כלואה- פרק 23.

"מה?" קמתי ממקומי והתהלכתי ימינה שמאלה, בינתיים אנדרס נעמד. "מה יש מרי?" הוא עצר אותי עם ידו, הסתכלתי על ידו "אתה נורמלי?" שאלתי בעודי מתפתלת בגופי, לא מצליחה להסביר לו מה אני חשה עכשיו. "אתה בסדר בראש?" הנחתי את האצבע שלי על ראשו כדי להדגים את המצב ומיד הורדתי "אתה חולה?" הסתכלתי עליו במבט שלא ייתן לו מנוח ממני.
הוא גיחך, הוא רומם שפתיו. כמעט לגמרי. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שחשתי בחיוך, אבל זה לא היה חיוך אמיתי, זה היה גיחוך, עליי. הוא התיישב על הכיסא שעליו ישבתי קודם בנוחות, וכלא את פניו בין ידיו ועצם עיניים. "מה יש לך?" שאלתי בעודי מורידה מבטי בשביל להסתכל עליו. "את מצחיקה אותי מרי, מה אני אגיד לך?" פתח עיניו כדי להסתכל עליי ואפילו לא הספקתי להגיב "מצד אחד את אומרת לי איך אתה נותן לי לרצוח משפחה שלך" חיקה מעט את קולי "ומצד שני את קוראת לי חולה כשאני רוצה להציל את המשפחה היחידה שלי" דיבר בקולו לגמרי. גבותיי הורמו. הוא צודק, לגמרי. אין טעם להוציא מילה מהפה. בזמן הזה, חשבתי רק על למה הוא התכוון שהוא אמר המשפחה היחידה.
התיישבתי בכיסא על ידו ונשכתי שפתיי. מה אני אמורה לעשות במצב כזה?
"אתה מודע לזה שאתה מסכן את החיים שלי?" שאלתי לאוויר, הוא בכלל לא הסתכל עליי וגם אני לא עליו. הוא נשך את שפתיו גם והסתובב חלקית אליי, "מרי" הוא תפס את ידי באגרסיביות "נראה לך?" הוא הרים מעט את קולו "נראה לך שאני אתן שמשהו יקרה לך?" התבוננתי בעיניים שלו כמעט כמה שניות רצוף, השחור שבהן הטביע אותי, הוא כלא אותי.
"אני לא יודעת" התנערתי מהמבט שלו, רק שהוא לא יפיל אותי "אין לי מושג" אמרתי בנוסף. הוא הזיז את ידו ממני כמאוכזב, חשתי באכזבה שלו. "מה?" ניסיתי לרכך את המצב, הרגשתי שיש לו הרבה מה להגיד. "כלום" הוא ניסה לסגור את השיחה. "אנדרס" סיבבתי את פניו אליי "תדבר כבר" התעצבנתי על האדישות שלו. "עזבי מרי" הוא הרים את קולו עליי ומיד השתתקנו שנינו. אני חושבת שהרגשתי מעט שנאה. אני מקווה שאני טועה.
בזמן ששנינו בוהים באוויר שמולנו, לא מעזים להזיז את הראש, אני לא לשמאל והוא לא לימין. נעשה הכל כדי שהמבטים לא יצטלבו. שיחקתי באצבעותיי, להעביר את הזמן. "למה התכוונת שאמרת שהיא המשפחה היחידה שלך?" סיבבתי את ראשי לשמאל, לצד שלו. בחנתי את כל הפרופיל הגברי שלו. מהזיפים שמשתרעים על פניו ומכסים אותו באפלוליות שחורה ועד השיער השחור שתמיד פרוע. "אנדרס" הנחתי את ידי ברכות על ברכו. כל-כך הרבה זמן עם בן אדם ואני עדיין לא מצליחה לקרוא אותו. "אימא שלי מתה כשהייתי קטן" הוא הכניס את שפתיו לפיו לאחר שאמר את זה. בלעתי את הרוק שלי, כמעט מתחרטת ששאלתי. חשבתי לרגע בלב שאם כבר אנדרס נפתח זוהי ההזדמנות שלי לדעת הכל. "מה קרה לה?" סיבבתי את מבטו אליי בעדינות והוא הסיט אותו ממני, אני חושבת בגלל הסערה שהתחוללה בעיניו. "סרטן השד" הוא אמר בקול עמוק שגרם לי לפעור עיניי אך בכל זאת לא הבנתי מה זה אומר. רק זכרתי שקראתי פעם על סרטן באופן כללי, זאת הייתה מחלה סופנית אם זיכרוני אינו מטעני. לא ידעתי מה להוסיף, רק ניסיתי להבין בליבי איך נקלעתי לסיטואציה הזאת. "מצטערת" לחשתי כי דמעותיי עמדו בגרון. אנדרס הוא גבר חזק עם כל החזות הזאת שמקיפה אותו, הגברית, הקשוחה, מסתתר בפנים סיפור כואב. "נשארנו רק אני, אבא שלי ולילי" קטע את מחשבותיי "הוא אף פעם לא הכה אותה, לילי הייתה המוצלחת מבין שנינו" הוא סינן בין שיניו, בקושי הצלחתי לשמוע.
"עד שהיא נשארה לבד, אבי נרצח ואני נטשתי אותה" הוא נשך את שפתיו בפראות. "אתה מצטער על זה?" שאלתי, הרגשתי שאני קצת מכאיבה לו. הוא הסיט מבטו אליי ובחן את כל פניי "את היית הלילי שלי כששמרתי עלייך" המבט שלו גרם לי לצמרמורת בכל הגוף, המילה שלי בסוף המשפט גרמה לי לפחד. "אני?" מלמלתי לעברו והוא שתק, יודע טוב מאוד ששמעתי.
השתיקה עמדה בנינו כמו חומת מגן, הכאיבה מעט לו ומעט לי, לא פסחה על אף אחד.
"מרי" הוא אחז בידי בעדינות "תשמרי על לילי" הוא לא נתן למבטי לברוח ממנו "כמו ששמרתי עלייך" חשתי בקולו שלא ייתן לי לבחור אחרת. בלעתי את הרוק שהצטבר בפי "אבל איך?" עיניו חייכו אליי, אני יכולה להישבע על כך! אבל הפה, לא הזיז את עצמו כלל.
הוא הכניס ידיו לכיס של המכנס שלו והגיש לידי מפתח כחול "קחי" תפסתי את המפתח מידו וחקרתי אותו "מה זה?" שאלתי והוא סגר את ידי על המפתח "תשמרי על זה, לשם תיקחי את לילי" הכנסתי את המפתח לכיס הג'ינס שלי. "בקצה רחוב 'בוינס' יש בית אפור נטוש, תיכנסי אליו יש שם דלת בצבע לבן ועליה חריטות, זאת הדלת" פתחתי את ידי והתבוננתי על המפתח "יהיה בסדר" הוא סגר שוב את ידי על המפתח "מה עם נלי?" שאלתי "היא אמורה לעקוב אחריי, וטומי, אני אמורה לרצוח על ידו" "בנלי וטומי אני אטפל, את רק תדאגי להביא את לילי לשם" הוא הסתובב במלואו אליי "תסבירי לה שהיא חייבת להישאר שם לא משנה מה" הנהנתי לעברו "מרי, אל תגידי את השם שלי לידה, אסור שהיא תדע שאני קשור לזה" כיווצתי גבותיי כי לא הצלחתי להבין "למה?" הוא טפח על ברכי "תסמכי עליי" הוא משך אותי לחיבוק "תודה מרי" התמסרתי לחיבוק שלו שפתאום הרגשתי שהוא חם.
אזעקה נשמעה עולה ויורדת. טומי נכנס ראשון ונלי ממש שנייה אחריו. "איזה קטע" היא מלמלה בעוד האזעקה נשמעה. אני חושבת שהיא התכוונה לזה שהם בדיוק הגיעו. "טומי" קמתי לטפוח על שכמו "איזה חתיך" אנדרס כחכח בגרונו ונעמד, חלילה שלא יראו אותו יושב. "תודה" טומי מלמל והתיישב במקומו של אנדרס. טפיחה חזקה נשמעה על הדלת ומייקל בצבץ ראשו "אל תתיישבו חברים, קדימה המשימה מתחילה" הלך ואז ראשו בצבץ שנית "בהצלחה" הוא מלמל והפעם לא חזר. עכשיו הלב שלי התחיל לדפוק במהירות מוגברת. פחדתי מצד אחד לאכזב את אנדרס ומצד שני למות. אבל אני לא אהיה כמוהו, אני אסתכל למוות בעיניים.
"בואו" טומי נעמד והסתכל עליי ועל נלי שנקום "אני אקח אתכן עד לאיזור" נלי נעמדה וגם אני. טומי יצא ראשון ונלי אחריו, באתי ללכת אחריהם ואז אנדרס צעק לי "מרי" בעודו מתיישב על שולחן המחשב, הסתובבתי אליו "בהצלחה" הוא חייך בעיניו, כמו מקודם. חייכתי אליו בחזרה, חיוך מלא בפחד.
התיישבנו באוטו שלשותינו. אחרי זמן קצר האוטו נעצר. טומי הסתובב להסתכל עליי "בהצלחה" הוא הניח את ידו על ברכי "יאלה בוא כבר" אמרה נלי ויצאה מהרכב. התפצלנו בנקודה די רחוקה מהגן. ראיתי אותו מרחוק. התחלתי לצעוד לכיון הרחוב, כמו שטומי הדריך אותי באוטו.
הגעתי לרחוב שבו הייתי אמורה לבצע רצח מזעזע, התהלכתי ימינה שמאלה בלי סוף.
גופי רעד כולו, עמדתי מאחורי בניין שלפי דעתי לא גרים בו אנשים כלל עוד בהלם מהשמש.
הייתי שם חצי שעה, אפילו שעה אפשר לומר.
עד שנכנסה לאפר מישהי, הסתתרתי מאחורי קיר שהיה והוצאתי את התמונה מהכיס, לילי!
שרקתי לה בעדינות שתתקרב "מי את?" היא צעקה מרחוב וסימנתי לה לשתוק.
איך אנדרס גרם לה להגיע לבד בלי נלי וטומי? "בואי בבקשה" לחשתי לעברה. היא התקדמה אליי בחשש "מה את רוצה?" אמרה בקול גבוה, בקעתי מהקיר שאיתו הסתתרתי "לילי" אמרתי את שמה בפחד למרות שבתוכי אני בטוחה שזאת היא "אמאלה מי את?" היא צעקה "תהיי בשקט בבקשה" לחשתי. היא פתאום הרגישה שהיא קצת סומכת עליי והתקרבה. "מה את רוצה ממני?" היא לחשה לי בשקט "מאיפה את יודעת איך קוראים לי?" רציתי כל-כך לומר לה שאח שלה שלח אותי "רוצים לרצוח אותך" שידרתי במבטי רצינות שלא תוכל להיות נינוחה ממנה. "מי?" נשכתי שפתיי ואמרתי את הדבר הראשון שעלה בראשי "מי שרצח את אבא שלך" היא פערה את פיה והרגשתי שעכשיו היא שלווה איתי יותר "את סומכת עליי?" השטתי את ידי לעברה, מחכה שתיתן לי סימן "מי את?" שאלה שוב והסתכלה על ידי "אני אציל אותך" רציתי שכבר נעוף משם "אני אגיד לך הכל אחר-כך" ניסיתי לשכנע אותה. היא הניחה את ידה על ידי והלכנו ביחד, גררתי אותה איתי מהר עד שמצאנו את הבית הנטוש, מסתבר שהיא ידעה איפה הוא יותר טוב ממני.
"מה זה המקום הזה?" נכנסנו אל הבית באמצעות המפתח, היא חקרה את כול כולו, יחסית לבית קטן שנמצא בתוך בית נטוש הוא היה נראה חמוד. "אסור לך לצאת מכאן לילי" אמרתי לה משתדלת לא להתלהב מהריהוט ומהבית עצמו. "מי את?" היא שאלה שוב. "אני מבטיחה לחזור לבקר אותך, בינתיים אל תצאי בבקשה" גערתי בה. "מאיפה את יודעת שרצחו את אבא שלי?" היא כלאה אותי במבטה, פתאום ראיתי כמה היא דומה לאנדרס. בעקשנות הנסתרת, בעיניים השחורות, במבט השובה. "מבטיחה שאחזור בסדר?" ליטפתי את שיערה היפה.
יצאתי ונעלתי אותה בפנים "אל תנסי לצאת, בבקשה לילי" צעקתי לעבר הדלת.
רצתי במהירות לרחוב שהיינו בו קודם, ראיתי את האוטו של טומי ומהר נכנסתי אליו.
"אתה פה הרבה זמן?" שאלתי עם כבדות בנשימה. "איפה היית?" שאל ויותר לא דיברנו.
נכנסנו אל הבניין, ישר אל המועדון. הייתה לי צמרמורת שהקיפה את כל גופי בלי הרף.
"הכל בסדר?" אנדרס לחש לי באוזן כשנכנסתי למועדון והתחלתי לבכות בשביל האמינות, גם כדי לפרוק את הלחץ שיש בגופי. הוא הסתכל עליי במבט מופתע "מה יש לך?" הוא שאל בלחש "תחבק אותי" עשיתי לו עם שפתיי והוא חיבק. הכנסתי את המפתח לכיס האחורי שלו "המפתח בכיס" לחשתי לו כשהוא מחבק אותי. "מה קורה? לפזר את ההפגנה" מייקל נכנס בסערה. "קדימה, סיכום משימה" הוא חקר אותנו בעיניו. אני ואנדרס התנתקנו מהחיבוק ומחיתי דמעותיי "איפה נלי?" שאל מייקל "אני פה" פתאום הופיעה בדלת הכניסה כשידיה רטובות. "לפני שנגיע לסיכום משימה" הוא אמר וכבר הרגשתי איך ליבי יוצא מהמקום ומפליל אותי. "החברה החדשה בארגון הפתיעה במבחן הקבלה שלה והיא מצטרפת לכאן עוד היום" הוא אמר בחיוך רחב "היום?" נלי שאלה בקול מופתע "למעשה עכשיו" מייקל ענה. כולם השתתקו. מייקל משך את ראשו החוצה "בואי" הוא אמר לה. הוא נכנס כשלידו עומדת מישהי מדהימה ביופייה.
שיער שטני בעלת עיניים חומות בצבע מעט דהוי, חיוך החושף שיניים ישרות ולבנות.
"היי" היא מלמלה לעברנו וכולם היו מופתעים, נראה לי שמיופייה. "רגע, רגע מה יהיה תפקידה בכוח? כל התפקידים מאוישים" אמרה נלי בהתחכמות. "שנייה נלי" מייקל האט את הקצב "אני אסביר הכל" הוא נעמד ליד אותה אישה בגאווה. הוא הציג לה את כולנו, בדיוק כמו שהציגו לי את כולם. חיכיתי לדעת כבר עליה. "אז אלה הם חברי הארגון שיעבדו איתך יום יום" הוא אמר כשסיים להציג אותנו "רוצה להציג את עצמך או שאני אעשה את זה?" הוא שאל אותה בנחמדות. היא לא ענתה רק הסתכלה עלינו "אני אמה" היא חשפה שוב את שיניה הישרות. הסטתי את מבטי שמאלה לטומי והוא לגמרי הסתובב עם זוג לבבות אדומים בעיניים, הוא ממש לא ניסה להסתיר את זה. "היא בת 20" הוסיף מייקל "טומי" הוא צעק, מנסה להעיר את טומי מבהייתו בה. "אני איתך" טומי ענה לו בחיוך. "תפקידה בכוח נלי" הוא הדגיש בעצבים על נלי וחייך חיוך מתגרה לעברה "יהיה לרגל בשבילנו" פניי התעוותו מעט. לא הבנתי מה זה אומר.
"מה זה אומר?" נלי ענתה לו בעצבים "שהיא התקבלה למשטרה, היא תוכל לדווח לנו את כל מה שהם מנסים לברר על הארגון שלנו" נלי גיחכה "נו באמת מה אנחנו צריכים את זה?" מייקל גלגל עיניו "אנחנו צריכים להיות במעקב על זה אם אנחנו לא רוצים שיתפסו אותנו בסוף, גם ככה הם על הזנב שלנו כל הזמן" כולם שתקו. "אוקיי אין זמן" אמה אמרה "נתחיל כבר מעכשיו, פחות דיבורים" אמה המשיכה ומייקל חייך על ידה, לגמרי מרוצה מהחניכה שלו "מה הייתה המשימה האחרונה שלכם?" שאלה אמה ומבטה הופנה לאנדרס, כי כשמייקל הציג אותנו הוא אמר שאנדרס הוא המבצע מין הסתם.
"במשימה האחרונה ספציפית היא בצעה" אמר מייקל והצביע עליי. "את מי רצחת?" היא הפנתה את מבטה אלי "לילי" ענה מייקל בשמי "לילי" היא חזרה אחריו בקול בוחן בעודה מלכסנת עיניים לכיווני והתחלתי להיות אדומה מעט. היא אישה בעלת נוכחות מטורפת "אני אבדוק כל מה שהמשטרה יודעת על הרצח הזה ומה הכיוון של התיק חקירה" נשכתי את שפתיי בחוזקה רבה ומייקל חייך מהמוטיבציה של אמה וכל מה שהיא משדרת מסביבה.
הסטתי את מבטי לאנדרס והוא פער את עיניו לכיווני.
אני חושבת ששנינו חושבים על אותו הדבר עכשיו. איך אנחנו יוצאים מהמצב שנכנסנו אליו?