כלואה- פרק 35.

הסתכלנו על טומי במבט לא מוסבר. שלי בכול אופן, היה מבט של 'איך נצא מזה?' מיד חייכתי חיוך רחב. "בוא טומי תתקרב" סימנתי לו גם עם ידי והוא התקרב עם הפרצוף העצבני שלו.
"תשבע שלא תספר לאף אחד" הטחתי בו וכבר ראיתי את מבטם של אמה ואנדרס ננעצים בי כמו סכינים ואפילו אמה שאלה עם השפתיים בלבד 'מה את עושה?' כמובן שלא עניתי לה. "נו" טומי זירז אותי ואני נשארתי עם אותו חיוך מובך "אמה היא.." התחלתי והוא רק חיכה שאמשיך "היא מאוהבת במייקל" לחשתי וראיתי כבר את ליבם של אנדרס ואמה חוזר למקום שבו הוא צריך להיות. "מה?" טומי הזדעזע בזמן שאמה מחייכת בליבה אך אולי קצת מזועזעת מזה שהוצאתי אותה מאוהבת דווקא במייקל. "כן" היא חשפה את שיניה הישרות והלבנות מול טומי. "אני לא מאמין" הוא מלמל "אבל זה בנינו טומי" אמרתי בשביל לצור מעגל אמינות והוא הנהן. "את יודעת שזה אסור" טומי זרק לעבר אמה "בוודאי" עניתי במהרה "זה בדיוק מה שאני ואנדרס מסבירים לה" טומי זרק מבט חטוף בשלושתינו ומלמל "אתם.." הוא גיחך ויצא מהמועדון.
אני חושבת שהזלזול הזה בסוף השיחה נבע מכך שמן הסתם זוג שיוצא בארגון לא יכול להטיף מוסר למישהי שמאוהבת במישהו אחר בארגון, אפילו שזה בכאילו.
כשטומי יצא מהדלת אמה מיד נשמה לרווחה "את גאונה" היא לחשה ואני רק הרגשתי איך כל גופי מתמלא גאווה בלתי מוסברת. "תודה" חייכתי חיוך קטן "אסור לנו לדבר פה יותר" פקדתי עקב המצב שקרה זה עתה. "היא צודקת" אנדרס אישר את דבריי. "רק תזכרו מה שאמרתי" היא אמרה בשקט ויצאה מהמועדון. "מה נעשה?" הסתכלתי על אנדרס "את רק תהיי אצלי בחדר אחרי המשימה" חייכתי אליו, הרי לא לזה התכוונתי ששאלתי מה נעשה. "אני הולך להתארגן" הוא העביר יד רכה על הלחי שלי ויצא.
נזרקתי על הכיסא תשושה, חושבת איך אני עוברת עוד יום בחיים המטורפים שלי.
אחרי שראשי שקע במחשבות האזעקה הופעלה שוב וכך הבנתי שהמוח שלי חשב במשך חצי שעה. הרי מייקל אמר להם לחזור אחרי חצי שעה.
"היי" נלי נכנסה ראשונה והתיישבה על ידי ומיד אחריה נכנס טומי. הוא לא אמר כלום. אנדרס ואמה נכנסו ביחד ומייקל כרגיל נכנס אחרון "תקשיבו" הוא אמר בקול גבוה וכולנו היינו מרותקים אליו "אני רוצה שתתחילו לחפש כמו שצריך אבל זה חייב להיות ככה" הוא נשם לרגע והמשיך "אסור לכולכם להסתובב ביחד, אתם חייבים להתפצל" הוא תהה לרגע ונלי שאלה "מה? למה?" הוא הסיט מבטו לנלי ואמר "לזוגות" אני לא יודעת אם הוא שינה את התכנית או שככה היא הייתה מלכתחילה. נלי פלטה קול שמסביר שזוגות זה קצת יותר בסדר מלצאת כל אחד לבד. "נלי את תהיי עם טומי כי אתם כבר צוות" הוא הסיט מבטו לנלי והיא הנהנה "אנדרס ומרי אתם תהיו ביחד" זה היה לי כה ברור. "מאיפה נתחיל?" זרקה נלי והאמת שזה ממש עמד לי על קצה הלשון לשאול לאן נלך. "מרי ואנדרס ילכו לבית של.." הוא התחיל וחיכה שאנדרס ימשיך אותו "לוסי" ענה לו אנדרס. "לוסי" הוא חזר אחריו "טומי ונלי אתם תבררו בכול הקהילות של הפליפינים האלה אם מישהו שמע עליו" השיט לעבר נלי תמונה של מישהו פליפיני, סביר להניח שזה דאטו. אחרי כמה שניות הוא הביא גם לי אחת ליד ומיד תחבתי אותה לכיס "רגע מייקל" אנדרס קטע את חלוקת התפקידים "מי יקשר בנינו?" מייקל תהה לכמה רגעים ואז הסתכל על אמה "היא" אמה הנהנה לעברו והיה נראה שהיא ממש שמחה מהתפקיד שלה, מעניין למה. "אנדרס תלמד אותה ממש בכמה דקות איך לתקשר איתך ועם מרי ועם טומי ונלי" אנדרס הנהן ומייקל זרק לאוויר "בהצלחה" ויצא מהמועדון.
"את באה?" טומי כיוון את עצמו לכיוון הדלת. נלי התרוממה מהכיסא סיננה "ביי" לעברנו והם יצאו.
"מה נעשה?" זרקתי לאוויר "אתם תלכו לבית של לוסי" הסתכלתי עליה וחיכיתי שתמשיך "אני אדאג שגם נלי וטומי יגיעו לשם" כיווצתי גבותיי ושאלתי "אבל איך?" היא חייכה חיוך קטן וזדוני "אל תדאגי, אני גם אדאג שמייקל יגיע לשם" אנדרס גיחך ואמר "אין מצב אמה, הוא לא יצא מכאן" הוא הסתכל עמוק בעיניה "גם במצב של חיים או מוות. הוא בונה עליי שאני אחלץ את כולם" אמה חייכה ואמרה "הפעם אתה לא תחלץ וזה מה שיגרום לו לצאת מכאן ולעזור לכם" שררה בנינו שתיקה קצרה של כמה שניות אחדות ובתומה אנדרס סינן "אני מקווה". אמה הסתכלה על שנינו ואמרה "גם המשטרה תגיע, תתנהגו כאילו תפסו גם אתכם" הנהנו לעברה והיא הסתכלה עלינו ברצינות שלא תשאיר אותנו שאננים. "שאני אעזור לך עם זה?" אנדרס הלך לכיוון המחשב ונשמע קול גיחוך מפי אמה "מה?" הוא הסתובב כששמע את הגיחוך "נראה לך שאני לא מבינה בזה?" הוא עשה פרצוף המום ועזב את המחשב. תיארתי לעצמי שכשאמה אמרה שהיא מבינה בזה, זה בטח מהמשטרה.
"בהצלחה" היא הלכה להתיישב ליד המחשב "שהטוב ינצח" היא סיננה בעודה מסתכלת במחשב. השאלה מי הטוב לא? תלוי איך מסתכלים על זה.
אנדרס פתח את המגירה של נלי והשיט לעברי שני סכינים "קחי" לקחתי את הסכינים ושאלתי "מה איתך?" הוא מיד ענה לי "לי תמיד יש" הוא חייך חיוך קטן חסר שיניים ואמר "שימי אחד בנעל ואחד בשרוול" הקשבתי לו ושנינו יצאנו מהמועדון.
***
נעצרנו ליד בית ממש קטן ואפילו קצת ישן "זה כאן" אנדרס אמר ושלף את המפתחות מהאוטו ויצא.
יצאתי אחריו וחקרתי עוד קצת את הבית. "מה נגיד?" צעקתי בלחש כשראיתי שאנדרס חוקר את הבית כמוני "תזרמי" הוא אמר וצעדנו יחד בשביל הצר.
אנדרס דפק פעמיים על הדלת וכבר שמעתי צעדים מתקרבים. הדלת נפתחה ובפתחה עמדה מישהי בשנות השלושים בערך, שיערה היה שחור, עינייה היו חומות והדבר היחיד שבלט בעיניי היה אבן מנצנצת שהייתה על האף, כמו עגיל. זה היה מוזר אבל יפה.
"היי" היא חייכה וחיוכה היה כמו אור לבן באמצע פנייה "היי" אנדרס חייך והרגשתי את כל הצביעות נשפכת מגופו "מי אתם?" היא שאלה בעודה מחזיקה את הדלת ואנחנו עוד בחוץ "אנחנו צריכים לדבר איתך" אמרתי בקול שקט, כזה שייתן לה לסמוך עליי "לדבר איתי? על מה?" היא הסתכלה עלינו במבט מופתע, אני חושבת שזה היה בגלל שאין לה מושג על מה שני אנשים שהיא לא מכירה ירצו לדבר איתה. "על דאטו" אמרתי וכבר ראיתי מזווית עיניי איך אנדרס מסתכל עליי מבוהל.
היא הסתכלה עלינו כמה שניות ואז פתחה את הדלת לרווחה "כנסו" היא סימנה עם ידה ונכנסנו. "שבו" היא אמרה בעוד אני ואנדרס חוקרים את הבית. התיישבנו בספה החומה והיא הגישה לנו כוסות מים "תודה" מלמלתי ולגמתי מהמים קצת והחזרתי לשולחן. אנדרס לא אמר כלום אבל גם לא שתה מהמים. "כן" היא התיישבה בספה שעל ידינו "מה קרה לדאטו?" היא שאלה ואנדרס הסתכל עליי מחכה שאני אמשיך "יותר נכון מה קרה למי שדאטו טיפל בו" אמרתי ופנייה שינו הבעה, פתאום היא הייתה נראית לחוצה "מאיפה את מכירה אותו?" אנדרס שינה את הנושא. היא התיישבה בנוחות בספה "דאטו.." היא אמרה את שמו וראיתי איך בעיניה היא כבר מציירת ים של זיכרונות "הוא עלה לארץ לפני שבע שנים" לא קטענו אותה רק נתנו לה להמשיך, משתוקקים לדעת עוד "בהתחלה הוא טיפל באימא שלי זיכרונה לברכה" פנייה התעצבו ברגע "זה היה הבית שלה, הוא היה גר פה. אני הייתי גרה פה וזהו. פשוט התאהבנו" היא ניסתה לסיים ולא להיזכר בעוד דברים שהיה נראה שעשו לה רע "מה היה טיב היחסים ביניכם?" ניסיתי לחתור ולגלות עוד. "רגע מה, אתם שוטרים?" היא שאלה ואני מרוב סקרנותי לדעת אמרתי "כן" אנדרס לא הסיט מבטו אליי וכנראה שזה מה שהוא רצה לענות גם כן. "זהו ואז כשאימא שלי נפטרה הוא פשוט קם והלך" הנהנתי לעברה כאחת שמקשיבה "היו ביניכם יחסים מיניים?" נפלט לי, בחיי. היא הסתכלה עליי כמה שניות ואז ענתה "פעם אחת" הסטתי מבטי לאנדרס והוא הסתכל עליי, במבט לא מוסבר. לגמתי את כל המים ואז היא שאלה "רוצה עוד?" חייכתי אליה ואמרתי "אני אשמח" היא קמה ולקחה את הכוס שלי איתה.
"מה אתה חושב?" לחשתי לעברו "היא לא מוזרה קצת?" כיווצתי גבותיי "מוזרה? מה מוזר בה?" הוא חשב כמה שניות "גם הסיפור הזה" הוא נשך שפתיו "גם זה שהיא הכניסה אותנו לפני שהיא ידעה מי אנחנו" הסתכלתי עליו בפרצוף חושב "כן, אבל אמרנו לה שאנחנו צריכים לדבר על דאטו" הוא הסתכל על פניי כמה שניות. חשבנו שנינו.
"דאטו אמר לי שתגיעו" היא אמרה ומבטנו הוסט אליה "תתרוממו, תתרוממו" היא הסתכלה במבט עוין ובידה היא החזיקה לא אחר מאשר אקדח. "הוא אמר שבטח תבקרו אותי" קמנו מהספה והרמנו ידינו, האמת שהיא הגיעה משום מקום. "תראי לוסי" התחלתי "תסתמי את הפה שלך!" היא צעקה "מה חשבתם שוטרים מטומטמים?" היא חייכה חיוך מרושע "דאטו הבטיח לי כבר שבע שנים לטייל מחוץ לארץ, חשבתם שאתם תהרסו את זה?" בלעתי רוק והבנתי למה הוא היה חייב את הכסף. "כל זמן שאימא שלי הייתה בחיים, היא לא נתנה לי להיות עם דאטו שלי" ניכר על פניה פרצוף מאוהב. "עד שסוף סוף היא מתה ואני יכולה להיות עם דאטו אז אתם תהרסו לי את זה?" לרגע חשבתי שהיא מאבדת את זה לגמרי. "את חייבת להקשיב לנו לוסי" התחלתי ואף התחננתי על חיי שתקשיב ואז נשמעו דפיקות על הדלת. לוסי סימנה לנו עם האצבעות להיות בשקט ואנחנו כמובן שתקנו. היא המשיכה לכוון את האקדח אלינו ותוך כדי התקרבה לדלת. "מי שם?" היא צעקה לעבר הדלת. "משטרה!" ענו לה בקול בס. היא הסיטה מבטה אלינו ואני רק בלעתי שוב ושוב את הרוק "אז מי אתם?" היא צעקה בלחש כשהאצבע שלה מונחת על ההדק. איך זה יכול להיות? המשטרה הייתה אמורה להגיע רק אחרי שנלי, טומי ומייקל יהיו פה.
לא ידעתי מה יהיה יותר גרוע שלוסי תירה בי או שהמשטרה תיקח אותי לכלא כי היה לי ברור שלא אמה שלחה אותם.