כלואה2- פרק 14.

עליתי "לישון" בספה לא לפני שהצטיידתי בסכינים בכול מקום שהיה ניתן לשים.
עוד שנייה ועיניי נעצמות. הייתי חייבת למצוא דרך שתשאיר אותי בפוקס. אני חייבת להישאר חדורת מטרה. הרי אני לא יכולה ללכת לישון בנוחות כשקראתי מיוזמתי ל"חתולים" לבוא לאכול מה"שמנת".
החלטתי לחשוב על אנדרס, זה אף פעם לא מרדים אותי אבל זה מעציב ועצב, זה מחליש.
חשבתי על איך החיים שלי היו יכולים להראות לולא היה קורה לו את מה שקרה.
חשבתי על איך החיים שלי היו נראים לולא היו חוטפים אותי כשהייתי קטנה. כשחשבתי על זה לעומק, אני עד היום לא יודעת למה דווקא אני. לפי מה מחליטים את מי לצרף לארגון?
רעש הצרצרים מהגינה שהייתה צמודה לספה שלי הרדים ואפילו היו כמה פעמים שעיניי נעצמו ונפתחו בבהלה, הייתי חייבת להתעשת על עצמי במהרה.
לא הייתי צריכה להתאמץ כל-כך כי רעשים שבאו מדלת הכניסה השאירו אותי ערנית ודרוכה. ידעתי בדיוק מי נמצא מעבר לדלת. עצמתי עיניי למחצה כשאני מציצה מעין ימין שלי לראות מה יקרה.
הדלת נפתחה ואותה דמות שחורה נכנסה, היא לא סגרה את הדלת.
ראיתי את הפנים של הדמות זזים ימינה שמאלה וחוקרים את הבית ואפילו הוא הסתכל עליי הגבר בשחור, במבט חטוף.
השלתי את השמיכה ממני בעדינות ללא רעשים מיותרים.
צעדיו היו מאוד שקטים, אם לא הייתי עוקבת אחריו בעיניי, ייתכן ולא הייתי יודעת איפה הוא עכשיו.
שכבתי על הספה ללא השמיכה והסתכלתי.
הנחתי ידי על הסכין שהייתה אחוזה לבטני עם המכנס כאילו שיש לי חגורה. נכנסתי להיכון.
ראיתי אותו נכנס שוב לחדר של לילי, בדיוק כמו פעם שעברה. פחדתי לעשות שחזור מוגזם של הפעם הקודמת ובכך לגרום שוב לעצמי להיפצע.
לילי כמובן לא ישנה בחדרה אלא בחדרי.
השתעלתי קלות, לא הצלחתי להתאפק. הרגשתי מחנק בגרון. הוא עצר את הליכתו והסתובב אליי.
הוא צעק לכיווני הליכה מהירה וניסיתי לעשות כאילו אני ישנה אבל לא הצלחתי יותר.
העיניים שלי מצמצו בתוכן כל-כך הרבה. פתחתי את עיניי וראיתי שפניו היו לכיווני מתבוננים בי מלמעלה. "את" הוא לחש ובשנייה שבאתי להתרומם הוא אחז בצווארי בחוזקה וחנק אותי כשהוא משעין אותי על הספה בכל כוחו.
הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו. "למה את חייבת להתערב כל הזמן?" הוא אמר, אני חושבת שזה מה שהוא אמר. כי הוא דיבר ממש לא ברור ויכול להיות שמכול הלחץ גם לא רציתי להקשיב כל-כך.
הוא הקשה את אצבעותיו הגדולות על צווארי. עצמתי את עיניי בחוזקה וראיתי את דמותו של אנדי במחשבותיי ובשנייה אחת שלפתי את הסכין מ"החגורה" שיצרתי לעצמי והוא זז ממנו באופן אוטומטי.
הוא הרים ידיו כנכנע ונתן לי להתרומם מהספה.
עמדנו אחד מול השנייה, הדבר היחיד שהפריד בנינו הייתה הסכין שלי.
בשנייה אחת שבה הצלחתי להתמהמה, הוא אחז בידי וקיפל אותה, שלף את הסכין מהיד השנייה וזרק אותה הרחק. הוא השכיב אותי על הרצפה וישב עליי כשידיי מוסטות למעלה מצידי ראשי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול מורם. הוא לא ענה לי. הוא הסתכל לעבר הדלת ושרק.
הסטתי ראשי שמאלה אל הדלת וראיתי עוד אדם לבוש שחור נכנס והולך לחדר שלי שבו לילי ישנה "מה אתם עושים?" צרחתי "מה אתם עושים?" שאלתי שנית והתפרפרתי כאוות נפשי.
זה לא עזר, הגבר שישב עליי היה בחור גדול וחזק. לא משנה מה עשיתי וכמה הכאבתי לו, הוא לא הראה אחוז אחד שבו כואב לו.
דמעות זלגו מעיניי הישר אל הרצפה "תעזוב אותנו" התחננתי על נפשי. הוא לא ענה לי. איך אדם כמוהו מצליח להישאר קר רוח ליד מישהי שבוכה ומתחננת על חייה? גם אני הייתי ככה?
הדבר היחיד שעלה במוחי היה אנדי. הרי הם הגיעו בגללו, ככה חשבתי לפחות.
"לילי" צרחתי את שמה, שמעתי את קולה. שמעתי שהיא נאבקת.
אחרי מספר דקות הגבר יצא מהחדר וסימן עם היד לגבר שעליי לבוא. הגבר שישב עליי עשה לו פרצוף והוא הנהן.
"מה עשיתם לה?" צרחתי והתפרפרתי במקומי. הוא יצא והגבר השני המשיך לשבת עליי.
"למה אתם עושים את זה?" הדמעות לא הפסיקו לרדת. הדבר היחידי שחשבתי בראשי היה המראה של לילי כעת.. מה הוא עשה לה?
"חשבתם שאנחנו מפגרים?" הוא שאל ברטוריות ורומם ידיי כדי ששתיהן יהיו מעל ראשי ואחז את שתיהן ביד אחד בחוזקה. ניסיתי כל-כך להשתחרר.
הוא שלף סכין ועיניי נפערו מרעש ההשחזה. "דיי" צרחתי כשהבנתי לאן הסכין תגיע.
פחדתי פחד מוות. רציתי שזה ייגמר. רציתי לחזור למה שהיה קודם. רציתי לעשות מה שלילי רצתה, לברוח. רציתי להתחרט, רציתי לקיים הבטחות שלא קיימתי. רציתי לחיות.
קול ירייה נשמע באוויר והגבר צנח עליי. ראשו התקבע על כתפי. בטני קפצה ללא הרף מהדמעות. הרמתי את עיניי וראיתי את הצל של אנדי עומד על המדרגות ואוחז בשתי ידיו את האקדח.
"לילי" אמרתי בלחש כשנזכרתי בה.