כלואה2- פרק 16.

"מה נעשה איתו?" אנדי הסיט ראשו לעבר הגבר ששוכב בספה שלנו, זאת שהייתי צריכה לעשות את עצמי ישנה בה הלילה. אותו גבר שהשחיז סכין מולי וניסה לנעוץ אותה בליבי.
אני ואנדי לא זזנו ממנו, ישבנו במטבח ודיברנו בנינו על מה הלאה.
דמעה זלגה מעיניי "אני לא מאמינה שזה מה שקרה ללילי" מלמלתי "היה צריך להיות לזה סוף אחר" הוא משך את כול כולי אליו כדי שאשען עליו ואכנס לתוך החיבוק החם שארגן לי.
"אימא אני יודע שזה עצוב" הוא אמר בעוד הוא משפשף את ידו על גבי כאות לתמיכה "אבל אסור לנו להיות שאננים" הוא צדק.
קולות שיעול קלים ניתקו אותנו מהחיבוק. התרוממנו מהכיסא יחדיו וצעדנו אליו, אל הגבר שהשתעל.
הנחתי ידי על מצחו "אתה בסדר?" הוא עצם עיניו בחוזקה ומכך הסקתי שכואב לו "זה עוד כואב?" הוא הסתדר בנוחות על הספה כמה שיכל והסתכל בעיניי. הוא שתק. הוא לא ידע מה לומר.
"הצלת אותי" הוא מלמל והסתכלתי עליו, לא ידעתי מה לענות. נשכתי שפתיי.
"עכשיו הגיע התור שלך לעזור לנו" אנדי זרק מהצד והתקרב אלינו. הגבר הרים את ראשו והסתכל על אנדי בצורה מוזרה "תודה" הוא הסיט מבטו אליי. היה מוזר שהוא מבקש תודה. בכלל, כמה התודה הזאת הכרחית? הרי אנחנו אלה שגרמנו לנו להיפצע כך ואלה שגם עזרו לו.
"אתה תעשה את זה?" הסתכלתי עמוק בעיניו "אתה תעזור לנו?" הוא הסתכל עליי כמה שניות ואז השיט את ידו אליי ובאופן אוטומטי אחזתי בה "תעזרי לי לקום" הוא הרים את עצמו ואני מעט תמכתי בו. הוא התיישב בספה כמה שיכל וראינו את כתם הדם על הספה. "זה מהגב" נבהלתי "אתה חייב ללכת לטיפול רפואי" נלחצתי, אני אפילו לא יודעת למה עד כדי כך.
"הכול בסדר" הוא אמר ועיניו התגלגלו קצת "בטוח?" אני לא יודעת למה אבל כל הגוף שלי אמר לי לסמוך עליו.
התיישבתי על השולחן שהיה מולו.
"לוקאס" הוא אמר בקול צרוד. עלה לי חיוך קטן. הוא שיתף איתנו פעולה, אני מקווה.
"מרי" אמרתי בחיוך והוא חייך אחריי "יש לך חיוך יפה מרי" ליבי נדם. הסיטואציה הרגישה לי כל-כך מגוחכת. הרי כמעט מחקת את חיוכי הלילה לתמיד?
הוא הסיט ראשו לאנדי וחיכה שיאמר את שמו "אנדי" הוא אמר בגבריות.
"למה ניסית להרוג אותי אם לא עברתי על החוקים?" שאלתי בהבנה והוא לא נראה מבוהל. כנראה שידע מי אני.
"הפרצוף שלך מופיע במיוחדים" פניי התכווצו כששמעתי זאת, כי לא הצלחתי להבין.
"מה זאת אומרת?" הוספתי. הייתי חייבת שהוא יסביר.
"הם ירדפו אותך כל הזמן" הוא אמר ופניו התכווצו מכאב כשזז, כנראה שכאב לו בגב "אם לא אני, מישהו אחר ינסה" הלב שלי דפק במהרה. הבנתי למה הוא התכוון.
"יש לך פתרון בשבילי?" שאלתי בחוסר אונים מוחלט, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי יותר.
"את לא תעשי אותו" הוא החליט ישר "מה? אני אעשה הכול בשביל שהם יעזבו אותי" התחננתי שיציג בפניי את הפתרון.
"לא אמרתי שהם יעזבו אותך" הוא אמר ולא הצלחתי להבין למה הוא התכוון. הסתכלתי עליו כשעיניי בוחנות אותו בצורה בלתי ברורה. "תצטרפי" פי נפער קלות ועיניי נפתחו "מה?" התעקשתי לא להבין "תצטרפי אלינו" חייכתי, אני אפילו לא יודעת למה "נראה לך?" הרמתי קולי מעט "הם הרסו לי את החיים" נשארתי באותו הטון "יש לי ילד עכשיו, אני לא יכולה לעזוב אותו" הוא שאב את שפתיו פנימה והרטיב אותן. הרגשתי שהוא יודע שאין דרך אחרת "אתה יכול להשאיר אותנו לבד?" הוא ביקש מאנדי "אני לא משאיר אותך איתה לבד" אנדי הצהיר בפניו "זה בסדר תדבר לידו" הרגעתי את הרוחות שהסתערו ביניהם.
לוקאס נשך שפתיו "תצטרכי לוותר עליו" חייכתי מהמשפט הזה "אתה באמת חושב שאעשה את זה?" פניו נשארו רציניות ונאלצתי להוריד את חיוכי "באמת זאת הדרך היחידה?" שאלתי בפחד. שערותיי סמרו. ליבי דפק בחוזקה, כמעט ויצא ממקומו.
"בשביל להגן עליו ועלייך תצטרכי לשלוח אותו לבית אומנה או משפחה מאמצת ולהצטרף לארגון" הסתכלתי עליו כמה שניות בהן לא עשיתי כלום אפילו לא מצמצתי. עיניי התגלגלו.
לוקאס השיט את שתי ידיו אליי והרגשתי צורך להכניס את ידיי לתוך ידיו. "מרי" הוא הגה את שמי בעדינות "אני בסירה הזאת גם" הוא סוג של ניסה לתמוך בי. אם היו אומרים לי שכך אהיה מספר שעות אחרי שהוא ניסה לרצוח אותי, הייתי צוחקת בצורה מוגזמת.
"בתור אחת שהייתה שם, היית צריכה לדעת שאין דרך לברוח" דמעה זלגה מעיניי. פחדתי לבחור באופציה הזאת. פחדתי להיות יתומה מאנדי, מהלב שלי.
"את כאילו לא יכולה לברוח מהם" לוקאס ליטף עם אצבעותיו המשוחררות את גב ידי "את…" הוא התחיל. הלב שלי דפק, הראש היה עמוס ממחשבות.
"כלואה?" שאלתי אך בתוך תוכי ידעתי שזה לגמרי ככה.