כלואה- פרק 33.

חקרתי עוד קצת את עיניו ושתקתי. לא הצלחתי להבין איך טומי, חבר טוב שלי מעמיד אותי במצב כזה. נתתי לו עוד מבט אחד ואז הלכתי משם. נכנסתי בחזרה למועדון, ידעתי שהוא לא יבוא אחריי.
התיישבתי בעצבים על יד אנדרס ובשנייה שהתיישבתי הוא הכריז "מצאתי עליהם הכול" הוא אפילו לא הסתכל עליי, הוא היה בשלו. כשלא עניתי לו הוא התייחס, סיבב את מבטו אליי. "מה קרה מרי?" הוא שאל ואני עדיין הייתי שקועה בתוך בועת עצבים. נמאס לי להיות הקטנה והתמימה. התיישרתי בכיסא, חשבתי איך אומרים את זה לאנדרס מבלי שיתעצבן. "זה טומי" התחלתי והוא שתק, יודע טוב מאוד שאמשיך "הוא יודע הכול" השפלתי מבטי ולא העזתי להרים אותו לעבר אנדרס "עלינו?" הוא שאל והיה נראה שלא מופתע כלל "גם" מלמלתי ואנדרס סיבב את פניי בעזרת ידיו, ודרש מעיניי להסתכל עמוק לעיניו "מה זאת אומרת גם מרי?" הוא שאל בעצבים. ידעתי שאיך שאפלוט שטומי יודע גם על לילי, אנדרס יאבד את עצמו וגם את השלווה. הייתי חייבת לספר לאנדרס הכול. גם מהבחינה שהוא יבחין שאני משקרת וגם כי אני רוצה שלא יהיו בנינו סודות.
"הוא יודע גם על לילי" אמרתי בקול נמוך, כזה שלא רוצה שאנדרס יידע אבל מן הסתם שהוא שמע. "מה?" הוא צעק "איך הוא יודע?" ראיתי איך העצבים עושים את דרכם לידיו, ראיתי את זה כשידיו התאגרפו וקיבלו צורה. "אני לא יודעת איך הוא יודע" הרמתי מעט את קולי. "לא שאלת אותו?" הוא צעק בחזרה "הייתי עסוקה בלשמוע מה התנאים שלו בשביל שלא יספר" נפלט לי, בחיי שזה יצא מבלי שרציתי. "מה?" הוא אמר בזלזול "איזה תנאים מרי?" פניו שידרו כעס. כבר לא היה לי לאן לחזור, לא היה לי איך להרגיע. "שלא יהיה בנינו קשר רומנטי" עצמתי עיניי בחוזקה. לא רציתי לראות איך אנדרס יקבל את זה. "בן זונה" רק שמעתי שהוא מלמל וכשפתחתי את עיניי כתוצאה מרעש של תזוזת הכיסא. ראיתי שאנדרס יצא בהליכה מהירה מהמועדון. התפללתי בליבי שהוא לא הולך לאן שאני חושבת.
קמתי מהר אחריו, הוא כבר נעלם מהאופק, חיפשתי את החדר של טומי ומצאתי אותו תוך שניות ספורות.
הדלת הייתה פתוחה ובדיוק אנדרס תפס את צווארו של טומי והצמיד לקיר "על מי אתה חושב שאתה מאיים?" הוא צעק וטומי רק ניסה להתגונן עם ידיו. הוא ניסה להחזיר לאנדרס אבל זה כבר היה אבוד כי אנדרס לחץ עוד ועוד על גרונו של טומי והוא אפילו לא יכל לענות לו על השאלה הרטורית ששאל בהתחלה. "דיי אנדרס" סגרתי את הדלת כדי שאף אחד לא יפתיע והלכתי לנסות להרפות את ידו של אנדרס מצווארו "אתה תהרוג אותו!" צעקתי וניסיתי לשחרר את ידו של אנדרס "תעופי מפה מרי!" הוא צעק עליי. לא לקחתי את זה ללב כמו בכול הפעמים. ידעתי שלא אנדרס מדבר, אלא הכעס. "אני לא עפה מפה!" צעקתי בחזרה וניסיתי חזק יותר לשחרר את ידו אך ללא הצלחה. "תעופי מפה מרי! זה לא עניינך!" הוא הסיט מבטו אליי. עיניו השחורות היו נראות כמו שני סכינים חדים קטנים. כמו סערה בלב ים, הן הפחידו אותי ממש אבל לא נכנעתי למבט שלו. "זה ועוד איך ענייני!" צעקתי "תעזוב אותו!" צעקתי ואנדרס שחרר את ידו ממנו והסתכל עליו. הוא נשך את שפתיו, זה היה נראה מהכעס. טומי השתעל כתוצאה מכך שהאוויר שלו נחסם והניח את ידו על צווארו, מנסה להקל על הכאב. אנדרס חיזק את הלסת שלו וניגש אל הדלת ויצא.
"טומי הכול בסדר?" הובלתי אותו לשבת על המיטה. הוא לא הפסיק להשתעל והרגשתי כל-כך רע עם עצמי. "את נורמלית?" הוא צעק עליי בקול לא ברור "סיפרת לו?" עיניו לא נתנו לי מנוח, הרגשתי שאני אשמה בכול. "כן" הרגשתי בשנייה אחת את הביטחון העצמי שלי עולה "כן מה, הוא גם חלק מזה" טומי הניד את ראשו לשלילה, כמו סוג של 'לא מאמין עלייך'.
"יודעת מה" הוא זרק אחרי כמה שניות של שקט ושיעולים "מבחינתי, תמותו ביחד" כשטומי אמר את המשפט הזה, הלב שלי פרש כנפיים ויצא מגופי. הדמעות השתלטו על הגרון שלי וחנקו אותו. הרגשתי שאם אמצמץ עוד פעם אחת הן יצאו לאוויר העולם ולא רציתי שזה יקרה מול טומי. נתתי לעיניי להבריק קצת, נשכתי שפתיי ויצאתי. משאירה אותו שם.
כשיצאתי, מצמצתי כמה וכמה פעמים, נותנת לדמעות לזלוג במורד לחיי וכשהן מגיעות לסנטר, אני מנגבת אותן. ניגבתי את עיניי בחוזקה והכנסתי את הנזלת פנימה.
הלכתי לכיוון החדר שלי, לנוח עד השעה שש. לא לראות אף אחד עד השעה הזאת.
פתחתי את דלת חדרי וראיתי את אנדרס יושב על מיטתי. עשיתי כאילו זה לא הבהיל אותי למרות שזה כן. נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת. "אני מצטער" הוא סינן כשמבטו מושפל. הסתכלתי עליו מלמעלה והוא התרומם. הנהנתי לעברו ובכך הסברתי לו שהבנתי "הוא לא יגיד עלינו כלום" אמרתי בקול שקט "את בטוחה?" הוא הניח את ידו על לחיי והרים את מבטי אליו "אני מקווה" הסתכלתי על עיניו ברוך. הוא התקרב לפי ונישק אותי נשיקה שלא תשאיר את הגוף שלי רגוע. הוא נפל על המיטה והפיל אותי מעליו.
אחרי הנשיקה, נשכבתי על ידו. שנינו שכבנו על הגב כשרגלינו על הקרקע וידו של אנדרס מתחת לצווארי. "אנדרס" אמרתי בעודי מסתכלת על התקרה כמוהו. הוא השמיע קול קטן והמשכתי "נהרוס פה הכול ונתחיל מחדש?" זה פתאום נהפך לחלום הכי גדול שלי "כן" הוא אמר בקול עמוק. שתקנו שנינו ובהינו בתקרה.
שתי דפיקות חלשות נשמעו על הדלת ואני רק צעקתי "רגע" לעברה. "תתחבא" פקדתי על אנדרס והוא נכנס לחדרון הקטן מבלי להתווכח.
סידרתי קצת שיערי וניגשתי לדלת וכשפתחתי אותה ניצבה אמה. "את.." מלמלתי בזלזול "כן, אני" היא הזמינה את עצמה להיכנס וסגרתי את הדלת אחריה. "מה את עושה פה?" אנדרס יצא מהחדרון כשהבין שזאת אמה "אה, גם אתה פה" היא חייכה חיוך צבוע "מעולה" היא סיננה.
נעמדנו שנינו מולה. "תפסתי את לילי" היא אמרה ברוגע "עשית מה?" אנדרס התעצבן ולקח צעד אחד לעברה ואני ניסיתי למנוע עם ידי את הצעד הזה "אני שומרת עליה" היא הסתכלה עמוק על עיניו של אנדרס והוא נרגע אחרי מה שאמרה. "איפה היא?" הוא שאל כשבנימה שלו עדיין מתרוצץ הכעס "היא בדירה של המשטרה" היא הייתה כה שלווה ליד הכעס שאנדרס משדר. "היא יודעת עליי?" הוא שאל והיא הנידה את ראשה לשלילה "אל תדאג". שתקנו כולנו לכמה שניות עד שאמה הכריזה "המשימה שלכם היא לגרום למייקל לצאת מהמאורה הזאת" הסתכלתי על שפתיה כשאמרה זאת "בלתי אפשרי" אנדרס שלל במהרה. "תעשו שזה יהיה אפשרי" היא הייתה כה נחושה בדעתה. "אוקיי" אנדרס אמר "נניח ונצליח, מה אז?" הוא שאל בפליאה "המשטרה תופסת את מייקל, אתם ולילי עפים מהמדינה הזאת ונלי וטומי נכנסים לכלא" השמעתי אנחת בהלה "לא!" צעקתי "מה לא?" אנדרס שאל והסיט מבטו אליי "מה כלא?" נבהלתי "רק טומי ונלי אל תדאגי" היא ענתה ולא הבינה שפה נבעה הדאגה שלי. "אי אפשר שהם יבואו איתנו?" שאלתי בפחד שתשלול את שאלתי. אנדרס הסתכל עליי במבט מוזר. "אני מצטערת" היה ניכר על פניה שהיא בכלל לא "זה או שמפילים את הארגון ואני מצילה רק אתכם או שאני מפילה את הארגון ולא מצילה אף אחד" פה הבנתי שהבחירה שלי הפעם בשלב של החיים האלה, זה החיים שלי או החברים ולא החיים או הצדק.