כלואה- פרק 31.

"סליחה?" שאלתי כשפניי התכווצו עוד ועוד מחוסר הידע ואולי מחוסר הרצון לדעת. "את.." אנדרס התחיל ומבטו שקע על אמה "את באמת עובדת עם המשטרה" הוא אמר כאילו שהצליח להבין ובכך גם עזר לי להבין. היא שתקה וכך הסקנו, אני בכל אופן שאנדרס צודק. "דיר באלק!" היא צעקה בשקט "לקח לי המון זמן לבנות את האמון שלי אצל מייקל" היא כעסה במבטה. היה נראה שהדו-שיח שהיא מנהלת הוא רק עם אנדרס ומה שהוא יחליט אני אעשה אחריו. האמת, זה היה לגמרי נכון.
"כבר כמה שנים שמנסים להפיל את הארגון הזה" היא התחילה "אני הגעתי הכי קרוב" היא חייכה חיוך קטן "הכי בפנים שיכול להיות" אנדרס אחז בידה "את נורמלית?" הוא הסתכל עליה במבט שלא תוכל לברוח ממנו "הם יהרגו את כולנו" היא התנערה מהיד של אנדרס והוא שיחרר. היא גיחכה ואמרה "גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה, אני עדיין אעשה אותו" היא הייתה כל-כך נחושה וכל-כך מפחידה בו זמנית. "ומה אם לא נעזור לך?" אנדרס בחן איפה אנחנו נמצאים בכל העניין. היא התקרבה לפניו "אז אני אגיד למייקל שאתם זוג ואביא לו לפה את לילי" אנדרס בלע את הרוק שהצטבר בחלל כל פיו "הוא לא יאמין לך" הוא גיחך "אני אגיד לו שאת עובדת עם המשטרה באמת". היא התהלכה מעט ימינה שמאלה, לא הבנתי מה היא מנסה לעשות אבל בשנייה אחת היא התקרבה לפניו של אנדרס עוד יותר ואמרה "אז שלושתנו נמות" פתאום הבנתי שהם מנהלים פה משא ומתן על החיים שלהם, אבל בין היתר גם על החיים שלי. אני פשוט ישבתי ושתקתי ולא הבעתי דעה בנושא כי לא חשבתי שהדעה שלי תעזור. אני כבר ממזמן נכנעתי לאמה. אני חושבת שהארגון הזה חשוב אבל החוקים שלו נוקשים אין דבר שאני יותר רוצה מלצאת מפה ולחיות חיים. כי בינתיים אני לא יודעת מה זה חיים בכלל.
אנדרס שפשף את פניו עם ידו הגדולה והגברית. תיארתי לעצמי שהוא חושב מה לעשות או לפחות איך לצאת מהמצב שנקלענו אליו. הוא התרחק מאיתנו מעט ואני התקרבתי אליו לוחשת לו באוזן "בוא נלך על זה" אמה שתקה בזמן שכל זה קרה. אנדרס לא הצליח להישבר, יכול להיות שפשוט קשה לו שמישהו מחליט עבורו ועוד אישה?. "אתם בפנים?" אמה שאלה אחרי דקות ארוכות שנראו כמו נצח בתוך השקט המבחיל. אנדרס הוריד את ידו מפניו והסתכל עליי. אני הנהנתי את ראשו מתה להיכנס בכול כוחי ולהיות שותפה של אמה, שותפה של מי שרוצה לעזור לי לקחת את חיי. אמה מצטיירת כמישהי מיוחדת, נוכחתי לראות את הכישורים שלה על ביל. אפילו נלי אמרה שצריך להיות צלף כדי לפגוע.
"בפנים?" אנדרס הפנה את השאלה אליי ואני חייכתי ואמרתי בקול צרוד "בפנים". אמה פלטה חיוך קטן "אני מקווה שכולנו נצא מזה בחיים והכי חשוב שנפיל את הארגון הזה" בלעתי רוק שהצטייר כפחד ואפילו הצלחתי להזיע מעט. "אבל איך נעשה את זה?" פלטתי שאלה שמסכמת את השיחה "אל תדאגו, אני אנחה אתכם" היא אמרה והשתיקה לא איחרה להגיע. הבנו שהגיעה שעתנו ללכת.
כיוונתי את גופי לעבר הדלת, פותחת את הנעילה וזה סימן לאנדרס לבוא אחריי והוא באמת עשה זאת. כשפתחנו את הדלת היא סיננה "אני שמחה שהבנתם מה יותר חשוב" לא ידעתי למה היא מתכוונת אבל לקחתי את המשפט הזה למקום שלי. החיים יותר חשובים מהצדק ללא ספק. אני לא אלוהים ונמאס לי שאכפת לי מכול העולם חוץ מעצמי.
אני ואנדרס יצאנו מהחדר, לא הצלחתי להבין לאן דרכנו פונות אז פשוט המשכתי לחדר שלי והוא בא אחריי בלי להודיע. כל הדרך שתקנו. לא הפריע לי שאנדרס בא אחריי אלא להפך.
"אני יכול?" הוא אמר שכבר הייתי בתוך חדרי והוא עוד בחוץ. חייכתי וסיננתי "כן" מבין שיניי. נזרקתי על המיטה כשרגליי עוד על הקרקע לא מתביישת להראות איזה יום עבר עליי.
שמעתי את אנדרס נועל את הדלת והרמתי את ראשי מעט כדי להבין מה קורה, הוא כבר עמד ממש מולי והשיט את ידיו ועזר לי לקום מהמיטה.
הוא הסתכל עליי מגובהו ושיחק בשיערי, לא הצלחתי לעשות שום תנועה אחרת חוץ מלחייך. הייתי מרותקת לנעימות ולחום שבקע ממנו באותו הרגע. "מרי" הוא קרא בשמי בעודו מסתכל על ידו מלטפת את שיערי. לא עניתי אלא רק פלטתי קול שמוכיח ששמעתי "עשיתי את זה בשבילך" הוא סינן בצרידות ורציתי להיות בטוחה שאני מבינה למה הוא מתכוון ולכן שאלתי "את מה?" הוא המשיך ללטף את שיערי "אני רוצה להיות איתך" אחרי שהוא אמר את זה פרט לזה שגופי נמס וחשבתי שאני בכלל קבורה עמוק באדמה ואני רק בובה על פני השטח, הבנתי גם שהוא התכוון לזה שהוא הסכים לאמה. נתתי לשפתיי לגעת-לא לגעת בשפתיו. נתתי להן לנשום עליו בחמימות ונעימות והוא נכנע לי.
הוא רכן מעליי במיטה ונישק אותי מספר דקות שהרגישו כאילו קיבלתי את חיי עכשיו בלבוש שחור ושפתיים בשרניות. הוא הפסיק את הנשיקה והסתכל עליי, הוא חקר את פניי מבלי להסתיר את זה. "רצית חיים נורמלים לא?" היה נשמע שהוא קצת מגחך עליי אבל זה היה לגמרי אמיתי. הנהנתי לעברו עם חיוך מטורף כזה שלא מתבייש להראות שכיף לי וטוב לי "כן, אבל זה לא יהיה כזה קל כמו שאתה חושב" הוא העביר את ידו מכתפי עד המרפק בנעימות וזה השאיר בי צמרמורת רכה "אני בטוח" הוא כמעט ולחש. הוא נישק אותי בטירוף והרים מעט את חולצתי. הייתי כל-כך נבוכה אבל התשוקה הייתה הרבה יותר חזקה ממני ומהמבוכה. הוא לאט לאט העלה את ידיו לכיוון שדיי והרגשתי איך גופי מתפתל. כשהנשיקה פסקה לכמה שניות סיננתי "לא כדאי לחכות שכבר נחיה את החיים הנורמלים?" הוא חייך ורק המשיך לנשק אותי. כשהגיע כמעט לשדיי הוא עצר את עצמו, הוריד את היד ונישק בפעם האחרונה. הוא התרומם מהמיטה ונעמד. "מה קרה?" חששתי שאני עשיתי משהו לא בסדר, שאולי אני לא טובה. הוא נתן לי את ידו וסייע לי להתרומם גם. הוא ליטף את שיערי עוד קצת והעביר יד רכה ומדגדגת על הצוואר. הוא העביר אצבע על כל חלק שהיה חשוף בפלג גופי העליון. לפחות פה הצלחתי להבין שהכול בסדר איתי ולא שקרה כלום. הוא הסתכל עליי במבטו והתחלנו כמו מלחמת מבטים קטנה ופתאום הבחנתי שעיניו ממש מבריקות.
"אני לא רוצה שהפעם הראשונה שלנו תהיה ככה" הרגשתי פרפרים בבטן כי זאת הייתה הפעם הראשונה שאנדרס חיבר אותי ואותו באותו המשפט ועוד לא בנפרד. זאת פעם ראשונה שהוא לא מבקש שנתרחק או שרק נעבוד בצוות.
הוא נשק למצחי, פסע לכיוון הדלת, פתח את הנעילה ויצא. אחריו הוא השאיר שובל של לבבות אדומות וילדה אחת תמימה ומאוהבת, זאת הייתה אני.
בעודי בוהה באוויר שבו אנדרס היה ובאפי עוד מתנחל הריח הגברי של אנדרס מופיע מולי טומי.
"מרי, מרי" הוא מנסה לשחרר אותי מהשוק "כן" התנערתי ופתאום שמתי לב לטומי קצת יותר בברור.
"אנחנו צריכים לדבר" הוא דחף אותי למיטה שאתיישב והוא בא להתיישב על ידי. "כן" נעשיתי רצינית ברגע אחד, ניסיתי להתאפס על עצמי ועל החיוכים המאוהבים. "אני רוצה שתעני לי בשיא הכנות, את מסוגלת?" הוא שאל וכבר די התחיל להימאס לי כל הקטע הזה שהוא שואל כל הזמן על אנדרס. הנהנתי וסימנתי לו עם היד להמשיך. הוא בלע את הרוק והרטיב את שפתיו "את רצחת את לילי?" הוא שאל ופתאום ליבי הפסיק לפעום מאהבה והתחיל לפעום חזק יותר וללחוץ על כל גופי. התחלתי לגרד את צווארי "כן, בטח" אישרתי עם חיוך צבוע. הוא בהה בי כמה שניות ואז נשך שפתיו.
"אל תשקרי לי" הוא אמר ופה הבנתי שהוא יודע הכול ואין טעם להסתיר.