כלואה2- פרק 12.

השקט העביר בי חלחלה, עדיין לא התיישבתי מההלם.
הוא התיישב מולי והסתכל עליי במבט מוזר.
"תגיד משהו" התיישבתי בכיסא בחזרה. הטריד אותי שלו נוח, שהוא לא מרגיש טרוד מהפגישה הזאת. הוא היה קר רוח כלפיי.
"מה יש לי להגיד?" הוא אמר כשמבטו לא יורד ממני לשנייה, יכולתי לספור את הפעמים שמצמץ מרוב שזה היה מעט. "עברו שנים" מלמלתי "חמש עשרה ליתר דיוק" הוא תיקן. עוד שנייה הזכוכית שבנינו התנפצה מרוב הכעס. הרגשתי שאם היא לא הייתה, הוא פשוט היה מדביק אותי לקיר וחונק אותי עד אובדן הכרה או מי יודע עד מוות.
"אתה כועס?" שאלתי. שאלה די דבילית הרי ברור שכן. "מה את חושבת?" הוא שאל והאדישות נטפה ממנו, הוא היה כה שלו לשבת לידי. "אני מצטערת" לחשתי לו. הוא הנהן. לא הצלחתי להבין מה זה אומר, הרי לסלוח לא נראה לי שזה יקרה.
"למה באת?" הוא היה ישיר ואף פוגע "אני צריכה אותך" השפלתי מבטי "אחרי חמש עשרה שנים, את פתאום צריכה אותי?" נשכתי שפתיי למולו ולחשתי בקול צרוד "כן".
הוא התקרב לזכוכית וכך גם מעט אל פניי "למה שלא הוא יעזור לך?" גבותיי התכווצו ואז הבנתי שטומי לא יודע בכלל מה קרה לאנדרס.
בלעתי את הרוק והוא הסתכל עליי בכול התהליך שניסיתי לדבר. "הוא…" התחלתי ומבטו התעוות. "מה קרה לו?" הוא לא נתן לי להמשיך "הוא מת" לחשתי. לא רציתי לאמת את זה, להשלים עם זה.
פניו של טומי נהיו למופתעות והוא לא ידע מה להגיד ואחרי כמה שניות אחדות פניו חזרו להיות אותם פנים חסרי כל הבעה "מגיע לבוגדים כמוכם" הסתכלתי על טומי במבט מופתע "אתה לא באמת חושב ככה" הוא שוב התקרב לזכוכית כדי לא לתת לי לברוח ממבטו "למה עשיתם את זה מרי?" הוא צעק בלחש "למה את עשית לי את זה?" הסתכלתי עליו במבט מרחם אבל בתוך תוכי ריחמתי על עצמי, מאיפה האומץ שלי לבוא לבקש עזרה מהבן אדם שתקעתי לו סכין בגב?
"אמרתי לך אני מצטערת" צעקתי בלחש בחזרה. "זה לא עוזר לי" הוא חזר להישען על הכיסא "בינתיים, אני בצד הלא נכון של הזכוכית" כשהבנתי למה הוא מתכוון השפלתי מבטי.
אחרי כמה שניות שבהן מבטי היה לכיוונים אחרים העיקר לא למבטו של טומי הוא שאל "במה את צריכה שאני אעזור לך?" הרמתי מבטי בפליאה לא תכננתי שהוא ישאל את זה.
"יש עוד משהו שאתה לא יודע" הוא הרים גבותיו כמחכה לתשובה, נראה לי שכבר שום דבר לא יפתיע אותו.
"יש לי ילד" פיו של טומי נהיה פעור ופתאום הוא לא היה נראה קשוח לכמה שניות ואז חזר לטבעו "באמת?" הנהנתי לאישור. "הם הגיעו אליי" הוא הסתכל עליי במבט שואל האם 'הם' זה אותם 'הם' שהוא חושב והנהנתי שנית. "אני מפחדת רק על אנדי" אמרתי במלמול. "אנדי?" הוא חזר אחריי "הילד שלי" הוא עשה פרצוף שמבין את פשר השם "איך את רוצה שאעזור לך?" הוא שאל וכבר הרגשתי יותר טוב עם עצמי.
"תגיד לי איך אני יוצאת מזה, אתה היחיד שיכול לעזור לי" מלמלתי "אתה ונלי" תיקנתי את עצמי. הוא חייך חיוך זדוני "את לא באמת תכננת להיפגש איתה נכון?" הנהנתי כאות להסכמה "תשכחי מזה" הסתכלתי עליו והוספתי "למה?" הוא הסתכל במבט די מפחיד "היא תהרוג אותך" הוא לחש כי השומר שמאחוריו היה קצת קרוב.
בלעתי את הרוק ולא ידעתי מה להגיד, היא עד כדי כך שונאת אותי?
"אתה תעזור לי? בבקשה אני כבר חייבת לחזור הביתה" התייסרתי למולו "השארת אותו לבד בזמן שהם רודפים אחרייך?" ואז הגיע עוד חלק קשה "הוא עם לילי" הוא השמיע קולות אנחה "עכשיו ברור לי יותר" הוא ענה.
"תעזור לי או לא?" פתאום הצבתי בפניו את השאלה הזאת כמו ילדה קטנה וחוצפנית שבאה לבקש עזרה מהבן אדם שעזר לה כל חייה ובסוף היא תקעה לו סכין שלמה בגב ואם אפשר לומר אפילו בלב, תרתי משמע.
הוא הניד ראשו לשלילה וכבר ליבי צנח והבין שאם לא הוא, אז אף אחד "מצטער מרי" הוא הוסיף ופניי כבר הספיקו לנבול "אין דרך" הוא הציג את הדברים אחרת "מה זאת אומרת אין דרך?" אפשר לומר שאפילו קצת צעקתי. "יש רק דרך אחת והיא חולנית" הסתכלתי עליו בכיליון עיניים. הוא התקרב לזכוכית ולחש עד כמעט לדממה מוחלטת "להוריד את החוליה המבצעת" כמעט ונאלצתי לקרוא את שפתיו. "מה?" צעקתי בלחש "הם יהרגו אותי" הוא הניד ראשו לשלילה "אם לא החוליה הזאת, אז זה אף אחד" לכסנתי עיניי כשלא הצלחתי להבין "עובדה שגם אני עשיתי" הרי זה נכון, כשאני הייתי בארגון גם אני רצחתי ולא רק אנדרס "כן וככה לאט לאט תפילי אותם" פניי התעוותו, חששתי. "זאת לא תהיה פעם ראשונה גם אה?" הרגשתי שהעקיצה הזאת תגיע מתישהו והיא הגיעה קצת מאוחר ולכן הופתעתי.
"למה אתה ממש כועס עליי?" הסטתי נושא "משנה לך אם שנינו בכלא או רק אתה?" הוא חייך חיוך זדוני "מאיפה האומץ מרי?" הוא שאל ברטוריות "למה אני כועס?" הוא לחש בקושי "כי אהבתי אותך" הוא ענה לעצמו "כי היית החברה הכי טובה שלי" דמעה נצצה בעיניים שלי "בהתחשב בתנאי הארגון, אפשר לומר שגם היית המשפחה שלי" הרגשתי מחנק בגרון. הרגשתי שעוד שנייה ואני נשברת למולו.
"אבל היית עיוורת" הוא זרק לאוויר "הלכת אחריו כמו ילדה קטנה" גבותיי התקרבו באופן אוטומטי "זה לא היה בגללו" הוא בהה בעיניי כמה שניות שהרגישו כמו עד "זה לא משנה בגלל מי" הוא הרטיב שפתיו "בגדת בי" המילים שלו ירו בי כמו חץ הישר בתוך הלב וחששתי ממנו.
כל גופי התרגש וכאב יחד בגלל המילים שלו.
"בהצלחה" הוא התרומם מהכיסא ונשען על מדף העץ שהיה מולו "תיזהרי רק לא להגיע בטעות למקום שהיית אמורה להגיע אליו מלכתחילה" הוא מלמל. "מה זאת אומרת?" שאלתי.
"לכאן" הוא הלך לכיוון השומר שיחזיר אותו בחזרה לתא.
בלעתי את המחנק בגרון אבל הדמעות כנראה כבר עמדו על המפתן וזלגו לאוויר העולם.