כלואה- פרק 22.

"שאת תבצעי" הוא אמר בקול עמוק ובחן אותי עם עיניו השחורות. השתעלתי קלות, התעקשתי למשוך זמן. "אנדרס" התחלתי בעודי מגרדת בראשי "מרי" הוא הניח את ידו על הברך. "רק עלייך אני סומך שתעשי את זה בצורה הכי טובה שאפשר" הוא התעקש והטביע אותי בעיניו. "תראה, אני.." התחלתי והוא השתיק אותי. "דיי" הוא ליטף את ידי "יהיה בסדר" הוא ניסה לשכנע "אני לא יודעת לרצוח" התווכחתי איתו מתחננת שייקח ממני את המשימה הזאת. "עובדה שכבר רצחת" ענה לי בקול רם והוריד את ידו ממני "כן" הרגשתי פתאום רע שאני לא עושה את מה שהוא מבקש ממני "אבל הוא לא ראה אותי והיה לי את כל הזמן שבעולם" נשכתי שפתיי "הסיפור הזה אחרת לגמרי! אני צריכה להתנפל עליה בכמה שניות" פניי הביעו הבעה מתחננת. "בבקשה" הוא הניח את ידו עליי ברוך. הסתכלתי על פניו, גם כשהוא מתחנן הוא לא משדר כלום. נשכתי את שפתיי בחוזקה, מכאיבה לעצמי מעט "מצטערת" הזזתי את ידו ממני בעדינות.
אזעקה נשמעה ברחבי המועדון. אנדרס ישר נעמד, כרגיל כשאנחנו מתכנסים.
טומי נכנס ראשון והתיישב במקום שאנדרס ישב עליו קודם "נו?" הוא לחש לעברי ובראשי חשבתי מה הוא כבר מצפה לשמוע ממני. בלעתי את הרוק וחשבתי מה עונים על שאלה כזאת. מה אני אגיד לו שאנדרס ביקש ממני לרצוח בשבילו. לא יכולתי, גם מעצם העובדה שאנדרס עומד ממש סנטימטר לידנו. נלי נכנסה בהליכה המתנשאת שלה והתיישבה במקומה. "בעד שום הון שבעולם אני לא יוצאת להיות החוליה המבצעת" היא אמרה בקול רם כשהתיישבה. "נלי תרגעי" נכנס מייקל וסגר אחריו את הדלת. היא מיד השתתקה. "נו החלטתם?" מייקל שאל ואף אחד לא פצה את פיו.
"מה אתם ילדים קטנים?" הוא משך באפו ויכולתי לראות לפי שפת גופו שהוא עצבני "טוב ילדים. רוצים שאני אחליט?" הוא שאל ונלי ענתה "לא". שיחקתי עם ציפורניי בהגזמה כזאת שעשתה רעש מעצבן אבל אף אחד לא העיר לי על זה אז המשכתי. "נו אז תגידו לי מי יבצע?" הוא הרים מעט את קולו. שוב כולם השתתקו. נלי בהתה במייקל וטומי בכלל לא הסתכל לכיוונו. "מה קרה טומי רצית משימה משמעותית לא?" מייקל התגרה מעט בטומי. "אני לא רוצח אף אחד" הוא ענה בקלילות בטוח בעצמו שלא הוא ילך, והאמת שהוא צדק. "אני אבצע" אמרתי והסתכלתי על אנדרס במבט חטוף ומיד החזרתי מבטי למייקל. "את?" נפלט לנלי מהפה. "כן, אני" עניתי בביטחון. לרגע התחרטתי על מה שאמרתי ואז שבתי לעצמי.
"את בטוחה?" פקפק מייקל בחוסר הביטחון שלי. "כן" אמרתי בביטחון נועז. "טוב, אז רק התפקידים של מרי ואנדרס מתחלפים" הוא המשיך בתדריך.
"מרי, אנדרס ילמד אותך כל מה שצריך לדעת" הוא הסיט מבטו לאנדרס ואנדרס הנהן.
"אז ככה" הוא כחכח בגרונו "לילי מסיימת את הגן היום בשעה ארבע" הוא הסתכל לעברינו וכולם היו מרותקים לדבריו "טומי אתה תתחיל איתה ביציאה מהגן בטענה שאתה אח של אחד מילדי הגן" הוא העביר מבט לטומי "תגיד שאתה אח של מרק, הוא דומה לך" טומי הנהן לעברו ואישר את דבריו "תגיד לה שאתה רואה אותה כמעט כל יום שאימא שלו אוספת אותו מהגן והיא ממש מוצאת חן בעינייך" הוא הרטיב את שפתיו והמשיך "תוביל אותה לרחוב 'טמפל', שם מרי תחכה לכם" הוא העביר מבט אליי ואני הנהנתי מבלי לדעת מה אני עושה "רגע, יהיו שם אנשים לא?" פקפקתי במיקום שמייקל שלח אותי אליו. "מרי, לא יהיו אנשים אבל זה אור יום, תצטרכי לעשות את זה ממש מהר" הוא העביר מבטו לנלי והמשיך לדבר אליה "נלי, את תעקבי אחריהם כל הזמן" היא עשתה פרצוף קצת מאוכזב אך בכל זאת אישרה את המשימה.
"יש לכם עוד שעה עד המשימה, אני רוצה מקצועיות ברמה הכי גבוה שיש" הוא אמר בקול גבוה והלך לעבר הדלת "בהצלחה" הוא מלמל לאוויר ויצא.
"איש מציק" מלמלה נלי לעברו אך הוא בטח כבר לא שמע. "בוא, נלביש אותך" היא תפסה את ידו של טומי "מה רע באיך שאני נראה?" שאל טומי בעוד בוחן את בגדיו "אתה באמת שואל?" משכה את ידו וגררה אותו לצאת מהמועדון.
"מרי" הרגשתי יד גדולה עוטפת את כתפי, היה לי ברור מי זה ולכן לא הסתובבתי. הוא התיישב על ידי, בדיוק בכיסא שטומי ישב בו קודם. "למה את עושה את זה?" הוא שאל ואפילו לא התאמצתי להרים את מבטי אליו "כי זה חשוב לך" מלמלתי לרצפה, כמעט בטוחה שהוא שמע אותי. "תודה" הוא אמר בקול עמוק וזה גרם לי להרים את מבטי אליו "אתה יודע איך תוכל להודות לי?" שאלתי בקול מעט עצוב, כדי שלא יבחין בשמחה שמשתוללת בליבי. "איך?" הוא שאל בקול מופתע, מופתע ממני. נתתי לשקט להזדחל בנינו כמה שניות "תחייך" נשכתי את שפתיי. "מה?" הוא שאל בשוק. "תחייך" ציוויתי עליו שנית. "בחייך מרי, זה מה שאת מבקשת ממני?" הוא שאל ויכולתי כבר להבחין בשפתיו שמתרוממות מעט מעלה. "כן" עניתי בפשטות.
הוא גירד מעט בעורפו, חשב כמה שניות ואז אמר "יש לנו מלא עבודה" וקם מהכיסא. פי היה פעור, הייתי בשוק ממנו. לא הצלחתי להבין למה הוא התעלם ממני.
"דבר ראשון" הוא התהלך מלפניי ימינה שמאלה, בדיוק איפה שמייקל עומד תמיד "זה צריך להיות חד ומהיר" פניי התכווצו ואחרי שנייה חזרו למיטבם כשהבנתי על מה הוא מדבר. "עדיף שהקורבן לא יזהה אותך בכלל" הוא חשב על משהו ואז המשיך "בגלל זה אני תמיד בא מאחורה, במפתיע" הוא אמר במעין חשדנות מוזרה. "לא מפריע לך אפילו קצת שהיא אחותך?" הסתכלתי עליו במבט בוחן "לא" הוא ענה מהר והמשיך להתעסק בנושא "את חייבת להיות מהירה מרי" הוא הסתכל בעיניי לראות אם הבנתי "אבל אתה בעצמך אמרת שאנשים שגדלים בלי משפחה הם אנשים דפוקים!" הרמתי את קולי מתעקשת לנסות להבין מדוע הוא שלם עם זה. "נכון" הוא הרים את קולו עליי בחזרה. "למה דווקא ממני ביקשת לרצוח מישהי שחשובה לך?" הסתכלתי עליו במבט עצוב. הוא ירד לישיבת צפרדע למולי "כי את היחידה שאני סומך עליה" הוא הניח את ידו על הלחי שלי ברכות. "סומך עליי שמה?" דמעה זלגה מעיניי, חושבת על איפה אהיה בעוד שעה "סומך עליי שארצח אותה כמו שצריך?" כעסתי עליו כל-כך, על אדם בלי לב כמוהו. פתאום שפתיו התרוממו מעט והוא גיחך, חשתי שהוא בז לי.
"סומך עלייך שלא תרצחי אותה" הוא המשיך ללטף את הלחי שלי ברכות בעודי לא מבינה מילה ממה שאמר.