כלואה- פרק 40 ואחרון.

"אימא אני רוצה חביתה משוקשקת" חייכתי קלות "מקושקשת אתה מתכוון" והוא הנהן לעברי. ניגשתי למטבח להכין לו את מבוקשו.
—
"מה זאת אומרת לא יודעת?" התחלתי לגמגם לא ידעתי מה לענות לאמה. "הוא יצא מהחדר הזה?" הנהנתי לעברה "כן, שמענו יריות" אמה כיווצה גבותיה "למה יצאתם? אני אמרתי לכם שבעוד שעה לא יהיה זכר למקום הזה" התחלתי להתהלך בחדר "איפה הוא?" מלמלתי "הוא בסדר?" שאלתי לשווא, הרי היה לי ברור שאמה לא תוכל לספק לי תשובות. "אני מקווה שלא תפסנו אותו" היא אמרה ולא הצלחתי להבין את הכוונה אז נעצרתי. "מה זאת אומרת?" מחיתי את דמעתי לפני שאיימה לצאת. "אם הוא היה ליד טומי או מייקל או נלי, סביר להניח שהמשטרה לקחה גם אותו" העצבים והלחץ עלו בכול גופי "מה זאת אומרת?" הרמתי מעט את קולי "את המשטרה לא?" היא התקדמה איתי עד המיטה וכשהגענו דחפה אותי לשבת. "תירגעי מרי, הכול יהיה בסדר" דווקא כשהיא אמרה את זה חששתי יותר. היא הוציאה מכשיר שהיה תפוס על המכנס שלה, גם לי היה כזה שהייתי קטנה קראו לזה ווקי-טוקי אם אני לא טועה. היא לחצה על כפתור ואמרה "שתיים עשרה כאן שלוש, כמה חשודים נתפסו?" ושיחררה את הכפתור. הרגל השמאלית שלי זזה מבלי שרציתי, זה תמיד היה קורה לי כשהייתי לחוצה.
אחרי שניות אחדות ולא יותר "שלושה" היא הסתכלה עליי ואני עליה. "איפה הוא?" שאלתי בקול שקט. היא ירדה לישיבה צפרדע והניחה את שתי ידיה על ברכיי "אני אלך לחפש אותו ואת תישארי כאן" היא הסתכלה עליי במבט קצת מרחם. היא קמה ונעמדה. "אני באה איתך" אמרתי והתרוממתי מהמיטה. "לא מרי, את נשארת כאן!" היא פקדה "יש סיבה שאנדרס השאיר אותך כאן, אין לך מושג מה הולך בחוץ" חשבתי עליו ועל מה שהיא אמרה והיא צדקה. ליוויתי אותה עד הדלת "תמצאי אותו אמה" לחשתי לה ביציאתה "אל תדאגי מרי" היא העבירה יד רכה על הלחי שלי, הרגשתי שהיא יודעת משהו שאני לא. "תנעלי" היא לחשה. היא יצאה ואחריה נעלתי.
הלכתי לכיוון המיטה והתיישבתי עליה, תפסתי את המעטפה עם הכרטיסים והסתכלתי עליהם. על היעד שלהם היה כתוב 'מקסיקו'. עצמתי עיניי והתפללתי שהחלומות שלי יתגשמו "אתה הבטחת" לחשתי לעצמי.
—
"בוא הנה!" צעקתי "זה מוכן!" הוא צעד מהסלון למטבח עם העקב של הרגל, הוא אוהב לעשות רעש. הוא התיישב על הכיסא הגבוה וקרבתי אותו אל השולחן. נשענתי על השולחן וליטפתי את שיערו בעודו אוכל. "טעים" הוא מלמל בעוד החביתה נלעסת בפיו "טעים לך?" שאלתי בחיוך בעוד ידי בשיערו "יופי תאכל". הוא סיים את כל הצלחת אחרי כמה דקות "מי לוקח אותי היום לחוג?" הוא שאל כשסיים "מי אתה רוצה?" הוא הניח את ידו על הסנטר כחושב "לילי" הוא אמר בחיוך וחייכתי אליו בחזרה "לא אימא?" הוא לא ענה רק חייך עם שיניו הקטנות. התחלתי לדגדג אותו "לא אימא?" שאלתי שוב בצעקה חיובית והמשכתי לדגדג. הוא צחק בקולי קולות. "אימא, אימא" הוא קרא בשמי כמה פעמים כדי שאפסיק לדגדג וכך גם עשיתי. "כן" אמרתי בעודי לוקחת את הצלחת לכיור. "שבוע הבא הטורניר גמר בתי ספר" הוא אמר ואני חייכתי לעבר הכיור, מבלי שהוא ראה. "אימא את שומעת אותי?" הוא ניסה לעורר אותי כי חשב שאני לא מקשיבה. הסתובבתי אליו עם החיוך "כן" הוא ירד מהכיסא הגבוה ותפס את הכדור שהיה על הרצפה. "לא בבית" אמרתי לפני שיעשה זאת, הוא יצא אל הגינה ואני בינתיים שטפתי את הצלחת עליה אכל. "אימא" הוא צרח מבחוץ "מה?" צעקתי בחזרה בעוד ידיי רטובות. "תבואי לעלות לי את הסל גבוה יותר, אני צריך להתאמן" חייכתי חיוך קטן וניגבתי ידיי. יוצאת לסדר לשחקן כדורסל שלי את הסל גבוה יותר.
—

דפיקות מהירות וקצרות נשמעו על דלת חדרי. זרקתי את הכרטיסים על המיטה וקמתי אל הדלת.
"מי זה?" שאלתי קרוב לדלת "אמה" פתחתי את הנעילה והיא נכנסה במהירות עם פרצוף מבשר רעות. "איפה הוא אמה?" שאלתי בלחץ. היא חקרה את מבטי, בלעה רוק. "אמה איפה הוא?" שאלתי שנית. היא נשכה שפתיה "אני מצטערת" היא הסיטה מבטה ממני. דמעותיי ירדו ללא כל התראה. הרגשתי את בטני מתקפלת. הרגשתי שמישהו דוקר את ליבי מאות פעמים, בדיוק כמו המשמעות של הארגון הזה. "הוא מת?" שאלתי בקול צרוד וחנוק, דמעותיי לא הפסיקו לכסות את פניי "הוא מת?" צעקתי "תעני לי!" לא נתתי לה לענות אפילו. היא חיבקה אותי בניגוד לרצוני. בגלל הכאב שחוויתי נתתי לעצמי לנוח על כתפה. "אמה" מלמלתי את שמה בעוד הבכי ממשיך לצאת ללא הרף "מרי, אני כל-כך מצטערת" היא מלמלה באוזני ויכולתי לשמוע את הקול שלה גם כן חנוק.
"הוא הבטיח לי" מלמלתי "הוא אמר שנעוף מפה ונחיה חיים חדשים" ייבבתי. בכול פעם שבטני איימה לקפוץ מעוד בכי היא חיזקה את החיבוק. השתחררתי מהחיבוק והיא הובילה אותי לשבת על המיטה אך לא יכולתי לתת לרגליי לנוח, רציתי לסבול.
"איך את יודעת?" שאלתי בייסורים "איך את יודעת שהוא מת?" לא מחיתי את דמעותיי, זה היה מיותר. ממילא יצאו חדשות בכול פעם שהקודמות הגיעו לסנטר. היא השיטה ידה לכיס האחורי שלה והוציאה סכין, היא הגישה לי אותו. זה היה הסכין השחור, הסכין של אנדרס. הכנסתי את הסכין לשרוול ושמרתי עליו. "זה אתם?" מלמלתי "אתם רצחתם אותו?" נתתי לה דחיפה קלה אחורה והיא התנערה ממנה "לא מרי" היא ענתה במהירות "מה פתאום!" היא הסתכלה עמוק בעיניי "כנראה שהיו פה עוד אנשים חוץ מכם" הסתכלתי עליה "מה? איזה אנשים?" צעקתי ולא עצרתי לרגע לחשוב "אני לא יודעת מרי" היא ענתה "אני צריכה ללכת לחקור את התיק הזה בשביל לדעת" היא אמרה בקול עדין "היה פה כאוס גדול" היא מלמלה. השפלתי מבטי. הרגשתי מחנק בגרון, כאבים בבטן והכי חשוב, כאב בלב.
"מרי" היא תפסה את פניי עם ידיה העדינות והרועדות "את חייבת לעוף מפה!" הנדתי ראשי לשלילה "אני לא הולכת בלעדיו אמה" אמרתי בשקט והכנסתי את הנזלת פנימה. ראיתי דמעה זולגת מעיניה והיא מחתה אותה "מרי, זה מה שהוא היה רוצה" היא אמרה את זה בזמן עבר וזה גרם לדמעות לצאת עוד ועוד. "תתני לי לאזוק אותך" היא תפסה את ידיי "מה?" שאלתי "כן, אני לא יודעת אם השוטרים עוד בחוץ עם נלי או טומי או מייקל" הנהנתי והגשתי לה את ידיי צמודות. היא אזקה את ידיי. היא לקחה את הכרטיסים מהמיטה, הרימה את חולצתי והכניסה את הכרטיסים למכנס ואחר-כך הסתירה עם החולצה "את יכולה לקחת כרטיס אחד" מלמלתי בכאב. היא לא התייחסה ויצאנו מהחדר. הלכנו במסדרון הצר בכניסה למועדון הייתה שלולית דם על הרצפה ועל הכיסא במטבחון ישבה נלי כשידיה אזוקות כמו שלי ועל ידה שוטר שמדבר בווקי-טוקי עם שוטר אחר סביר להניח. היא הסתכלה עליי במבט חסר כל משמעות, אולי ניסתה להבין למה בכיתי, אולי זה היה ברור לה כשמש שזה בגלל שתפסו אותנו.
אמה דחפה אותי דחיפות קטנות כדי להראות שגם אותי היא תפסה. יצאנו מהבניין והיא שחררה את ידיי בעזרת מפתח קטן. "הנה המונית שלך מרי" היא הסיטה את ראשה לעבר רכב, לא שחור כמו של אנדרס. חיבקתי את אמה בפעם האחרונה ונתתי לעוד דמעות שהחזקתי בגרון לצאת. השתחררנו מהחיבוק ושוב ראיתי את עיניה של אמה מבריקות. פתחתי את הדלת של הרכב והסתכלתי עליה "אם תמצאי אותו תגידי לו לבוא אחריי טוב?" הרמתי את החולצה והשטתי לה כרטיס אחד, היא תפסה אותו והנהנה בבכי. נכנסתי אל המונית ונסעתי אל החלום, לבד.
—
"שיט" מלמלתי לעבר אנדי בעוד הכדור בידו, הוא מסר לי אותו "קחי אימא, תנסי גבוה יותר" חייכתי וניסיתי את מה שאמר ושוב לא קלעתי. "עזבי אימא" הוא חייך ואסף את הכדור מהרצפה "את לא תהיי שחקנית כדורסל" רצתי אליו וחיבקתי אותו "אבל אתה כן!" הוא התנער מהחיבוק שלי בחיוך וקלע סל. מחיתי כפיים "כל הכבוד אנדי" הוא חייך בהתנשאות ואמר "אני יותר טוב" חייכתי עם שיניי "אין לי ספק" אמרתי "אני נכנסת לנוח" אמרתי וצעדתי לעבר הדלת מרשת ונכנסתי לבית.
נזרקתי על הספה, לא מפחדת להראות לה שאני עייפה. "עייפה?" נזרקה לילי על ידי בספה כאילו שקראה את מחשבותיי, השטתי את ידי וחיבקתי אותה. היא הניחה את ראשה על החזה שלי וצפינו שתינו בטלוויזיה. "מה קורה איתך?" היא זרקה בעוד פנינו מוסטות לטלוויזיה. "אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו לילי" הסטתי מבטי אליה. היא נשכה שפתיה והסתכלה במבט שאומר 'אני מצטערת' אבל הוא לא בדיוק עוזר.
"את לא אשמה מרי" היא השתחררה מידי והסתכלה עליי "אז למה אני מרגישה ככה? למה נתתי לו לצאת מהחדר?" האשמתי את עצמי, תמיד "אל תשברי מרי, אנדי צריך אותך" זה שבר אותי, אני לא יכולה להיות האימא המושלמת בשבילו "זה הכי קשה לי לילי, הוא כל-כך מזכיר לי את אנדרס" הדמעות איימו לצאת "אני כל-כך מצטערת שאני לא מצליחה להבין אותך" היא ליטפה את שיערי הבלונדיני "אני פשוט לא זוכרת את אנדרס כל-כך" היא חייכה "אני בטוחה שהוא גאה בך עכשיו" הסתכלתי עליה בחיוך מאולץ, מלא בעצב. "אימא אני צמא!" שמעתי את אנדי צועק מבחוץ וישר קמתי מהספה "חכי דקה" מלמלתי לעבר לילי שנשארה שרועה על הספה. הלכתי לעבר המטבח ומילאתי לאנדי כוס עם מים והנחתי על השולחן "בוא!" צעקתי והוא כבר נכנס בדלת הרשת והחזיק את כוס המים ולגם. בשנייה שהכניס את המים הוא השפריץ אותם החוצה "נו באמת אנדי!" צעקתי אך הקול שלי מעולם לא היה גבוה ממש כלפיו. "אימא זה מהברז, אני רוצה מהמקרר" הוא אמר ואני חייכתי מהאנדרס הקטן שלי. שפכתי את המים ומזגתי לו מים חדשים מהמקרר וחזרתי להתיישב על יד לילי.
"מה את רואה?" אמרתי כשראיתי את עיניה שקועות עמוק בטלוויזיה. היא השתיקה אותי ומלמלה "את חייבת לשמוע" לקחה את השלט והגבירה. התיישבתי על ידה והאזנתי לטלוויזיה.
'שבע שנים אחרי השמדת ארגון 'ארץ' והכנסת חבריו לכלא, נמצא ויל בקלסון זרוק בתעלה שבליבו שלוש דקירות וסכין נעוצה בליבו' בלעתי רוק והסתכלתי על לילי "מה את חושבת?" היא שאלה בלחש. "שהמוות שלו היה לשווא" דמעה יצאה מכול עין.
אנדרס תמיד היה ויהיה האהבה הראשונה והאחרונה שלי. לא הייתה לי שום הוכחה מוצקה שהוא מת חוץ מזה שהסכין שלו הייתה על הרצפה כמו שאמה אמרה, לא הכרתי את אנדרס כאחד שמוותר.
אני מקווה שיום אחד עוד נפגש, אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא. אני מקווה שהוא יוכל לחיות את החיים הנורמאלים שהוא כל-כך רצה. אני שונאת לדבר עליו בזמן עבר. אני מקווה שביום מן הימים הוא יפתיע את אנדי כשיהיה אלוף בכדורסל.
אנדרס שלי, אני אמשיך לשים לי מים מהברז ואז לשפוך אותם לכיור כל פעם מחדש, כדי למלא מהמקרר ולהיזכר בך. אם לא אנדי שלי, ממזמן הייתי הולכת לבדוק אם אתה בעולם הבא. מחכה לי שם. פעם זה הייתה אתה או המוות, עכשיו זה אנדי או המוות,
כנראה שלנצח אני אשאר כלואה.