כלואה- פרק 7.

אחרי ששיחת הפתיחה הזאת הסתיימה, נלי חזרה אל הניירת, מייקל פשוט יצא ואנדרס בעקבותיו. קמתי אל המחשב, רציתי לגעת בו, להשתמש בו. בכל ימות חיי הבודדים לא חשבתי שאשתמש במחשב אמיתי. נגעתי בעכבר ובמסך שהיו כל-כך נקיים וחדשים והתרגשתי נורא.
"אל תתייחסי אליה" גרר טומי כיסא לעברי וישב על ידי.
"למי?" מיהרתי לצאת ממחשבות על המחשב. "לנלי" הוא העביר את מבטו אליה.
"מי התייחס? כבר שכחתי" העברתי מבט חטוף במחשב החדש שלי.
"אהבת?" הוא הסתכל אל המחשב וחוששני שהבין שאני מתלהבת מאוד.
הנהנתי לעברו עם חיוך מורם "לגמרי" הוספתי.
התנתקתי שנייה מהמחשב והזזתי את גופי לעבר טומי "אתה ונלי מכירים מלא זמן?" שאלתי בהתעניינות.
"כן, אנחנו צוות כבר שנתיים" הוא הנהן "בגלל שאני מכיר אותה כל-כך טוב אמרתי לך שאל תתייחסי אליה".
"תספר לי קצת יותר על העבודה שלכם" שאלתי בהתרגשות "היא נשמעת ממש מעניינת".
"מעניינת?" גיחך קלות "יותר נכון לומר מסוכנת" כחכח בגרונו. "תספר לי נניח משהו שעשיתם" התעניינתי נורא, לא יודעת למה נמשכתי להרפתקאות האלה. הוא בהה שנייה באוויר וניסה להיזכר, הרגיש לי שהוא עשה מלא ובגלל זה הוא מתאמץ להיזכר. "נו" ניסיתי לזרז אותו בזיכרונותיו.
"קיבלנו דיווח על אדם שאנס ילדה בת 14 בגן ציבורי" הוא בלע רוק שנייה והמשיך "העובד שהיה כאן לפנייך ופוטר" חייך חיוך ציני וחשתי קצת צמרמורת בחיוך תוהה אולי באמת קרה לו משהו או שמא באמת פוטר כמו שהם מציינים "המחשב הזה מכיל מעל מאה מערכות בקרה, הוא התחבר למצלמות אבטחה שיש במכולת שליד הגן ציבורי ומחק את הוידאו" הוא עצר את רצף הדיבור "מחק? למה לו למחוק?" הוא חייך אליי כי לא נתתי לו אפילו לסיים את המשפט "כדי שיהיה לנו זמן עד שהמשטרה תמצא אותו" הוא חייך אליי שנית כי הבין שהבנתי את המשמעות "עקבנו אחריו ימים, עד שהגענו לפאב שהוא יושב בו מלא. נלי יצאה לשם והתחילה איתו" מילת בהלה יצאה מפי כשאמר את המשפט האחרון "מה הוא עשה לה?" ישר תקפתי "שום דבר, הגעתי בזמן" הוא הרגיע בקולו "אם לא, הוא היה אונס גם את נלי".
"ורצחת אותו?" כיווצתי גבותיי. הוא התמהמה שנייה ומיד אישר את שאלתי "בדרך-כלל אני לא מבצע רק מוודא, אבל הפעם לא הייתה לי ברירה" הוא אמר ואני הנהנתי לכך שהוא צודק.
דקה של שקט שררה בנינו עד שנזכרתי במשהו "וגם אתה סימנת אותו?" הוא גיחך כששאלתי "חייב לסמן, זה בדיוק מה שאנדרס עושה כשהוא מבצע, רוצח ומסמן" הוא ענה בפשטות כאילו שאני מבינה מילה ממה שאמר.
"מה הכוונה של הסימון?" עיוותי את פניי בצורה מוזרה.
"הפלוס?" הוא שאל ברטוריות "קו אחד הצדק וקו אחד המוות" פי פלט קול בלתי מוסבר "וזה אומר שהם תמיד נפגשים בסוף" הוא לחש בערמומיות.
חייכתי אליו כאילו שזה היה לי ברור מאליו.
הוא הציץ בשעון היד שלו "טוב מרי יש לי המון עבודה" הוא נעמד והשיט לעברי מפתח "מה זה?" מיהרתי לשאול כשהוא הניח את המפתח על שולחן המחשב "המפתח לחדר שלך" הוא אמר ולרגע זה כה היה לי מוזר.
"אני בחדר 5 אם תצטרכי אותי" הוא קרץ "למטה במדרגות ושמאלה" הוא הפנה את גבו ללכת ואני בנתיים עיכלתי את דבריו.
"רגע טומי" מיהרתי לעצור את הליכתו והוא הסתובב ופניו סימנו לי להמשיך לדבר "כולם גרים פה?" שאלתי בסקרנות והוא הנהן לעברי לחיוב והמשיך בהליכתו.
כל הזמן הזה שישנתי בחדר הבודד הזה הם ישבו פה כמה סנטימטרים ליד וחשבו איך לרצוח עוד בן אדם? הם אפילו ישנו פה? רק עכשיו הבנתי שבחיים לא הייתי לבד.
פתאום המחשב הזה לא עניין אותי, רציתי לשאול את אנדרס עוד, הוא היחיד שידע לספר לי בצורה הכי טובה. הבעיה היא שהוא לא נפתח אליי ואני לא יודעת למה.
קמתי מהמחשב ובאתי לצאת מהחדר שהם קוראים לו מועדון ומיד בפתח הדלת תפס אותי מייקל.
"מרי" הוא אחז בידי ואני כתגובה הסתכלתי על ידו והוא הוריד אותה ממני ישר.
"כמה חוקים שלא אמרתי כי לא רציתי להגיד ליד החבר'ה כי הם כבר יודעים בעל פה" הנהנתי לעברו וסימנתי לו להמשיך.
"לא יוצאים מהבניין הזה בלי אישור, פרט למשימות. לא רלוונטי לגבייך כי את החוליה הטכנית" הוא אמר ומיד באתי להמשיך "רגע" הוא עצר אותי שנית.
"אין מערכות יחסים בארגון" הוא אמר בקול עמוק ואני כתגובה כיווצתי גבותיי וחיכיתי להמשך.
"בשום אופן לא מועלים באף משימה" הוא אמר בקול פיקודי "משוחררת" מיהרתי לצאת מהמועדון.
אם הוא אמר את הדברים האלה כנראה שהם קרו כבר פעם בארגון. אויש למי אכפת זה לא שאני הולכת לעשות משהו מהדברים שאמר.
"מרי, מרי" הרגשתי אחיזה בכתפי ומיד הסתובבתי זאת הייתה נלי.
"מה את מחפשת? אני אעזור לך" היא פתאום נהייתה חמודה וזה הרגיש לי מחשיד.
"את החדר של אנדרס" עניתי לה ונראה לי שעשיתי טעות.
היא כיווצה פנייה "הוא במשימה" היא ענתה והנהנתי לעברה שהבנתי.
"אנחנו יכולות להיות חברות" היא אמרה בחיוך, חשתי בצביעות של החיוך.
"כן" הנהנתי בחיוך צבוע בחזרה.
היה שקט של רגע והיא חזרה בחזרה אל חדר הניירת שלה.
משהו בנלי מרגיש לי לא אמיתי. משהו שם צבוע. משהו מפריע לה בי. דווקא באותו יום שהציגו לי אותה בחדר הארור שלי היא הייתה נראית לי כאילו היא יכולה להיות החברה הכי טובה שלי.
הלכתי אל המטבחון, לשתות כוס מים ולעכל את כל היום הזה, העמוס תוכן הזה.
לקחתי כוס שהייתה כבר על השיש ומילאתי מים מהברז.
"למה מהברז? יש מים במקרר" שמעתי קול מוכר מאחוריי והסתובבתי בעקבותיו עם הכוס "אנדרס?" הסתכלתי עליו והוא עמד שם עם הבגדים השחורים התמידיים והפרצוף חסר כל הבעה.