כלואה- פרק 25.

הערב כבר עוד שנייה בפתח. הוא לא אמר שעה מדויקת, הוא רק ציין בערב.
מעניין על מה הוא רוצה לדבר איתי, לרגע חשבתי על החיוך שעלה על הפנים שלו וחייכתי מיד.
הסתכלתי על הארון שלי, נאנחתי. הוא כבר ראה את כל הבגדים האלה. טרקתי את דלת הארון בחוזקה. את פתטית מרי, הוא ראה אותך בחזייה, גיחכתי לעצמי ונזרקתי על המיטה בשכיבה.
נשכתי שפתיי, למה אני כל-כך מתרגשת ממנו? למה יש לי רטט בכל הגוף שהוא מתייחס אליי שונה מכולם. מצד אחר, הוא אמר שאני הייתי הלילי שלו, זאת אומרת כמו אחותו הקטנה.
עברתי למצב ישיבה במיטה ואחרי כמה שניות קמתי לפתוח את הארון וחזרתי להתיישב במיטה, מתבוננת בבגדים שיש לי, מזה המון זמן. פעם אנדרס היה דואג לשים לי בגדים חדשים כשגדלתי, עכשיו שום דבר מיוחד. הוא תמיד היה קונה שמלות, בטענה שלוקח לזה המון זמן להיות קטן עליי.
נאנחתי שנייה, תפסתי שמלה שחורה פשוטה ולבשתי אותה על גבי החזייה והתחתונים השחורים שלי. הלכתי לחדרון שלי, הסתכלתי במראה שאפשר לראות בה רק עד האגן, חקרתי את גופי ועשיתי כמה תנועות לעצמי במראה, מנסה לשדר משהו, אין לי מושג מה. הכנסתי את היד לתיק הקטן שאנדרס קנה לי פעם, היה בו כל מיני מוצרי טיפוח שלא ידעתי מה תפקידו של כל אחד, חוץ מהאודם. תפסתי את האודם שצבעו היה ורוד מעט כהה. התחלתי למרוח אותו בעדינות על השפתיים, עד שצבעו נהיה כהה ממש. "את פתטית" מלמלתי לעצמי ומרחתי על כל איזור שפתיי את האודם כך שגם יצאתי מהקווים "הוא רק רוצה לדבר" סיננתי מבין שיניי. הסתכלתי במראה על התוצאה המזוויעה מהמריחה המוגזמת כשהתעצבנתי. דפיקות חלשות על הדלת קטעו את השיחה המעניינת שלי עם עצמי. "כן" צעקתי לעבר הדלת ותפסתי מגבון. "מרי" שמעתי את קולו של טומי אך הוא לא ראה אותי כי הייתי בחדרון "אני באה" אמרתי ושמעתי אותו מתיישב על המיטה.
ניגבתי במהירות את האודם שגרם לי להתעצבן כל-כך. ויצאתי מהחדרון לעבר טומי.
"מרי" הוא אמר בקול מתלהב חוקר את שמלתי "מה קרה?" הוא חייך חיוך שובבי "מתכננת לברוח?" הוא הזמין אותי עם ידו לשבת לידו. נאנחתי שנייה והתיישבתי. נשכתי שפתיי והסתכלתי עליו. מחכה שיבין מהמבט שלי מה פשר השמלה. הוא הוריד את החיוך במהרה "אנדרס?" הוא שאל ואני שתקתי. "את משוגעת על כל הראש מרי" הוא ענה מהר כשהבין שפשר השמלה אומר שאני פוגשת את אנדרס. עיניי נהיו נוצצות כשהבנתי שמה שהוא אומר נכון. "למה את עושה את זה?" הוא הוסיף עוד לשיחה. השפלתי מבטי "כי אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה אהבה, אני רוצה לחוות" לא הסתכלתי על פניו שאמרתי את זה, הוא הסיט את ראשי שמאלה, אליו "אבל אני אוהב אותך" הוא אמר בקול מתוק, הנהנתי לשלילה "לא אהבה כזאת טומי, אהבה אמיתית! אני רוצה להרגיש" נשכתי שפתיי בחוזקה, יודעת שאלה אמירות שווא "את רוצה למות" הוא ענה לי ואני שתקתי, מסיטה את המבט ממנו. האמת שכבר לא אכפת לי למות או לחיות. "את רוצה למות למרי?" הוא שאל כי הבחין שלא אמרתי מילה על שגער בי. הזזתי את מבטי אליו בחזרה "לא אכפת לי כבר טומי" לחשתי, אולי כי אני מפחדת שאתחרט על מה שאמרתי. הוא הנהן אליי הוא עשה כאילו הוא מבין אותי, אבל הרגשתי שהוא לא מבין אותי בכלל. הוא הניח ידו על הלחי שלי וליטף ברכות, התענגתי על מגע ידו החמים והאוהב. "מה שתרצי מרי" הוא התחיל והיה ניכר שהוא ימשיך "אני פה בשבילך" חייכתי קצת, זה ריגש אותי "אני לא אתן שיקרה לך משהו" הוא היה בעדי, לגמרי איתי. הנחתי את ראשי על כתפו, התעקשתי לחיבוק והוא חיבק בחוזקה "תודה" לחשתי ודמעה מלוחה ירדה במורד לחיי. מחיתי אותה מהר עם ידי שטומי לא יראה.
התנתקנו מהחיבוק הוא נשק ללחי שלי "בהצלחה מרי שלי" חייכתי אליו באהבה, הוא הרגיש לי כמו המשפחה שאף פעם לא הייתה לי. יש בו משהו כל-כך מרגיע. אחר.
הוא נעמד והלך לכיוון הדלת כשפתח אותה הוא אמר "תשמרי על עצמך" ויצא.
נשמתי לרווחה כי השיחה הכבידה עליי נורא וגם קצת הפחידה אותי כי טומי צודק, אבל כמו שכבר אמרתי לעצמי אלף פעמים, אני לא מפחדת להסתכל למוות בעיניים.
הלכתי לחדרון להסתכל שבטוח לא נשארו שאריות אודם ורוד על יד שפתיי ויצאתי מהחדר לכיוון החדר של אנדרס. מתהלכת בצעדים פחדניים, מפחדת קצת שיראו אותי ויסיקו את האמת, כמו שטומי הסיק. "מרי, מרי, מרי" פתאום נעמדה למולי השנאה הכי גדולה שלי עם ידיים משולבות ועל פניה פרצוף מתנשא. "נלי" חייכתי באילוץ. היא חקרה את כל גופי "לאן זה יפיפייה?" אמרה בציניות בעוד העבירה את ידה על שיערי. "נלי" נעמד טומי בנינו והסתכל על נלי עם החיוך הכובש שלו. "תראה איך היא לבושה טומי, לא נראה שהיא מתכננת משהו?" הסיטה מבטה אליי ואז אל טומי. טומי הסתכל עליי מכף רגל ועד ראש, היה נראה שהוא סתם עושה, הרי הוא ראה אותי כבר "מתכננת?" הוא שאל בצורה מוזרה והסתכל על נלי "מה לא?" היא לרגע בחנה שנית וחשבה שאולי היא טועה, הוא גרם לה לחשוב ככה. "בואי, בואי נלי" הוא גרר אותה בידה "אני ואת צריכים לדבר" היא הלכה אחריו "עוד לא סיימתי איתך" היא אמרה קרוב לאוזני והמשיכה "רגע לאט" היא אמרה כבר מרחוק שהוא לוקח אותה איתו.
נשמתי לרווחה והרשתי לעצמי גם לעשות פרצוף, גם ככה אף אחד לא רואה. רק חסר לי להיתקל במייקל עכשיו והיום הזה בכלל יהיה מושלם. הלכתי ממש מהר עד שנעמדתי מול דלתו של אנדרס.
דפקתי שלוש דפיקות חלשות שמשדרות חשש והתרגשות בו זמנית.
הוא לא אמר מילה, רק שמעתי את צעדיו מתקרבים אל הדלת והיא נפתחה בעדינות ולא במלואה.
חייכתי חיוך נבוך והוא היה כרגיל עם פניו הקשוחות. "אוי" הוא נאנח "מה קרה?" שאלתי בעודי עומדת בחוץ. "שכחתי שקבענו" הוא אמר ולפתע נעשיתי אדומה, כי אם הוא שם לב לשמלה השחורה הוא בטוח רואה שהשקעתי, הכי שיכולתי בכל אופן. הוא הסתכל על לחיי האדומות ורומם שפתיו מעט ופתח את הדלת במלואה. מאחוריו השולחן הקטן והפינתי היה ערוך, לשניים. חייכתי מהר, מנסה להעיף את הצבע האדום מהפנים שלי. "בבקשה" הוא הגיש לי את ידו בשביל להכניס אותי לחדר. הנחתי את ידי על ידו וצעדתי צעד קדימה, אל החדר. הוא סגר את הדלת ונעל. פתאום הבחנתי שהוא לבוש בחולצה אפורה ונקייה, לא מתאים לו. בדרך-כלל הוא לבוש שחור. היה נראה שהוא מאורגן פתאום בשבילי.
הוא הזיז את הכיסא אחורה מסמן לי לשבת, התיישבתי והוא הכניס את הכיסא פנימה.
הגנבתי חיוך קטן לעצמי כשהוא לא שם לב ובינתיים הוא התיישב בכיסא מולי.
הוא חשף את הצלחת האמצעית ובקע ממנה ריח נהדר, כמו הריח של התבשילים שאנדרס היה מכין לי שהייתי עוד בחדר. חייכתי למראה האוכל הנהדר שעוד מעט בעבע מהחום.
הוא הגיש לי לצלחת ואחר-כך שם על הצלחת שלו. "בתאבון" הוא מלמל לעברי ועניתי לו "גם לך".
אכלנו ובמהלך כל הארוחה לא פצינו פה, כשסיימנו הזזתי את הכיסא שלי מעט אחורה וטפחתי על בטני "זה היה נהדר" אמרתי והוא גיחך "מה?" שאלתי במתיקות "את מצחיקה אותי" הוא אמר.
הנחתי את הצלחות אחת על השנייה והזזתי אותן הצידה, קירבתי את פניי אליו בשולחן, כמה שיכולתי. "אם אני כל-כך מצחיקה אותך, למה אתה בקושי מחייך אליי?" הוא נשך שפתיו וחשף בפניי חיוך קטן והחיוך הזה סיפק לי פרפרים בבטן, כאבים נעימים. "את רואה שאני כן?" חייכתי אליו כי זה היה לגמרי חריג. לכסנתי עיניי לעיניו, מנסה לקרוא אותו "מה יש?" הוא שאל כשלא הבין מה אני עושה "יש בך משהו שאני עוד מנסה להבין" הוא נאנח "מה יש בי?" הרגיש לי שהוא יודע על מה אני מדברת "לא יודעת" יצאה לי לחישה קטנה, אך בטוח הוא שמע. בהינו אחד בשנייה כמה שניות ארוכות שהרגישו כמו נצח. כמו שקט שנייה מהרציחות, מהמשימות, מנלי המתנשאת, ממייקל המטורף.
"אמרת לי להתרחק ממך" אמרתי כאילו שנזכרתי מה אני לא מבינה בו, הוא נעמד והשיט את ידו לעברי, נעמדתי אחריו אוחזת בידו. הוא הניח את ידו על הכתף שלי והוריד אותה בעדינות במורד כל ידי "אני אומר הרבה דברים" הוא אמר בעודו מסתכל על ידו שמלטפת את ידי. הגוף שלי רטט כולו, לא הצלחתי להבין בדיוק מה מקור הרטט. "אנדרס" לחשתי בקול מגרה, לפעמים בגלל שהוא לא מחייך ולא מביע את רגשותיו כלפי חוץ קשה לי לקרוא סיטואציות איתו. הוא הניח את ידו על אגני "מה פשר השמלה?" אמר בשובביות בעודו חוקר את שמלתי וצועד קדימה לעברי יותר קרוב ואני הולכת אחורה בצעדים זעירים "כי זה דייט" גמגמתי והתחלתי מעט להתרגש "אני לא אמרתי שזה יהיה דייט" הסתכלתי על שפתיו שהוא אמר את זה, שתיקה קצרה הייתה בנינו "אז מה זה יהיה אם לא דייט?" בלעתי הרוק, אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה איתו.
"כל מיני דברים אחרים?" הוא שאל וגם ענה ועדיין היינו בסיטואציה שבה הוא מתקדם בצעדים זעירים ואני מתרחקת "איזה דברים?" מבטינו היו כל-כך עמוק אחד בשני "דברים אסורים" הוא רכן מעליי והפיל אותי על המיטה שלו, זה לגמרי היה סוף הצעדים שלנו.
הרגשתי את כל גופו עליי, במלואו. זה גרם לי להרגיש צמרמורת עדינה וכיפית בכל גופי.
"אנדרס" לחשתי בסקסיות ונשכתי שפתיי. הוא ליטף את שיערי ברכות ובעדינות שלא הכרתי בו. "מה?" הוא ענה כמה שניות אחר-כך בעודו מסתכל על שיערי "אתה לא מפחד מהמוות?" הסתכלתי בעיניו ואז הוא הסיט את עיניו אליי ונאנח "אני לא אספר אם את לא" הוא אמר בציניות וזה גרם לחיוכי לעלות על פניי "יש לנו יותר מידי סודות ביחד" הוא עשה לכיווני מבט ערמומי "זה רק אומר שבסוף נמות ביחד" הוא ענה בשעשוע.
בחנתי את מבטו כמה שניות "זה עדיף מלחיות בנפרד לא?" הוא הניח את שפתיו על שפתיי והתנשם בכבדות, הנשימות שלו היו חמות ומרגיעות. הוא כל-כך בחן את הכוח רצון שלי, אך הוא היה חלש כי מיד נסחפתי איתו לנשיקה סוערת. הוא הניח את ידו על האגן שלי והרים ממש מעט את חולצתי כדי שידו תהיה על גופי החם שצמא אליו ולאהבה שלו.
"אנדרס" שתי דפיקות חזקות נשמעו על הדלת וככה גם בלב שלי. זה גרם לנשיקה בנינו להתנתק במפתיע. "זאת נלי" לחשתי לעברו. הוא נעל את לסתו, חושב מה לעשות.
"אנדרס זה דחוף" היא סיננה מעבר לדלת.
הסתכלנו אחד על השנייה, הפעם טומי לא יבוא להציל את מה שהיה צריך לקרות.