה מה להגיד.
כשאנדי כבר היה בקומת חדרו לוקאס הרגיש חופשי לידי.
"מה הקטע שלך עם הארגון?" הוא שאל בפתיחות. בלעתי את הרוק והתקשיתי כול-כך לדבר על כך.
הרגשתי שאני יכולה להיות בטוחה ליד לוקאס. הוא נתן לי הרגשה טובה.
"כשהייתי בת שלוש הם חטפו אותי" לוקאס עיוות פניו. תיארתי לעצמי שהוא לא מצליח להבין למה, בדיוק כמו שאני עד היום לא מבינה למה.
"אני לא יודעת למה הם עשו את זה" הסברתי "הם הכניסו אותי לתוך חדר שחור" לוקאס הניח ידו על כף ידי הרועדת ותמך בי. הרגשתי שהוא מבין על מה אני מדברת. "התאהבתי בו" הצהרתי בפניו "באותו האחד שהיה שותף לזה" לוקאס ליטף אותי עם ידו כמה שיכל "ואז הוא מת" דמעה זלגה מעיניי ועשתה את כל דרכה מהעין ועד שנפלה על ידנו המשולבות.
לוקאס העביר ידו מאחורי ראשי ונתתי לראשי לצנוח על כתפו. הוא היה כל-כך רגיש ולא אותו רוצח שניסה לסיים את חיי ליל אמש.
"ואנדי?" בלעתי את הרוק ולא ידעתי מה לענות אבל הרגשתי שאם התחלתי אני חייבת לתת לו את הפרטים "הוא ממנו" מחיתי את הדמעה לפני שתצנח "מאהבה הראשונה שלי" לוקאס משך את פניי מכתפו ואחז את פניי עם שתי ידיו כשהאגודלים שלו מוחים את דמעותיי שפעם אחר פעם באות לזלוג לאוויר העולם.
"אני מצטער" הוא לחש בקול הצרוד שלו. הכנסתי את הנזלת פנימה ורציתי כבר להפסיק לדבר עליי.
"ואתה?" הוא הוריד ידיו ממני "מה הסיפור שלך איתם?" הוא שפשף את אצבעו עם האגודל "כסף" הוא הוסיף למרות שכבר הבנתי את זה משפשוף אצבעותיו.
הסתכלתי עליו במבט שדורש הסבר קצת יותר מעמיק מהמילה הכללית.
"ההורים שלי העיפו אותי מהבית כשהייתי בן שבע- עשרה" הוא לא הסתכל על עיניי אפילו קצת. אולי הוא חש מושפל או חסר ערך.
"אז הסתבכתי עם העולם התחתון" הוא הוסיף "ואז הם חטפו אותי באחד מהימים שהייתי שיכור ברחובות" פניי הביעו חרטה. הרגשתי כאילו אני עשיתי את זה. הרגשתי לגמרי בתוך הסיפור שלו.
"הם כלאו אותי באותו החדר" עיניי פערו לרווחה, הייתי בהלם. "במשך שנה שלמה הייתי שם" הוא מלמל בקושי. "אני מבין שהמקרה שלך היה יותר גרוע" הוא הוסיף ללא קשר, כאילו שידע שאני חושבת על זה. "עד גיל שמונה- עשרה" אמרתי כשעיניי נזכרות בכול יום ארור בו הייתי כלואה בחדר השחור.
"הם העלימו אותי מהעולם התחתון" הנהנתי "הם נתנו לי…" הוא התחיל ואני המשכתי "כוח" הוא הסתכל עליי בבהלה, לא הבין איך ידעתי את ההמשך "וכשאתה עוזב אתה מרגיש ללא כוח, ללא שליטה" המשכתי "כמו עכשיו, לידי" הוא הסתכל עליי במבט חסר כל משמעות וידע שאני מכירה אותו מבלי להכיר באמת.
הוא אחז בשתי ידיי עם ידיו "מרי" הוא נתן למבטי להתקבע עליו "אני אעזור לך" הוא אמר "כי אני לא יכול לעזור לעצמי" הנהנתי אליו כשמבטי קר וללא משמעות.
"בחרת מה לעשות?" הוא שאל, מצפה לשמוע את תשובתי. "אני לעולם לא אצטרף לארגון הזה" אמרתי וראיתי את מבטו מסתכל על שפתיי, חוקר את מילותיי. "רק הזכרת לי כמה רע הוא עשה לי" הוספתי כדי שיבין מדוע. "את יודעת מה זה אומר" הוא אמר בפרצוף מאוכזב, כאילו שהתאכזב שלא אגיע איתו היום בשמחה וצהלה.
"אני לא יכולה להשאיר אותו לבד" אמרתי בשקט. "אני מבין אותך" הוא אמר וסידר את שיערי מאחורי אוזני. זה הביך אותי, אני אפילו לא יודעת למה. הרגשתי בוגדנית באותו הרגע למרות שאין מי שישפוט את הרגע. "הדבר היחידי שאני יכול להבטיח לך" הוא הסתכל על שיערי שסידר ולא עליי "זה לא יהיה אני שיבצע" הוא דיבר במונחים של הארגון "אני אנסה לדחות את הקץ" הנדתי ראשי לשלילה "מה שצריך לקרות יקרה" עניתי והוא חייך בעצב ומשך אותי לחיבוק והתנתקתי ממנו במהרה או מהמבוכה או כי ככל רציתי לשאול ולא הצלחתי להתאפק "מה זאת אומרת מישהו אחר?" שאלתי בפליאה "אין רק חוליה מבצעת אחת?" הוא הניד ראשו לשלילה "בגלל שיש כל-כך הרבה מקרים יש אותי ועוד שניים" הוא נראה לא כל-כך מתגאה "ועוד אחד" הסתכלתי עליו מוזר, מדוע הוא הזכיר את האחד בנפרד "כולם מכנים אותו בארגון 'הקינג'" הסתכלתי עליו במבט שיאמר מדוע מכנים אותו כך "הוא מטפל במקרים הכי קשים" הצלחתי להבין "ואני מקרה קשה?" שאלתי "סביר להניח שכן או שתהיי בסופו של דבר" הנהנתי.
"אני חייב ללכת בחזרה" הוא התרומם בקושי מהספה וסייעתי לו כמה שיכולתי "כן בטח" הייתי שקועה בעולם אחר בכלל, חשבתי על מה שהוא אמר.
ליוויתי אותו עד הדלת וכשהיה מחוצה לה הוא הסתכל עליי "הלוואי זה היה יכול להיות אחרת" הוא העביר את ידו הרכה על לחיי ואז נשק אותם כאילו שהקדיש את כל זמנו רק לזה "שמחתי להכיר אותך" הוא לחש כאילו שהתבייש בכך "אני מצטער על הכול" הוא אמר "לא, אני מצטערת" הסטתי את כל הרע לכיווני והוא חייך. הוא ליטף בפעם האחרונה ואז הפנה את גבו המדמם אליי והמשיך לצעוד. רציתי לצעוק לעברו שגבו מדמם אבל הכול כבר היה נראה לי חסר משמעות.
עמדתי שם שעונה על הדלת ומפחדת. מתה מפחד מהמוות.
***
הלילה הגיע. "לילה טוב" לחשתי לאנדי ונשקתי את מצחו. "אימא" הוא אחז בידי כשהסתובבתי ללכת. "כן?" הסתכלתי עליו בחיוך מהסיטואציה "מה החלטת?" הוא שאל ועשיתי עצמי לא מבינה. "אני לעולם לא אעזוב אותך" חייכתי אליו ויצאתי מחדרו. אולי אני סובלת מאיזה שהיא חרדה שעזבתי את אנדרס ובגלל זה הוא מת, בגלל שנתתי לו ללכת להיות הגיבור הגדול?
כשירדתי במדרגות הבחנתי בצל, אולי זאת סתם טראומה שאני לוקחת איתי לכל מקום? אני סתם הוזה…
נכנסתי לחדרי ולא החלפתי את המצעים עוד מהרגע שהמשטרה באה לקחת את גופתה של לילי. הריח שלה עוד היה עליהם. החלפתי את המצעים ושרקתי שיר שאהבתי.
בעודי מסדרת את הסדין על המיטה שמעתי צעדים. אולי זה אנדי שירד למזוג לעצמו מים. אני חייבת להפסיק להיות היסטרית מכול דבר.
הנחתי את המצעים המלוכלכים על הרצפה וחשבתי לעצמי שמחר כבר אקח אותם לסל הכביסה או אקבור אותם, מי יודע מה אחליט…
נכנסתי למיטה ושכבתי על הגב, כל ראשי טרוד במחשבות ועיניי בקושי מצליחות להסגר.
ראיתי צל חולף על פניי החדר, כל גופי רעד.
יצאתי מהמיטה בשקט והרמתי את הסכין שהייתה בנעל על הרצפה. התקדמתי בצעדים זעירים אל הדלת יציאה מהחדר ויצאתי ממנה.
הרגשתי שתי ידיים גדולות עוטפות את פי, אלו ללא ספק היו ידיים של גבר. הוא הגיע מאחוריי, כנראה שהיה בחדרה של לילי. צרחתי כאוות נפשי, כמה שהצלחתי. ניסיתי לומר לו "תעזוב אותי" אז זה היה חסר כל הצלחה. "אל תצעקי" הוא לחש לאוזני וקולו ניגן את אוזניי בחמימות. הוא הרטיט את כל גופי ואני אפילו לא יודעת למה. "תעזבי את זה" הוא ציווה עליי כשראה את הסכין בידי ועשיתי את מבוקשו.
הוא שחרר את ידי בעדינות והכניס אותה סביב צווארי. "באת לרצוח אותי?" לחשתי בחזרה "מה חשבת?" הוא שאל "לפחות תן לי לראות את הפנים של מי שמנסה לרצוח אותי לא?" הוא שחרר את ידו בעדינות "זאת הבקשה האחרונה?" הוא שאל "בדרך כלל אני ישר רוצח" יד אחת שלו תפסה את שתי ידיי אחורה ויד אחת משכה בשיערי הבלונדיני כך שגרוני חשוף "אני בדרך כלל גם לא מגיע סתם" הוא לחש לעבר גרוני "הקינג" לחשתי והוא שתק. "תסתובבי!" הוא צעק בלחש ושחרר את ידיי ושיערי.
הסתובבתי בעדינות ופחדתי כל-כך שתחכה לי בסוף הסיבוב סכין שתנעץ את ליבי.
הלב שלי כמעט ויצא ממקומו וידיי הזיעו. עצמתי עיניי בחוזקה והשלמתי את הסיבוב.
פקחתי עיניי ונשימותיי התקצרו. עיניי התגלגלו, ראיתי במחצית עיניי שחור "אנדרס?"