כלואה2- פרק 11.

גבותיי התכווצו מבלי שרציתי כששמעתי את מה שאנדי אמר. "מה זאת אומרת?" התקרבתי אליו, חוששת שאולי לא שמעתי טוב.
הוא הסתכל עליי כמה שניות במבט לא מובן והתיישב על הספה שישב עליה קודם. הוא השעין את מרפקיו על ברכיו ותחב את ראשו בין ידיו כשראשו מושפל. "אנדי" הגיתי את שמו בעדינות, ניסיתי לדחוף אותו לספר. פתאום הוא לא היה אותו אנדי בעל הביטחון.
"שיקרתי לך" הוא שפשף את כל ידיו על פניו החלקות "שיקרתי לך" הרגשתי איך הוא כועס על עצמו ולא הצלחתי להבין מה קורה פה.
לילי קמה מהספה והתיישבה בישיבת צפרדע מול אנדי. היא אחזה בידיו בעדינות והורידה אותן מפניו. "מה קרה אנדי? תספר" היא אמרה לו בעדינות רבה. לא יודעת למה אבל הלב שלי לא נתן לי להיות רגישה ועדינה איתו. הוא הרים את מבטו אליי "זוכרת שסיפרתי לך על המשחק שלאו שיחק עם הבנים?" הנהנתי לאישור "מישהו קבע איתו מאחורי החומה של בית הספר" הוא התנשם קלות "ליז ישר רצתה לספר לי את זה כי היא הבינה שהוא חושב שזה אני" הוא שפשף את פניו פעם אחת ואז המשיך "עקבתי אחריו וראיתי" עיניו החלו להתלכסן בעודו מנסה להיזכר "ראיתי את הגבר עם הבגדים השחורים" הוא בלע את הרוק כאילו עוד הוא מפחד "הוא צעד אל לאו שהיה עם הגב אליו" נשכתי שפתיי ולא הצלחתי להתאפק, רציתי כל-כך לשמוע את המשך הסיפור "ומה אז?" ניסיתי לזרז את אנדי בסיפורו.
"קפצתי עליו" אנחת בהלה נפלטה מפיה של לילי "תגיד לי אתה נורמלי?" צעקתי והתכופפתי אליו כדי שעיניו לא יברחו ממני. הוא נעמד ופתאום חזר להיות אנדי הקשוח "כן אימא!" הוא ענה לי בצעקה מתחכמת "אני נורמלי!" הוא המשיך באותו הטון "להציל את החבר הכי טוב שלי אומר שאני משוגע?" התקרב לפניי והפעם, רציתי שהמבט שלי כן יברח ממנו. "יכולת למות!" לילי נזפה עליו גם כן "גם לאו היה יכול למות" פתאום הבנתי כמה המילה הזאת גדולה בשביל ילד בן ארבע עשרה, מוות.
השקט לא איחר להגיע והוא ליטף את הריק, את הדממה.
הבנתי כמה הילד שלי, הנשמה שלי, התבגר. כמה הוא נהיה גבר.
"מה היה אחר-כך?" שאלתי בקול עדין "כלום" הוא חשב לרגע ואז נזכר "הוא דחף את לאו כתוצאה מהקפיצה שלי וברח משם" בלעתי רוק, אפילו אני הייתי מפחדת כל-כך להיות בסיטואציה כמו זאת.
"ואתה אמרת בבית ספר שאתה עשית את זה?" הוא הנהן להסכמה.
לא ידעתי אם להיות גאה או מוטרדת.
הוא התקרב לפניי "הכול יהיה בסדר אימא" הסתכלתי עליו במבט חסר כל משמעות וניתן לומר שהוא גם היה עצוב המבט שלי. "אני מקווה" התנשפתי קלות ונתתי לעצמי לפול על כתפו.
אנדי פיהק למולי וגם השמיע קולות שמעידים על עייפותו. "אתה עייף?" שאלה לילי ושיחקה בשיערו בעדינות. הוא הנהן וסימן לנו שהוא עולה לחדרו.
נזרקתי על הספה עליה הוא היה קודם לכן. "לילי, לילי, לילי" הגיתי את שמה בצורה כזו שתהיה חייבת להתייחס. היא התיישבה לידי בספה והסתכלה עליי "מה את אומרת?" עיוותי פניי "מה אני אומרת?" חשבתי על זה כמה שניות אף על פי שהתשובה כבר הייתה לי על הלשון "אני אומרת שאני לא יודעת אם לצחוק או לבכות" פנייה התעוותו כשלא הבינה מדוע ומיד סיפקתי לה תשובה "הילד שלי בן ארבע עשרה, עוד לא" ציינתי בשביל להראות את חומרת המשפט הבא "והוא כבר יודע מה זה מוות" התייסרתי למולה "הוא כבר קפץ על מישהו שהיה יכול לרצוח אותו לילי" אמרתי בפחד "אבל?" ניסתה להבין את הניגוד "אבל.." נשכתי שפתיי "אבל הוא גבר" היא הסתכלה עליי ורוממה מעט שפתיה "זה נכון.." היא שיחקה בשיערי הבלונדיני וחיוכה לא ירד מפניה.
"אני יודעת מה אני צריכה לעשות!" קפצתי מהספה מעט באושר אך בתוך ליבי מתחולל גם הפחד לעשות את הדבר. "נו?" היא חיכתה להבין את פשר הקפיצה. התנשמתי קלות כדי להראות לה עד כמה קשה לי לומר את הדבר "אני צריכה לטוס מפה" היא הסתכלה עליי במבט לא מובן "לבד?" היא שאלה והיה לי תחושה שזה יגיע "כן" אמרתי בחיוך "אני חייבת לדבר עם נלי וטומי" היא הסתכלה לכיווני במבט קר "נלי וטומי?" היא לא הייתה נראית בעד הרעיון "הם בכלא מרי" הסתכלתי על פנייה והיא הייתה נראית די מוטרדת ממני "בגללך" היא הוסיפה וגבותיי התרוממו במהרה "ככה או ככה הם היו נכנסים לכלא "אבל את לא" היא אמרה בחיוך ספק צבוע ספק תומך. "איבדתי הרבה יותר מכמה שנים בכלא" היא שתקה ונשכה את שפתה העליונה ושחררה במהירות. "ואנדי? תשאירי אותו פה?" הסתכלתי עליה בחיוך "איתך" תחבתי ידי בידה "את תשמרי לי עליו, רק עלייך אני סומכת" פניה היו נראות מודאגות וסימנתי לה עם פניי שתסביר מה פשר הדאגה "זה גדול עליי מרי" היא התנערה מאחריות "בכמה מידות" ציינה את הפחד שלה מלעשות את מה שביקשתי.
"בבקשה לילי" ניסיתי לעשות עליה רושם עם פניי העגל שלי ואולי לרכוש את המילה היחידה 'כן' ממנה. "לא!" היא שללה במהירות כשמה לב לפניי "את חייבת, בשבילי" היא הסתכלה עליי כמה שניות והיה נראה כמה קשה לה להוציא את המילה הזאת שתסכים. אחרי כמה שניות בודדות "בסדר" היא מיהרה להמשיך לדבר לפני שהספקתי להגיד תודה "את נוסעת, מדברת איתם וחוזרת" היא פקדה עליי את סדר הדברים, אני הנהנתי.
"ו…" היה ניכר שעוברים לנושא רגוע יותר "מה תגידי להם שתפגשו? אם בכלל" הסטתי מבטי לידינו המשולבות ואז לעיניה, מנסה לברוח או לחשוב באמת מה אגיד להם "אני לא יודעת לילי" היא הסתכלה עליי בתמיכה "איך את רוצה שהם יעזרו לך? יותר נכון, למה נראה לך שהם יעזרו לך?" כיווצתי פניי "שיסבירו לי איך לצאת מזה, איך להרחיק את אנדי מזה" היא הנהנה כאות לכך שהבינה והיא אפילו לא שמה לב שהתעלמתי מהשאלה השנייה שלה, אולי כי פשוט לא רציתי להתמודד איתה בעצמי. הבנתי שהם הסיכוי היחיד שלי.
"ואם הם יפילו אותך?" עיניי התלכסנו ובהיתי באוויר. "הם לא" מנסה להאמין לעצמי.
"מחר על הבוקר אני עפה מפה, לפני שאנדי מתעורר" היא הנהנה ויותר לא דיברנו על זה.
***
"תשמרי על עצמך" היא לחשה לי בחמש לפנות בוקר, שעה קצת מטורפת. בהתחשב בכך שקניתי כרטיס במחיר כפול בגלל הלחץ בזמנים. היא נשקה למצחי ויצאתי אל הדרך.
***
בית כלא, מקום מאוד מפוקפק. חיכיתי כמעט שלוש שעות מחוץ לבית הכלא רק כדי להמתין לשעות הביקור. "הנה גברת עוד רבע שעה שעות הביקור" חייך אליי השומר הנחמד שהצלחתי להכיר אותו חמישה דורות אחורה כולל שמות ילדים שלו ואשתו. אפילו ראיתי את הנכדה שלו, היא באה להביא לו סנדוויץ לעבודה.
"את יכולה להיכנס" הוא אמר אחרי רבע שעה של מחשבות על אנדי ולילי ועל הפחד שהשארתי אותם לבד.
"שלום" חייכתי אל הפקיד הכעוס בקבלה "כן?" הוא אפילו לא בירך אותי לשלום, חשבתי לעצמי אולי בגלל שהוא רב עם מישהו או משהו בסגנון. בכול אופן, השלום שלו לא יעשה אותי מאושרת.
***
ישבתי שם מעבר לקיר זכוכית. מחכה שטומי יגיע. ללא ספק העדפתי לדבר איתו קודם. בצד שלי, היו כמה אנשים שחיכו וכמה שכבר דיברו עם הכלואים. ישבתי וחיכיתי. עד שהוא הגיע.
הוא בהתחלה לא הסתכל לעברי ולאט לאט התקרב לכיסא עליו הוא אמור לשבת ואז הוא הרים את מבטו.
"טום" התרוממתי מהכיסא כשהבחנתי בפניו.
הלב שלי דפק. עברו שנים.