כלואה- פרק 29.

"שיט" אנדרס מלמל ודפק בחוזקה על שולחן המחשב. לא יכולתי לומר לו כלום, לא להרגיע ולא לפצות את פי. השוק וההלם תקפו גם אותי. הוא קרב עוד ועוד את המצלמה "מה היא עושה שם?" הוא שאל ברטוריות, היה לי ברור שהוא לא רוצה שאענה על זה. מהסיבה הפשוטה שהשאלה הזאת מתרוצצת גם בראשי. הוא הסיט מבטו אליי "את נעלת אותה בדירה נכון?" פתאום עלה בי ספק קטן שאולי לא ואז בשנייה אחת קצרה נזכרתי בעצמי מסובבת את המנעול ולוחשת לה לא לצאת. "כן" עניתי אחרי שניות אחדות של מחשבה "בטוחה?" מסתבר שהוא הבחין באי יציבות שלי "כן, כן" אמרתי פעמיים. הוא נשף אוויר החוצה. עקבנו אחר צעדיה, מתחננים שלא תלך לרחוב שבו נמצאים טומי ונלי, אך היא פסעה בדיוק לשם. "לא, לא" מלמלתי. נראה לי שפשוט ניסיתי לשדר לה שלא תלך לשם. היא עברה שם ובדיוק כשעברה טומי ונלי נכנסנו לבניין קומות שבו גרו הזוג רוברטס. הם העיפו מבט קטן מאחוריהם אבל אני לא חושבת שהם הצליחו להבחין בה עוברת ברחוב. "זה היה קרוב" אנדרס מלמל והסיט מבטו אליי "אתה חושב שהם ראו אותה?" הוא שלל את שאלתי עם ראשו. השתיקה ליטפה מעט את פי וגם את פיו של אנדרס, שתקנו דקות אחדות. "כל עוד היא מסתובבת חופשי, החיים שלנו בסכנה" הוא אמר. משום מה זה לא כל-כך הלחיץ אותי. אולי מעצם המחשבה שכבר כמה ימים החיים שלי בסכנה, בעצם מהפעם הראשונה שאני ואנדרס התנשקנו.
"אני יודעת את זה כבר ממזמן" הוא חייך עם עיניו והמשיך לחקור במאגר הנתונים על הזוג.
הוא רשם על דף את כל הפרטים, בני כמה הם, מתי קווין עזב את העסק שלו "מוזר" הוא מלמל בעודו מסתכל בתיק הנתונים שלהם "מה מוזר?" מיהרתי להתקרב למסך ולקרוא כי עד עכשיו לא הייתי כל-כך מרוכזת "מוזר שאין להם קרובים בכלל" הוא המשיך כשעיניו שקועות עמוק במסך "מה זאת אומרת?" שאלתי בעודי שקועה גם כן במסך המחשב "הקרוב היחיד שיש להם זה הנכד שלהם" הוא ענה. כיווצתי גבותיי ופני התעוותו "מה? איך זה יכול להיות?" שאלתי בחוסר ידע מוחלט "תכנס לנתונים עליו" ביקשתי למרות שהוא כבר ממש עשה את זה, הרבה לפני שביקשתי. מולנו הופיעה תמונה של בחור בן 24, שיער בלונדיני קצר ועיניים חומות כהות, היה כתוב ששמו הוא ביל. הוא הסיט פניו אליי "שיט" הוא מלמל "מה קרה?" נבהלתי מעט. אנדרס בלע את הרוק שלו וקם מהכיסא. הוא ניגש אל שולחן הניירת של נלי והוציא משם שני סכינים ואקדח. פי היה פעור כשעקבתי אחר צעדיו של אנדרס בחוסר הבנה. כשהוא הוציא את האקדח והכניס אותו במכנסיו מאחורה וכיסה אותו עם החולצה השחורה רק אז, התחלתי לעכל שהוא החזיק בידו אקדח אמיתי. כזה שראיתי רק את השרטוט שלו בספרים שהיו לי.
"מה אתה עושה?" שאלתי כשסיים להסתיר את האקדח והסכינים. זאת הייתה השנייה הראשונה שבה הצלחתי לדבר. "אני מכיר אותו" הוא סימן לי לבוא "לאן הולכים?" קמתי לעברו "זאת מלכודת מרי" הוא תפס את ידי וגרר אותי אל חוץ המועדון. "מה?" נגררתי אחריו "אסור לנו לצאת מכאן בלי אישור, בוא נדבר עם מייקל" פחדתי לרגע ממה שקורה לאנדרס. זה היה נראה כאילו תקף אותו משהו ששולט בו מבפנים. "אין לנו זמן" הוא המשיך לגרור אותי כנגד רצוני. "אבל זה אסור" צעקתי. הוא עצר את הליכתו, הסתובב והתקרב לפניי "את עשית כבר הרבה דברים אסורים" הוא לא נתן לי להמשיך לענות ושוב אחז בידי בחוזקה וגרר אותי אל מחוץ לבניין.
נכנסנו אל האוטו השחור של אנדרס "מי עשה דבר כזה?" שאלתי בעוד אנדרס חוגר את עצמו "תחגרי" הוא ציווה עליי ואני עשיתי כמבוקשו "נו מי?" לא נתתי לשאלה לברוח מהאוויר. "ביל" הוא אמר ולא הרגשתי פתאום ידע נוחת עליי משמיים "מי זה ביל?" שאלתי. אנדרס לא הסתכל עליי בכלל אלא רק נסע במהירות מוגזמת ועיניו היו שקועות בכביש "העובד שלפנייך" פתאום המוח שלי חזר לתפקד ואף לעזור לי להבין מה הולך כאן. "אתה חושב שזאת מלכודת?" שאלתי והוא לא ענה, נאלצתי להבין בעצמי שזאת מלכודת.
הרכב נעצר בפתאומיות ואנדרס ישר לקח את המפתח ויצא במהירות. עמדנו מול הבניין של הזוג רוברטס. אנדרס כבר התחיל לעלות במדרגות ואני רק בהיתי בבניין שהיה נראה די מטריד ואף ישן.
"אנדרס חכה לי" צעקתי והתקדמתי לעברו בריצה קלה. "מרי תישארי פה" הוא פקד עליי כשנעמדנו מול הדלת שעליה התנדנד השלט 'רוברטס'. "לא!" צעקתי בלחש. "מרי" הוא עשה לי מבט מפחיד אבל אותי זה ממש לא הפחיד. "אם מסתכנים זה עד הסוף" הנחתי את ידי על הידית ונכנסתי ראשונה מבלי התראה מוקדמת לאנדרס.
"שלום שלום" עמד מולנו אותו הגבר שראיתי בתמונה במחשב, ביל. הוא החזיק בידו לא אחר מאשר אקדח. "סגרו סגרו את הדלת" הוא נפנף מולנו עם האקדח. כשסגרנו את הדלת ראינו את טומי ונלי יושבים כל אחד על כיסא, קשורים.
"תרימו ידיים" הוא צעק עליי ועל אנדרס. אני מיד הרמתי את ידיי אבל אנדרס היה חייב להישאר עם ידיו למטה ולהסתכן עוד קצת "למה אתה עושה את זה?" אנדרס התקרב אליו בצעדים קטנים. "תתרחק" הוא צעק עליו. הצלחתי לקרוא את שפת גופו של ביל, הוא היה נראה קצת מפוחד מהנוכחות של אנדרס. "תתרחק" הוא צעק שנית "אני לא אתרחק" ענה לו אנדרס בהתגרות. "לא?" הוא לקח את האקדח וכיוון לעבר נלי וטומי. אנדרס עצר את רצף הליכתו. "במה זכיתי לפגוש את כל ארגון 'ארץ'?" הוא שאל בשעשוע. "מי את? חדשה?" הוא שאל אותי ולא ידעתי מה לענות לו. "את המחליפה שלי אה?" בלעתי את הרוק כי גם אני וגם הוא יודעים שהוא צודק. "יפה, לקח לך ממש מעט זמן לעלות על זה" הוא אמר בחיוך צבוע. לא ידעתי מה אומרים או מה עושים במצב כזה. ידיי כבר כאבו לי מלהיות מורמות. אנדרס השיט את ידו לעבר גבו, אני משערת שאל האקדח שלו. "שלא תעז" ביל הסיט את האקדח לכיוונו "תזרוק את זה לרצפה עכשיו" הוא צעק ואנדרס עשה כמבוקשו. "וגם את הסכין שבשרוול" הוא צעק לעבר אנדרס. הוא שלף את הסכין וזרק אותו לרצפה. "גם מהנעל" אנדרס התכופף והוציא את הסכין שבנעלו. "תתרחקו אחד מהשנייה" הוא צעק עליי ועל אנדרס. מרוב הפחד שלי עשיתי כמו רובוט את מה שביקש. הוא התקרב וכיוון את האקדח אליי "אז איך קוראים לך?" הוא שאל בשעשוע. בלעתי את הרוק שלי מהפחד "מרי" הוא גיחך לי בפנים. "ביל, אנחנו הצלנו אותך ככה אתה מחזיר לנו?" אנדרס צעק לעברו "הצלתם?" הוא התקרב ממש במרחק נגיעה מאנדרס "השארתם אותי כמו כלב לבד!" הוא צעק על אנדרס. "היינו צריכים להרוג אותך" אנדרס ענה לו באותו הטון. הסתכלתי על טומי וראיתי שהוא מסמן לי עם פניו לתקוף את ביל אך הפחד שלי היה יותר גדול מהרצון להינצל. פחדתי להתנפל על מישהו בלי שום אמצעי הגנה וגם אם היו לי אלפים של אמצעי הגנה עדיין הייתי חוששת. "חבל באמת" ביל ענה בעודו מגחך "כי עכשיו אני צריך להרוג אתכם" עיניי היו פתוחות לרווחה כשהבנתי מה התכניות של ביל לגבינו. "ביל" הגיתי את שמו בעדינות, מנסה להגיע לליבו. הוא הסיט מבטו אליי וסימן לי להמשיך "למה עשית את זה לסבא וסבתא שלך?" ניסיתי למשוך זמן. חיכיתי לישועה שתבוא ותציל אותנו. אבל הכי חשוב, עיכבתי את המוות. הוא חייך חיוך צדדי שחשף מעט את שיניו, האקדח שלו עוד היה מכוון אליי "נראה לך שהם באמת סבא וסבתא שלי?" פניי היו מעוותות, לא הצלחתי להבין לאן הוא חותר "אז?" ניסיתי למשוך כמה שיותר זמן. "אני מכיר את המערכות שלכם יותר טוב ממה שכל אחד אי פעם יכיר" הוא גיחך לי בפניי. ואז בדיוק אחרי שסיים את המשפט הצלחתי להבין שהוא שינה את הכול. הייתה דממה מפחידה בין כולנו. כזאת שאתה יודע שאחריה מגיע משהו שיסעיר. "אני רק חושב את מי אני ארצח קודם" התחלתי להזיע קלות, הסתכלתי על טומי ונלי שהם חסרי אונים ועל אנדרס. היה ניכר על פניו של אנדרס שהוא חושב על איך לצאת מכל הסיפור הזה. הוא אף פעם לא נכנע. "אני חושב שאני אסיים איתכם ואז אני אפתיע את מייקל" הוא צחק בקול שקט "הוא בטח יחשוב שיצאתי מהקבר" הוא צחק על הסיטואציה ואני רק רציתי לבכות.
"עם מי נתחיל?" הוא העביר את האקדח על כולנו. "יש לי סיבה למה להתחיל עם כל אחד מכם" הוא הסתכל על המבט של כולם. טומי ונלי היו נראים רגועים אולי כי הם חושבים שהם ינצלו מזה. אנדרס היה נראה קצת לחוץ אבל הבחנתי בו חושב איך לצאת מכל הסיטואציה הזאת. אני הייתי לחוצה יותר מכולם כמו תמיד. "אני ריחמתי עלייך" אנדרס צעק "אנחנו ריחמנו עלייך ובגלל זה לא רצחתי אותך" ביל החזיר לו חיוך "אני לא מרחם עליכם" אמר ברוע. "מצטער זה לא אישי, זה הכול נגד הארגון הזה" הוא אמר ברצינות. התחלתי להאמין לו. רק לא הצלחתי להבין למה היחסים שלו עם הארגון כל-כך גרועים.
"אני אתחיל איתך" הוא הפנה את המבט לאנדרס "מצטער אנדרס, פשוט אתה היחיד שיכול פה אולי להציל את המצב ומזה אני הכי חושש" אנדרס הנהן לו לאישור. גם במצבים הכי מפחידים הוא מצליח להישאר רגוע. איך הוא עושה את זה?
הוא כיוון את האקדח לאנדרס בדיוק לכיוון הראש והשקט הקיף את כולנו.
נשמעה ירייה מחרישה אוזניים.