כלואה- פרק 34.

"מה?" פניי התעוותו כמופתעת "את רצינית?" שאלתי ליתר בטחון "רצינית מאוד" מבטה של אמה היה עמוק בעיניי ושידר לי את הרצינות שלה. "מה אתם בוחרים?" היא הסיטה את המבט לאנדרס ואליי ובסוף העברת המבטים נתקעה עליי. גמגמתי, לא משהו ברור שתוכל להבין ממנו. "אנחנו נעזור לך" אמר אנדרס ברוגע. "יופי" היא אישרה עם חיוך צבוע במהרה "תנסו כבר במשימה הזאת להוציא את מייקל מפה" היא אמרה בנחמדות בכאילו שלה ויצאה מהחדר שלי. "למה עשית את זה?" סיבבתי את פניי לאנדרס "עשיתי מה?" הוא שאל. אני חושבת שזה נבע מתמימות או להוציא אותי מטומטמת. "למה בחרת בשביל שנינו?" הוא הסתכל על מבטי כמה שניות ונעמד ממש מולי. הוא אחז את ידי בין הכתף למרפק, קצת בעדינות "מרי, בנינו" הוא ליטף בעדינות "את לא היית בוחרת נכון" זרקתי את ידו ממני בחוזקה "אז בחרת בשבילי?" צעקתי. "תגידי לי את רצינית?" הוא צעק לי בחזרה. המבטים בנינו התחלפו במבטים עוינים "אני חמש עשרה שנים תקוע פה ועד שיש לי, לנו הזדמנות להתחיל חיים חדשים את רוצה לסכן את זה בגלל טומי ונלי?" הוא צעק ולא הספקתי להשחיל מילה ומיד הוא המשיך "כמה זמן את כבר מכירה אותם" הוא אמר קצת יותר בשקט "אז מה?" מיהרתי להגן על עצמי ואולי קצת עליהם "אז מגיע להם לשבת בכלא בזמן שאני ואתה נהיה חופשיים?" הוא שתק שנייה ואז ענה "מצטער מרי" הוא אמר בשקט "אמה צודקת" הוא הניח את ידו שוב בעדינות על ידי "מישהו חייב לשבת בכלא על המעשים שלנו" הנדתי את ראשי לשלילה, לא מאמינה שזה מה שהוא עונה לי "שלנו אנדרס!" צעקתי "בדיוק כמו שאמרת" הוא גיחך ואמר "את רוצה להגיד לי שאת מסוגלת לשבת בכלא? יש לך מושג מה זה בכלל?" הוא צעק עליי בזלזול. עיוותי את פניי והחזרתי לו צעקה "כאילו שאני לא כלואה פה כל החיים שלי במה זה כבר שונה?" הוא צחק ואמר "זה שונה מרי".
השתיקה הגיעה כמו רוח קפואה שבאה להפחיד. היא עברה באוויר השקט שביני לבין אנדרס. "אני רוצה אותך ואת תלכי איתי לאן שאני אלך" הוא העביר יד על הלחי שלי ואני התענגתי על מגע ידו. הוא יצא מהחדר והשאיר אותי באמצע החדר. הלכתי למיטה ונזרקתי עליה בכול כוחי.
אני מצליחה להבין מאיפה נובעת הדאגה של אנדרס והרצון שיהיו לנו חיים אבל אני לא מצליחה להבין כמה בן אדם יכול להיות אגואיסטי. אם יש דבר אחד שאין עליו שליטה, זה הכוח לשלוט ברגש.
בעקבות המחשבות השליליות על אנדרס והמחשבות המתוקות על העתיד שלי איתו לאט לאט צנחתי לשינה עמוקה.
ואז האזעקה נשמעה, מבלי להסתכל בשעון שיערתי לעצמי שהשעה שש בערב. נאנחתי. כמה אני שונאת שהאזעקות האלה משתלטות לי על החיים ועל הצעד הבא שאעשה. אם הן לא היו, סביר להניח שהייתי נכנסת מתחת לשמיכה עוד קצת ומכסה את כול כולי כי האחרונים שארצה לראות זה את חברי הארגון. לא את אנדרס האגואיסט, לא את אמה המאיימת ולא את טומי ונלי שלהם אני משקרת יום-יום. התעצבנתי על המיטה כאילו שהיא אשמה וקמתי ממנה. צעדתי לעבר המועדון וכשנכנסתי כבר נכחו בו טומי ונלי "גילתם משהו?" שאלתי וטומי התעלם אבל נלי ענתה לי בחיוך וכך הבנתי שכן. "טום" ניסיתי להראות את החיבה שאני חשה כלפיו והוא התעלם כאילו שהייתי זבוב מטריד, אפילו לזבוב מתייחסים יותר, הרי מנסים להעיף אותו. הוא פשוט עשה כאילו אני לא שם.
אנדרס נכנס ובקושי הבחנתי בו. הוא עמד ואני נעמדתי על ידו. "נלך על זה" לחשתי לו והוא כתוצאה חשף חיוך צדדי ובו שיניים בודדות.
"שלום" מייקל הכריז בעת כניסתו ובחן את כולנו "ואמה?" הוא שאל ומיד היא ניצבה בפתח הדלת עם כל יופייה "אני כאן" היא אמרה ונעמדה על ידי ועל יד אנדרס. "כן" מייקל נשף אוויר החוצה "מה גילינו?" הוא שאל והיה ברור שהוא לא שותף מלא בהוצאת מידע וחקירות "הפליפיני" הכריזה נלי ומייקל כיווץ גבותיו "מה הפליפיני?" היא נשמה אוויר לרווחה והסבירה "הפליפיני רצח את הזוג רוברטס" היא אמרה והייתה הרגשה באוויר שתמשיך "דאטו היה הפיליפיני של קווין. הרוברטסים חיו כל חייהם בלי אף אחד וקווין הבטיח לדאטו שיוריש לו את כל מה שיש לו כשיגיע הזמן" מיד עבר בראשי שהדאטו הזה הכי חוצפן שהכרתי. יותר מאנדרס. "עד שהגיע הנכד שלהם משום מקום" בלעתי רוק שהכביד עליי כי מיד חשבתי על ביל. "פול" היא הכריזה "קווין שינה את הצוואה מבלי להגיד לאף אחד ודאטו עלה על זה" מייקל הנהן לעברה "אז הוא דאג שהכסף בטוח יגיע אליו" מייקל אמר כמסיק מסקנות ונלי השמיעה קול מאשר. "מרי, אנדרס יש לכם מידע על הדאטו הזה?" שאל מייקל ואני נהייתי מבוהלת הרי ישנתי כל הזמן שהיינו צריכים לחקור. "בערך" אנדרס ענה "היה מאוד קשה להוציא עליו מידע" הוא נאנח "לפי המידע הוא כביכול עדיין מתגורר בבית של הזוג" מייקל כיווץ פניו ואמר "אז הוא בטח נעלם" נלי חייכה והוסיפה "עם סכום כסף כזה הוא יכול להעלם לכל מקום" מייקל הסיט מבטו לאנדרס "הוא יצא מהארץ?" אנדרס הניד ראשו לשלילה "כרגע הוא בארץ אבל אי אפשר לדעת לאן הוא יברח" מייקל הנהן "אז חייבים לחפש אותו עכשיו. יש לנו כיוון?" כולם השתתקו וככה מייקל הבין שאין כיוון לאן אדם כזה יברח "אם אני לא טועה" התחיל אנדרס בעוד פניו משדרות שהוא חושב "יש לו איזה מישהי שהיה ביניהם רומן אבל זה הפסיק לפני שנים" מייקל חייך ואמר "היא הנקודה שלנו". כולם עיוותו פניהם ואנדרס אמר "עזוב מייקל, זה באמת ישן" מייקל לא התייחס "כרגע אין לנו כיוון והיא הכיוון היחיד. כדאי שלפחות נבדוק לא?" לפי דעתי מייקל צודק אם אין שום כיוון הולכים על מה שיש.
במהלך כל השיחה הגנבתי מבטים קטנים לעבר אמה, אבל היא לא שמה לב אליי. חשבתי על זה שאם היא לא הייתה מאיימת עליי ועל אנדרס רוב הסיכויים שבעוד זמן קצר הייתי שוהה בכלא, למרות שכמו שכבר אמרתי לאנדרס. זה לא כל-כך שונה מפה.
"טוב אז ככה" מייקל התחיל וחשב תוך כדי "תתארגנו כולכם, אתם יוצאים לחפש אותו" הוא אמר בקול גבוה "כולנו?" שאלה נלי והבנתי מאיפה נבעה השאלה, הרי ממתי כולנו יוצאים למשימות ביחד? "כן, כולכם" הוא הנהן "המשימה קשה ואני צריך את כל הכוח שיש לי" הוא הצדיק את המעשה "כולם חוץ מאמה" הנהנו לעברו ואף אחד לא חלק על מה שמייקל אמר.
"חצי שעה הייתם פה" הוא אמר אחרי שקט קצר שהיה בין כולנו ויצא. נלי קמה מהכיסא עם כמה קולות שהוכיחו שהיא מותשת ויצאה מהמועדון ואחריה יצא טומי. "זאת ההזדמנות שלכם" אמרה אמה "הזדמנות למה? איך את רוצה שנוציא אותו מפה?" לחש אנדרס בצעקה "הוא רוצה את כול הכוח שלו, אז שכולם יהיו גם הוא" היא אמרה בחיוך "את רצינית?" אנדרס שאל בקול הרגיל שלו והיא הנהנה. מעצבנת אותו עוד יותר.
היא התקרבה לפנים של אנדרס ולא נתנה למבטו לברוח ממנה "אני צריכה את מייקל בידיים שלי כמה שיותר מהר" אני רק בלעתי רוק מהפחד והבהלה, הבהלה שטומי עומד עכשיו בכניסה למועדון ושמע מה שאמה אמרה. לא הצלחתי אפילו להשתיק אותם וגם ככה זה היה אבוד כי המשפט כבר נאמר.
"למה את צריכה את מייקל?" טומי שאל בעודו נכנס למועדון ומתקרב אלינו.
אמה הסתובבה כדי להסתכל מאיפה נובע הקול. בלעתי רוק שוב ושוב ולא נתתי לו לשהות בפה שלי.
מה שעבר בראש שלי היה שסוף סוף לא אני מסתבכת.
אבל אפילו שאמה אמרה את זה ולא אני, עדיין הייתי נוכחת.