כלואה- פרק 16.

"שיט לא, טומי" קמתי מהכיסא מתכוונת לקום לעברו אך הוא כבר הלך. אנדרס תפס את ידי "מה יש מרי?" הרים את מבטו למעלה, אליי. "אני חייבת ללכת אליו" הסתכלתי על הדלת שוב נחושה בדעתי ללכת לספר לו הכול. "יש ביניכם משהו?" שאל אנדרס בעוד ידו כרוכה סביב ידי חזק יותר. "לא" נשכתי את שפתיי "פשוט שיקרתי לו" הסטתי את מבטי מאנדרס מתביישת בשקר. "זה לא משנה עכשיו מרי" הוא משך את ידי מטה כדי לנסות להשיב אותי והוא הצליח. "את הולכת לצאת לשטח" הציץ בשעון היד שלו "יש לנו עוד ארבעים דקות" הצהיר בפניי "את תהיי לגמרי לבד" חשבתי לרגע על טומי והחלטתי שאסביר לו אחר-כך הכול.
"אוקיי" שפשפתי את ידי בפניי "אוקיי אני איתך" חיכיתי שאנדרס ימשיך. "דבר ראשון מרי" כחכח בגרונו "את חייבת להיות טבעית" כיווצתי גבותיי "מה זאת אומרת טבעית?" היה נראה לרגע שהוא חושב ואז מיד הוא ענה לי "אני לא יודע איך בדיוק מייקל רוצה שהוא ינסה להתחיל איתך, אבל את חייבת להבין את המטרה הטובה שבשבילה את עושה את הדברים האלה" הוא נשם לרגע והמשיך "את צריכה להיות חייכנית ולא להסס בכלל בתשובות שלך" הנהנתי לעברו "אתה תהיה שם?" שאלתי בחשש. הוא הניח את ידו על ברכי "את לא צריכה אותי מרי, את יכולה להסתדר לבד" שפשף את ידו בברכי כמו ליטוף "אבל אם זה מקנה לך ביטחון, אז אני אשמור עלייך" חייכתי וכמובן שאנדרס לא החזיר לי חיוך. הוא הוריד את ידו ממני "בחיים אבל בחיים מרי, לא אומרים במשימות את השם האמיתי שלך" כיווצתי פניי "משימות" חיקיתי אותו "משימה חד פעמית" הצהרתי וראיתי דרך עיניו שהוא מחייך אך פניו לא שידרו כלום "אי אפשר לדעת" ופה הלב שלי מעט דפק כשהבנתי שיכול להיות שאצא לעוד משימות. הוא הסביר לי עוד כמה דברים בקרב מגע והגנה עצמית. אני מודה שלמדתי המון ממנו, אך הרצינות הזאת שלו קצת מקשה עליי.
אחרי כל השיעורים נשמעה אזעקה והבנתי ממנה שהשעה כבר שלוש.
"אני מפחדת" אמרתי לאנדרס בעוד האזעקה מתנגנת ברקע "יהיה בסדר" הוא לחש לי וקם מהכיסא. אף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו לעמוד כשמייקל בא להדריך או משהו כזה.
נלי נכנסה ראשונה עדיין עם אותו פרצוף חמוץ והתיישבה בכיסא שקצת רחוק ממני. מה שאומר שבכיסא הפנוי שאנדרס יישב בו קודם יבוא לשבת טומי.
טומי נכנס אל המועדון לקח את הכיסא שעל ידי וגרר אותו לשבת ליד נלי. "טומי" קראתי בשמו ואז בדיוק מייקל נכנס כך שלא יכולתי להמשיך, למרות שזה לא משנה כי טומי בכלל לא הסתובב כשקראתי בשמו.
"צהריים טובים" מייקל הכריז בלחץ נוראי "אז ככה אנחנו נכנסים למשימה חדשה שבה מסמנים את לאוניד פורטימן" הנהנן לעברנו וחצי הנהנו בחזרה והחצי השני השמיעו קול המסביר שהבינו. "מרי תתחפשי לילדה, אני רוצה שממש תראי כמו ילדה קטנה" הסתכל לעברי ואני כתוצאה מכך הנהנתי "קוקיות, בגדים, ממש הכל" הסביר את עצמו "את תחכי בבית ספר 'פלואנסק'" כיווצתי גבותיי "זה הבית ספר שקייט וטוני לומדות בו" גירדתי בראשי ושנייה אחר-כך הבנתי שאלו הבנות של לאוניד. "תתחברי לשתי הבנות האלה" שלח אל ידי תמונה של שתיהן יחד, לקחתי את התמונה. בתמונה הופיעו שתי ילדות קטנות בעלות עניים ירוקות שמכשפות דרך מבטן, חיוך אלוהים ותמימות של ילדות. "תבקשי מהן טרמפ הביתה" הסתכל עליי וכיווץ עיניו "ברור?" שאל שוב על מנת לוודא שהבנתי "ואם לא לאוניד יאסוף אותן?" שאלתי בקול רציני המשדר את רצינותי למשימה. "אין מצב מרי" הוא חייך חיוך מזויף "רק הוא אוסף אותן" חייכתי חיוך קטן כשהבנתי שהוא צודק. "טומי" העביר את מבטו לטומי שהיה נראה קצת גמור, אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא כועס עליי או בגלל שלא ישן מספיק. "כן" טומי ענה לו בעייפות מוחלטת "אתה מתצפת עליהן כל הזמן" השתעל לרגע והמשיך "אתה לא מוריד את העניים ממרי לשנייה" הוא הנהן, זה היה ממש נראה שהוא עושה את זה בחוסר רצון מוחלט.
"אנדרס" אמר מייקל והעביר מבטו לאנדרס "מהשנייה שמרי עולה על האוטו היא תחת אחריותך בלבד, אתה עוקב אחריה עד שתראה לאן הוא לוקח אותה" הוא נשם לרווחה "אני סומך עלייך" אמר לאנדרס בקול עמוק. היה לפעמים נראה שכל הארגון הזה עומד על אנדרס, הרי מה נעשה אם לא יהיה את זה שרוצח? שבעצם מסיים את העבודה.
"נלי" העביר מייקל את מבטו לנלי "אין צורך מייקל" ענתה בחוצפה "אני יודעת בדיוק מה העבודה שלי" הוא חייך לנלי בהתגרות "בהצלחה" הוא זרק לאוויר ויצא.
"מרי" התקרב אליי אנדרס ונעמדתי מולו "אני אהיה מאחורייך תמיד עם אוטו שחור. אל תסתכלי ואל תראי חשודה. את אמורה להיות ילדה" הוא טפח על כתפי "בהצלחה מרי" חייכתי אליו ויצאתי לכיוון חדרי. נכנסתי אל החדר וישר סירקתי את שיערי הבלונדיני ותפסתי אותו עם שתי קוקיות כל אחת לצד אחר. לבשתי בגדים צבעוניים שיעזרו לי להוכיח שאני ילדה וחזרתי בחזרה למועדון. "קחי" השיט לעברי אנדרס. "מה זה?" תפסתי ממנו את הדבר הגדול והוא עזר לי להניח אותו על גבי "תיק" שמעתי את קולו מגחך עליי קצת "הולכים איתו לבית הספר" חייכתי כשהבנתי עד כמה אני לא מבינה כלום מהחיים שבחוץ. "תשמרי על קור-רוח" הוא הזכיר בפניי שוב והביא לידי את הסכין "תגידי שאת תלמידה חדשה, הן ילדות קטנות. הן לא ישאלו יותר מידי שאלות" נאנחתי "אני מקווה" אמרתי והכנסתי את הסכין לנעל.
***
כשיצאתי אל השמש המסנוורת הרגשתי מעין סחרחורת קלה, אוויר קר ונעים חדר לעורי.
ראיתי את השמש מלא פעמים, אבל תמיד חלון זכוכית הפריד בנינו. היא הייתה כה נעימה והשתלבה יפה עם הרוח הקרירה.
ראיתי בניינים גבוהים בעלי מלא חלונות זכוכית כמו שלי.
ראיתי גם מלא אנשים שחומים ולבנים, נמוכים וגבוהים. אפילו ראיתי מישהי שדומה לנלי.
זה גם היה לי מוזר לנסוע באוטו עם אנדרס, איזה מגניב זה שהאוטו נוסע ככה מהר. אף פעם לא חשתי בזה רק קראתי על זה בספרים.
האוטו נעצר "זה הבית ספר" אמר אנדרס שישב על ידי. הנהנתי לעברו "בהצלחה" הוא לחש לאוזני ונשק למצח שלי. זה גרם לי לחייך מאוזן לאוזן והוא נשאר בשלו, לא היה אכפת לו מהחיוך שלי. מה החיוך שלי לא גורם לו לפרפרים בבטן כמו שהכמעט חיוכים שלו גורמים לי?
יצאתי מהאוטו מסתכלת בפליאה על נפלאות הטבע. בבניין שאנדרס קרא לו בית ספר היו מלא ילדים שרצים כמעט בגובהי, צועקים ורבים. זה היה מוזר אך זה גם הקנה לי אושר רב לשמוע את הצחקוקים.
לא יכולתי להיכנס לבית הספר כי היה גבר גדול וחסון שעומד ושומר בכניסה.
הזזתי את ראשי ימינה שמאלה חוקרת עוד ועוד את בית הספר ומבטי נתקע על פרצוף מוכר. זה היה טומי. הוא סימן לי עם היד שהכול בסדר ושלא להיכנס לבית הספר. הנהנתי אליו והוא סימן עם ידו עשר אצבעות, לא הצלחתי להבין את משמעותן אך בכל זאת הנהנתי שהבנתי.
עמדתי בחוץ ונשענתי על השער.
"היי מי את?" ניגשה אליי ילדה שחומה עם תלתלים וחיוך לבן המבליט את כל שיניה. חייכתי לעברה חיוך נבוך "אני מ.." קטעתי את עצמי "אני מֶגי" חייכתי חיוך אמיתי מהלב. "אני אשלי" חיוכה לא ירד מפנייה לשנייה. חבל שלא נתנה משמחת החיים שלה קצת לאנדרס. "את חדשה?" שאלה בנחמדות "כן" הנהנתי. "באיזה כיתה תלמדי?" בלעתי את הרוק ואז היה צלצול, דומה לאזעקה של המועדון אבל זה לא היה זה. "סליחה אני חייבת ללכת" אמרה והתחילה לרוץ "היה נעים להכיר" צעקה בעודה רצה חזרה אל בית הספר. נשמתי לרווחה. כמה מזל שהיא הלכה.
הסתכלתי על כל הילדים שיוצאים. מחפשת בעיניי את אותן בעלות עיניים ירוקות, קייט וטוני.
לכסנתי עיניי בעוד מחפשת אחר עשרות ילדים שיוצאים מפתח השער, מתה מפחד לפספס את הבנות. אחרי חיפוש קל עם עיניי ראיתי אותן, כה יפות וחייכניות. כשהן עברו בשער מעדתי. משכתי את תשומת ליבן והן נגשו אליי בדיוק כמו שחשבתי.
"את בסדר?" שאלה אחת מהן והשיטה את ידה לעזרה. לא היה לי מושג מי מהן זאת הייתה, הן היו דומות נורא. השמעתי אנחות כאב כדי שלא ילכו לי פתאום.
"בואי" עזרה לי להתרומם והשיבה אותי על ספסל שהיה ליד. היה לי שפשוף קטן ברגל כי באמת נפלתי. "יהיה בסדר" אמרה בעוד מעבירה את ידה העדינה על השפשוף.
"קייט נו אבא מחכה" צעקה האחות השנייה, מיד הבנתי שזו שעזרה לי הייתה קייט.
"את צריכה שניקח אותך הביתה?" שאלה קייט בחיוך וחשבתי לעצמי בלב כמה קל ופשוט זה היה. אפילו לא הייתי צריכה לבקש. "אם זה לא מפריע" חייכתי במבוכה. "מה פתאום" הכניסה את ידה מאחורי עורפי על מנת לעזור לי לקום "בואי" עזרה לי להתרומם וצעדנו לעבר הרכב הלבן שראיתי עוד קודם שטוני נכנסה אליו. "דרך אגב אני קייט" היא זרקה בעוד אנחנו צועדות. השמעתי אנחת כאב בשביל האמינות "אני מגי" חייכתי אליה והיא פתחה את דלת האוטו.
נכנסנו שלושתנו לשבת מאחורה בעוד אני באמצע. הסתכלתי על המראה הקדמית וראיתי את לאוניד מסתכל עליי וחוקר את כול כולי ואז הוא הסתובב עם כול גופו "חברה חדשה?" שאל את בנותיו. חייכתי אליו, למרות שמתתי מפחד "אני מגי" הוספתי בחיוך וראיתי איך עיניו פולשות לרגליי החשופות. "אני לאוניד" חייך חיוך צבוע והסתובב חזרה להגה. "הביתה?" הוא שאל בעוד הנסיעה התחילה. "כן" ביקשתי יפה. פחדתי שישאל מה הרחוב שלי כי את זה לא הכנתי מראש, אז אמרתי לעצמי שאם הוא ישאל אני אגיד 'לה גוארדיה' כי זה רחוב שאני כבר מכירה.
"איפה את גרה?" שאל בעוד אני חושבת בדיוק מה אומר לו "לה גוארדיה" עניתי והוא מיד השמיע אנחה. "אז לא יהיה אכפת לך אם אני קודם אוריד את הבנות, כי את גרה בצד השני והן ממהרות" הוא שאל והיה ברור לי שהוא חותר לאן שהוא. "ממהרות לאן?" שאלה קייט "אימא צריכה אתכן" ענה לה במהרה והיא השמיעה קול שאומר שהיא הבינה. אני כבר בראשי ידעתי שהוא משקר להן.
ליבי דפק בחוזקה. פחדתי שהוא ייצא מגופי ויפליל אותי.
אחרי נסיעה של כמה דקות האוטו נעצר והדלת הימנית והשמאלית נפתחו והן שתיהן יצאו.
"ביי מגי" חייכה לעברי קייט "נפגש מחר" חייכתי אליה "תודה" היא נפנפה ושתיהן סגרו את הדלתות כל אחת מצד אחר. נשמע רעש נעילה, הוא נעל את הדלתות ואני שתקתי.
"עכשיו נסע אלייך" הוא אמר בקול מפחיד וליבי נדם. הרגשתי קצת יותר בטוחה כשהבנות היו פה. חששתי לחיי. חששתי ממנו.
אנחנו נוסעים כבר כמה דקות, אני חושבת שזה הפך לרבע שעה, לא ידעתי בדיוק איפה ממוקם הרחוב שאמרתי לו אך היה לי כה ברור שאנחנו לא נוסעים לשם.
כל הנסיעה אני מסתכלת מהחלון, מתה להסתכל אחורה לראות אם האוטו השחור של אנדרס מאחורינו אך הבטחתי שאהיה טבעית.
האוטו נעצר. ראיתי שהוא נעצר מול מחסום, הוא הוציא שלט וכיוון למחסום והוא נפתח מיד כשעברנו הוא נסגר. בלעתי את הרוק. לא היו רחובות יותר. רק חול.
הסתכלתי אחורה, הייתי חייבת.
ראיתי שהאוטו השחור של אנדרס נתקע במחסום והוא לא יכול לעבור.
אני כמעט בטוחה שאני הולכת להיאנס היום.