כלואה2- פרק 13.

"תוריד אותי כאן" לחשתי לנהג המונית ששוטט ברחבי מקסיקו והגיע סוף סוף לרחוב שלי.
הושטתי לעברו את שטר הכסף. "יום טוב" הוא בירך בחיוך ואני השבתי בחיוך ויצאתי.
שאבתי את הנזלת שעמדה בקצה האף מהקור, נשמתי לרווחה וניגשתי אל דלת הכניסה.
פתחתי את הדלת וראיתי את לילי מנומנמת על הספא. כשסגרתי את הדלת, עיניה נפתחו.
"מרי" היא אמרה את שמי מופתעת "בואי" היא הזמינה אותי לשבת על ידה בספה.
הנחתי את התיק שלי על שולחן האוכל והלכתי לשבת על ידה.
הצטופפנו שתינו בספת היחיד. היא שיחקה בשיערי כרגיל וחיכתה שאדבר.
"הוא עזר לי" מלמלתי לה כשפניי מוסטות ישר, לא אליה והיא מסתכלת עליי. "כן?" היא שאלה בחיוך, יכולתי לראות אותו מזווית העין הימנית שלי.
"נו ומה הוא אמר?" היא חיכתה שאומר את הפתרון. את הפתרון החולני, כמו שציין טומי. "צריך לרצוח את החוליה המבצעת" ראיתי איך עיניה של לילי מסתכלות עליי בפחד. "את רצינית?" היא שאלה למען הסר ספק ואני הנהנתי.
"איך נעשה את זה?" היא שאלה. הסטתי מבטי אליה "איך אני אעשה את זה את מתכוונת" כלאתי אותה בין עיניי "את ואנדי לא עושים כלום!" פקדתי עליה והיא חייכה "מה את מחייכת?" שאלתי כשהטון שלי מורם כמו מקודם. "את לא יכולה לעשות את זה לבד" היא הורידה את החיוך ושידרה לי רצינות. הסתכלתי עליה ולא אמרתי דבר, בכול זאת, היא צודקת.
"אימא" אנדי ירד במהירות במדרגות כשכרז את שמי במפתיע. "חמוד שלי" קראתי בחזרה והתרוממתי מהספה וחיבקתי אותו חיבוק קצר שמיד הוא שיחרר מהמבוכה, כרגיל.
"איפה היית?" הוא תקף בשאלה. הסתכלתי על לילי ואז עליו "את האמת" הוא ציין כששם לב שאני מתקשה בלענות על שאלה כה פשוטה. משכתי בידו וגררתי אותו לשבת על הספה שמול לילי.
"הייתי בכלא" זרקתי לאוויר והוא כיווץ גבותיו "מה חיפשת בכלא?" נשכתי שפתיי "האנשים שעבדו איתי אז בארגון נמצאים שם" הוא הסתכל עליי וחיכה שאמשיך מדוע הלכתי לשם "אחד מהם הוא חבר טוב שלי" בלב חשבתי שבשבילי הוא עדיין חבר טוב ואילו אני בשבילו, ערמה של בוגדנות ושנאה.
"הלכתי לבקש ממנו עזרה" הוא הסתכל עליי בפנים קצת שמחות והנדתי ראשי לשלילה "הוא נתן לי פתרון" אנדי כבר רומם שפתיו לגמרי לחיוך "זה הפתרון שאתה נתת" הוא הסתכל עליי במבט לא מובן "צריך 'לטפל' במי שיבוא לרצוח אותנו" אנדי המשיך להסתכל עליי באותו מבט לא מובן "אני לא יודעת איך לגרום להם להגיע לפה שוב, הרי כבר פספסנו אותם" אנדי חייך חיוך זדוני שמשקף את הרעיון שיש בראשו "אני יודע איך" לילי התפרצה לדבריו "הם גם ככה מחפשים אותי אז בואו רק נחכה שהם ינסו שוב" היא הציגה בפנינו "אין לנו זמן לילי, אנחנו חייבים לגרום להם להגיע יותר מהר" נראיתי לחוצה וגם הרגשתי כך. קצת קשה לי כשאנדי לגמרי מעורב בסיפור הזה.
"אנחנו צריכים לעבור על אחד מהחוקים שלהם" פניי התעוותו, הבנתי ולא הבנתי מה אנדי רוצה שנעשה. לילי הסתכלה עליו במבט מפוחד "שנתעלל? שנאנוס? שנרצח? מה בא לך שנעשה?" היא שאלה בציניות "היא צודקת אנדי, אי אפשר לעשות דבר כזה. זה חולני" חיכיתי שיאמר משהו "לא באמת אימא, אנחנו נגרום להם להאמין שזה מה שקרה" חיוך עלה על שפתיי מבלי שרציתי, הוא לגמרי הבן של אבא שלו.
"מי יהיה הפיתיון?" שאלתי ואנדי הסיט ראשו ללילי "אני?" לילי נבהלה מהתפקיד שנופל עליה "גם ככה כבר עשיתי, הם יחפשו אותי בלי שום קשר" הסתכלתי עליה במבט שכדאי שתשתוק וניסיתי להעביר נושא מהר "אז נזרז את זה" פתאום נכנסתי לאטרף ולא ראיתי שום דבר בעיניים חוץ מלשמור על הקרובים עליי, במיוחד על אנדי.
"זה לא רעיון טוב" אנדי שלל "מה למה?" קפצתי במהרה "זה צריך להיות אני" גבותיי התרוממו ופי נהיה לפעור "ממש לא!" צעקתי. "אימא נו" הוא ניסה לשכנע "תחשבי על זה, זה הכי טוב" הוא ניסה לשכנע "מה פתאום אנדי" צעקתי שנית "אני לא מסכנת אותך בזה" הוא התקרב אליי ואחז בידי "אימא זה לא משנה מה, כל מה שקשור אלייך אני בתוך זה" הסתכלתי עליו, ידעתי בתוך תוכי שאנדי צודק. "מה התכנית?" לילי העבירה נושא וכאילו מין סוג של אישרה שאנדי יהיה הפיתיון.
אנדי זרם עם כך שהיא העבירה נושא "אני אשחק במשחק" הוא הסתכל עליי במטרה שאבין "מה?" פלטתי מפי "ראשון בחתול" פניי נהיו למבוהלות כשהבנתי שזה אותו משחק שלאו והחברים שיחקו.
"אני לא באמת אפגע בחתולים, אני אפספס בכוונה" הוא היה נחוש בדעתו "אבל זה בטוח יגיע אליהם" הנדתי ראשי לשלילה "לא אנדי!" הרמתי את קולי "ואם הם ינסו לתפוס אותך בבית הספר כמו את לאו?" הוא היה נראה לגמרי מרוצה מעצמו "אני לא אפול בפח כמוהו, הם יהיו חייבים להגיע לכאן" הסתכלתי על לילי והיא הנהנה "אני מפחדת" לחשתי. אנדי חיבק אותי ולחש לאוזני "אני לא" חייכתי קצת כי זה סוג של הרגיע אותי בתוך תוכי "אני אשמור עלייך" האמנתי לו. הגיל שלו כבר ממש לא היה משנה.
"מתי אתה חוזר לבית הספר?" שאלה לילי כשהתנתקנו מהחיבוק "מחר" הוא ציין "הם בטח יגיעו כבר מחר בלילה" אמרתי "ההודעות היו מתקבלות אצלנו באותם הרגעים שזה קורה "וזה לא יפריע להם שהוא ילד? הם בכל זאת יעשו את זה?" הסתכלתי על לילי במבט קודר "שום דבר לא יפריע להם" הצגתי את החולניות של הארגון.
"אתן חייבות להיות טבעיות" אמר אנדי ואנחנו הנהנו לעברו.
***
"תשתדל תמיד להיות ליד אנשים" סידרתי לו את התיק על הכתפיים "אל תישאר לבד אף פעם".
הוא נשק את הלחי שלי "אל תדאגי אימא" הוא חייך. הביטחון העצמי שלו נזל ממנו בכמויות. הוא לא פחד. פחד לא היה קיים אצלו בכלל, אפילו לא במקצת.
הוא יצא מהבית ובשנייה שהדלת נסגרה ואנדי הלך, הלב שלי דפק. פחדתי פחד מוות.
"בוקר טוב" לילי יצאה מחדרה "בוקר טוב" היא התיישבה בשולחן האוכל והתיישבתי על ידה.
"בואי נדבר על מה יקרה כשהם יגיעו" היא זרקה לאוויר בעודה לוקחת עוגייה מקופסת העוגיות שהייתה על השולחן עוד מאז שאנדי אכל הבוקר.
"אני אישן בסלון ואת תשני בחדר שלי" אמרתי כאילו שחשבתי על זה כל הזמן "כך אני אוכל להיות בבקרה על כל איזור הסלון והמדרגות לעבר חדרו של אנדי" היא הנהנה להסכמה "את תרצחי?" היא שאלה מופתעת והנהנתי. "אין לי ברירה לילי" אמרתי בצמרמורת "אני צריכה לשמור עליכם" חייכתי קצת "אני חייבת".
"את בטוחה שתצליחי?" היא שאלה "אני מקווה שאני זוכרת כמה דברים שאנדרס לימד אותי" היא חייכה כשאמרתי את שמו "יש לרוצח סכין בשרוול, במכנס ובנעל" הסתכלתי עליה ברצינות "מה שאומר שאם זה יסתבך ותצטרכי להגיע כדאי שתדעי את הדברים האלה" היא הסתכלה עליי מבוהלת "וזה יסתבך?" היא שאלה בפחד "נקווה שלא" שידרתי ביטחון עצמי, אבל הוא בכלל לא היה.
***
"טבעיות!" לחש לי אנדי כשהגיע הלילה ונשק למצחי "תשמור על עצמך" נשקתי לו "אל תרד למטה, לא משנה מה אתה שומע" הוא הנהן להסכמה. ניגשתי אל המגירה במטבח והרמתי את כל המגבות מטבח. הוא ולילי הסתכלו עליי בפליאה וחיכו לראות מה אעשה. הוצאתי משם אקדח.
עיניו של אנדי נפתחו לרווחה והוא ידע לא ידע מה זה. "קח" הגשתי לו אותו. "תישן איתו מתחת לכרית" הוא הסתכל עליי מופתע "את נורמלית?" הוא שאל "אני לא אתן לך להיות לבד שאתה לא מוגן נכון?" צעקתי מעט "תעשה מה שביקשתי וזהו!" הרמתי עוד יותר את קולי. הוא לקח את האקדח וראיתי שידו קצת רועדת. מה אני יכולה לעשות? הייתי צריכה לדעת שזה הגורל המזדמן לו בתור הבן שלי.
"זה ייגמר בסוף" נשקתי לראשו בעוד אני מחבקת אותו ללא רצונו.
"לילה טוב" מסרתי לשניהם. לילי הלכה לחדרי, לישון בו.
אנדי עלה למעלה והסתכלתי על כל צעדיו. איזו אימא מטומטמת תסכן ככה את הבן שלה? אבל, איזו ברירה הייתה לי?
הלילה הזה, הולך להיות לילה ארוך. מי יודע אם נצא ממנו בחיים?
הרוצח הזה לפחות חמש עשרה שנה בתפקיד ואני מה אני?
בסך הכול אימא שלא גדלה כמו שצריך, שמנסה לשמור על הקרובים עליה.
יש דברים שאני טובה בהם. אבל בלרצוח, אני חובבנית.