כלואה- פרק 13.

"מה?" שכנעתי את מוחי לא להבין. "הוא היה מגיע ימים על גבי ימים ומתצפת עלייך ועל המשפחה שלך" הוא כיווץ את שפתיו פנימה אל פיו ושחרר. "מה מי זה?" ניסיתי להוציא מאנדרס מידע, ליבי לא היה שלו כשידעתי שאני לגמרי מעורבת בסיפור. "עד שיום אחד הוא פשוט חטף אותך" התעלם משאלתי והמשיך. גבותיי התכווצו לא לגמרי הבנתי את מה שאנדרס דיבר עליו "לא אתה חטפת אותי?" הוא הסתכל עליי עם עיניו הכהות ולא שחרר את מבטו ממני "תמשיך" הרמתי מעט את קולי וזה הרגיש לי מוזר שהוא לא מתעצבן עליי. "הוא לקח אותך לפה, זאת הפעם הראשונה שראיתי את המקום הזה" הוא השפיל מבטו "היית בוכה ימים שלמים" הוא ניסה שוב להוציא את הקליקים האלה מכפות ידיו אך ללא הצלחה "הייתי מתחבא עד שכבר לא יכולתי לסבול את זה שאת סובלת" אני מודה שהאמירה הזאת גרמה לי להסתכל על אנדרס בצורה אחרת, פתאום ראיתי בו משהו משפחתי, משהו אחר. "מה אז?" הנחתי את ידי על הברך שלו "חשפת את עצמך?" הוא הסתכל על ידי שהייתה עליו ואז הרים את מבטו אליי "כן" קולו היה עמוק וחלחלה לי בי צמרמורת של פחד, מאיפה יש לו כל-כך הרבה אומץ?
הורדתי את ידי ממנו והוא התיישר "אמרתי לאיש הזה תודה על כל מה שהוא עשה בשבילי והוא אמר לי שזה בכלל לא בגללי שזה היה בגלל שאבא שלי חייב לו כסף אבל משהו בעניים שלו אמר לי שהוא משקר" הוא הסתכל הצידה ולכסנתי עיניי כשהרגשתי שעיניו בורחות ממני. "הוא שאל אותי אם אני יכול לעזור לו והסכמתי" כבר הבנתי שהעזרה שהוא הציע לו הייתה קשורה אליי איך שהוא "הוא אמר שהוא צריך לשמור על ילדה קטנה שלא מפסיקה לבכות ולצעוק" הוא הסתכל עליי "זאת היית את מרי" הוא הרטיב את שפתיו בעזרת לשונו. שידרתי לו עם פניי להמשיך "הייתי יושב איתך בחדר הזה והיינו משחקים ימים שלמים ביחד, אולי כי הייתי ילד קטן בן 11 הרגשת קצת יותר בטוחה איתי" אנדרס הניח את ידו על הברך שלי ואני חושבת שזה חום שמעולם לא הרגשתי ממנו, נכון הוא היה מלטף את שיערי כמעט בכל בוקר והיה דואג לי אבל מעולם לא חשתי כל-כך עצמאית לידו. הוא ליטף את ברכי "אני לא ידעתי כלום על הארגון הזה אז בזמנו" הוא המשיך ללטף מנסה לאמת את דבריו "אני נשבע לך" הוא הוריד את ידו.
"אז מתי בעצם הבנת שזה ארגון?" התעניינתי מאוד וגם ניצלתי את זה שאנדרס כל-כך נחמד ופתוח איתי. "כשהייתי בן 18, את היית כבר בת 10. הגבר עם הקעקוע הסביר לי הכול" הוא נשען עם המרפק שלו על השולחן "קראו לו ג'ים" הוא נשך את שפתו התחתונה "אבא של מייקל" פתאום הכול התחיל להתבהר מעט בראשי והצלחתי לסדר את הדברים "אחרי שבע שנים שאת רואה רק אותי, אחרי שהוא הכניס אותי לעניינים הוא הפסיק להיכנס לחדר. היית בטוחה שאני זה שחטף אותך" הוא בלע את הרוק שלו והמשיך "היחס שלי השתנה כשהבנתי כמה התפקידים שלנו חשובים, פתאום לא היינו רק משחקים אלא התחלתי גם לחנך אותך" העברתי יד רכה על הלחי שלי כדי לסמן לו שאני יודעת שמדובר בסטירות שהייתי מקבלת וכשחושבים על זה מעולם זה לא היה סתם רק כשקיללתי או אמרתי משהו לא במקום. הוא החזיק את ידי והוריד אותה מהלחי שלי, הוא לא נתן לי אפילו מעט לכעוס על מה שהיה. "תביני מרי" אמר כשידו עוד אוחזת בידי על ברכי "גם לי לא הייתה את הזכות לשאול שאלות ומעולם לא נטשתי בגללך" הוא כלא אותי בעיניו "לא רציתי להשאיר אותך לבד" הוא הוריד את ידו ממני. הרגשתי כאילו אנדרס מפחד לשדר לי חום, כשהוא כבר מתחיל הוא ישר קוטע את עצמו. מה מפחיד אותו כל-כך? "מה הסיבה שאני פה?" התעלמתי מאמירתו "אתה פה כי עקבת אחריהם ונשארת כאן בגללי" הסתכלתי עליו במבט שלא ישאיר אותו רגוע "אבל למה אני?" הוא הסתכל עליי שניות ארוכות "אני לא יודע".
כבר לא ידעתי אם להאמין או לא, בגלל שמבטיו של אנדרס הם תמיד היו נראים לי אותו דבר.
לפעמים לא היה לי אפילו שמץ של מושג מה עובר בראשו של אנדרס.
נאנחתי והשפלתי מבטי. עייפתי כבר מלנסות למצוא תשובות. הייתי בטוחה שאנדרס יספק לי את כל מה שאני רוצה לדעת אבל מסתבר שגם הוא לא יודע.
"מרי" הוא הרים את מבטי אליו בעזרת ידו "זה לא משנה למה את" שפתיו התרוממו מעט ומיד החזיר אותם לקו ישר "התפקיד שלך הוא מה שמשנה, בזכותנו העולם טוב יותר".
הסתכלתי כמה שניות ארוכות על עיניו "לא משנה לך שאתה מלכלכך את הידיים שלך בשביל העולם הזה?" השיחה הזאת נהייתה כבדה מרגע לרגע. "לא" הוא ענה לי בקלילות ובמהירות "זה הצדק מרי, אני עושה את כל מה שלמדינה הזאת אין אומץ לעשות" הוא אמר באומץ רב.
"למה דווקא אתה? זה לא יכול להיות טומי למשל?" גיחוך נפלט בפיו כשאמרתי את שמו של טומי "לא" סירב לפרט.
קמתי מהכיסא והוא אחז בידיי והשיב אותי בחוזקה על הכיסא שממנו קמתי "מה קרה?" פלטתי אנחת כאב קלה כשהשיב אותי באגרסיביות "מה יש לך מטומי?" הוא שאל בטון קצת מאיים.
"אין לי איתו כלום" עניתי את האמת "אתם כל היום מסתודדים ומדברים" חייכתי ושוב נעמדתי כי כוונתי היא ללכת. הוא נעמד אחריי ולא נתן לי לברוח "מה הקטע מרי?" הוא הוריד מבטו כדי שיוכל להסתכל על עיניי "מה הקטע שלי?" עניתי מופתעת "מה הקטע שלך?" ממהרת להעביר את כל תשומת הלב אליו. הוא נשך את שפתיו התחתונות והשתיקה ששררה בנינו גרמה לי להבין שהגיע זמני ללכת. הסתובבתי והתקדמתי לדלת כשהנחתי את ידי על הידית הוא שאל "מה זה משנה לך כל-כך שאני זה שרוצח?" פתחתי את הדלת והסתובבתי אליו "האמת שזה ממש לא משנה לי" יצאתי.
אני פשוט לא מצליחה לקרוא אותו.
***
אזעקה נשמעה בכל הבניין וכששמעתי אותה בחדרי השחור והקודר הצצתי בשעון היד שלי שהראה שהשעה היא שתיים עשרה, הבנתי שהגיעה שעת הפעולה.
רצתי אל המועדון כי פחדתי לאחר וכשנכנסתי כולם כבר היו חוץ ממייקל שבדרך-כלל מגיע אחרון. כמה שניות אחרי שהתיישבתי בכיסא נכנס מייקל אל החדר דרוך ומוכן למשימה.
"המשימה מתחילה, אני מזכיר, נלי את עוקבת אחרי בל ולא מזיזה את העניים שלך ממנה אפילו לא בשביל לעשות אפצ'י שמעת אותי?" הוא הסתכל עלייה והיה כל-כך רציני "כן בטח" היא ענתה ופתאום שמתי לב שהיא לבושה שחור ושיערה השחור היה כבר אסוף, היא כבר ממש הייתה מוכנה למשימה.
"אנדרס אני רוצה את זה מהיר" הוא העביר מבטו לאנדרס והוא הנהן לו כאות להסכמה.
"טומי אתה יודע את העבודה שלך נכון?" הסתכל מייקל על טומי "כן" ראו על פניו שהוא מוטרד "היא קשה מאוד" הוסיף טומי בציניות מזלזלת והכניס את הסכין הקטנה אל נעליו ברגלו ודחף אחת נוספת בשרוול של הג'קט השחור.
"עדכונים על אחריותך מרי" הנהנתי לעברו "בהצלחה" הוא אמר לכולם ויצא.
"אל תתן לזה לעצבן אותך" הנחתי את ידי על כתפו של טומי ובזווית העין ראיתי את אנדרס מקפל את הסכין שלו כדי שלא תהיה חשופה והכין את עצמו ליציאה.
"שנייה" לחשתי לטומי וצעדתי לכיוון אנדרס במהירות מנסה להספיק אותו לפני שיצא מהדלת "אנדרס" הנחתי את ידי על כתפו והוא הסתובב. "בהצלחה" לחשתי עם חיוך קטן.
שפתיו התרוממו מעט, חשתי כבר בחיוך שהולך להגיע "קדימה אנדרס יש עבודה" נלי נעמדה בנינו ודחפה את אנדרס החוצה והם יצאו שניהם. ברגע פניי התחלפו לפנים מאוכזבות.
שתי כפות ידיים גבריות עטפו את כתפיי מאחורי גבי וזה גרם לי להסתובב, מיד הידיים הורדו ממני כשהסתובבתי "אל תתייחסי אליה" חייך אליי טומי חיוך מנחם קצת אותו וקצת אותי.
"העבודה באמת כל-כך חשובה לה או שיש משהו מעבר?" לכסנתי את עיניי למרות שידעתי שאת התשובה לא אמצא אצל טומי. הוא חייך אליי שוב "אני לא יודע" הוא טפח על כתפי ויצא מהמועדון. שיערתי לעצמי שיצא למשימה הלא כל-כך קשה שקיבל.
התיישבתי במקום שלי, אני היחידה מבניהם שלא מסכנת את חיי ויושבת במקום בטוח.
הפעלתי את המצלמה שקרובה לסמטה וגם כמה מצלמות שנמצאות ברחובות ליד. אחד מהרחובות היה הבית של בל.
בסמטה בין העצים והשיחים ראיתי גבר גבוה וחסון שבקושי היה ניתן להבחין בו, היה לי ברור שזהו אנדרס שרק מחכה לדקור את בל בליבה שלוש פעמים ולסמן אותה.
שמתי את האוזניות והקשבתי לכל מה שנלי עושה וגם ראיתי אותה, היא ישבה בספסל מול ביתה של בל. לרוב שמעתי נשיפות ולא יותר מזה, מידי פעם גם קצת נביחות וצרצרים.
אחרי שלוש שעות ארוכות ומייגעות שאני מתצפתת על נלי ואנדרס, נלי האירה את תשומת ליבי כשנשפה באוזניה בחוזקה ואז אמרה "היא יוצאת, אני חוזרת היא יוצאת".
כמה שניות אחרי אמירתה של נלי ראיתי את בל וכבר אחרי פעם אחת שראיתי אותה במצלמות יכולתי לזהותה בוודאות. היא הלכה לכיוון הסמטה ונלי בעקבותיה.
כמה שאני לא מצליחה להבין את טיב היחסים שלי עם נלי, על פני השטח היא מאוד מקצועית.
לעקוב אחרי מישהו כשהרחובות ריקים וחשוכים מבלי שישימו לב אליה זה אומר שהיא מקצועית.
דקה או שתיים לפני שבל הגיעה לסמטה, לחצתי בקופסת הכפתורים על הכפתור הירוק שאומר לטומי שהמשימה מתקדמת כמו שצריך.
כשהגיעו בל נעמדה בסמטה וחקרה סביבה את העצים, הכלבה הייתה אחוזה על ידה כל הדרך, כנראה שהיא מפחדת שתברח לה. פחדתי לראות את המחזה המזוויע ששוב תטיח אותה ברצפה. אך בעוד בל חוקרת משהו שזז שם ברצפה אנדרס הגיע מאחוריה ועם ידו הקיף את כל צווארה והפיל אותה על הרצפה. דקר אותה שלוש פעמים וכמובן שבפעם השלישית השאיר את הסכין. הכלבה שצנחה מידה כשאנדרס הפיל אותה רצה לפינה הראשונה שהיא המפלט מהסמטה וטומי תפס אותה בידו ונעלם, היה לי ברור לאן הוא ייקח אותה.
אנדרס ניקה את הסכין מטביעות אצבעותיו וסימן את בל ותוך כמה דקות הוא ונלי כבר נעלמו משם.
אחרי רבע שעה או יותר נלי ואנדרס נכנסו בדלת המועדון.
"אני גמור" התיישב אנדרס על הכיסא שבדרך-כלל נלי יושבת עליו. "אני עוקבת אחריה שלוש שעות" התמתחה נלי כשהיא עומדת.
"בטח אתם גמורים" התרוממתי מהכיסא שלי והלכתי לעמוד על ידם "זה בטח קשה".
"קשה?" גיחכה נלי "את לא יודעת מה זה קשה בכלל, את כל היום פה במזגן" היא הסתכלה עליי בעיניים עוינות. "נלי" הרים אנדרס את קולו והסתכל על נלי במבט מאיים.
השפלתי מבטי, נשכתי את שפתיי התחתונות ויצאתי מהמועדון בסערה.
נכנסתי אל החדר שלי ונשכבתי על המיטה.
לא יכולתי להיות בנוכחות של המעצבנת הזאת, היא כל-כך ארסית ורעה.
שלוש דפיקות חלשות וקצביות נשמעו על דלת חדרי.
"נלי אם באת להציק אז תחסכי ממני" צעקתי בעודי שוכבת במיטה.
הדלת נפתחה וחריקה קטנה נשמעה "זה אני" קולו הצרוד של אנדרס נשמע והתרוממתי למצב ישיבה. הוא סגר את הדלת אחריו ובא להתיישב לידי.
הוא הסתכל עליי ובחן כל איבר ואיבר שהיה קיים לנגד עיניו.
דקות ארוכות שררה בנינו שתיקה עד ששברתי אותה "אם אני לא מסתכנת אז אני לא שווה בארגון הזה?" הוא הסתכל על שפתיי כששאלתי את השאלה. חשבתי שהוא חושב על מה לענות לי, למרות שזוהי שאלה שמצריכה לענות רק 'לא, את עושה מה שאת יכולה' או 'לא, כולנו שווים' אך הוא שתק. הוא הניח את ידו על כתפי והעביר אותה בעדינות רבה לאורך כל ידי. עיניי מצמצו אולי מחוסר ההבנה של הסיטואציה או שמכך שאנדרס מתגלה אליי.
"לפעמים" הוא התחיל ולא הסתכל בכלל עליי אלא על ידו שמלטפת את ידי בנעימות "הייתי רואה בך אחות קטנה" בלעתי את הרוק והתרגשתי מעט "ולפעמים הייתי רואה בך אישה" נאנחתי. השתדלתי להבין אותו וזה היה נורא קשה כשהוא בכלל לא מסתכל על עיניי.
הוא השתתק. "מה.." רעדתי מעט בקולי וזה גרם לו להרים את מבטו אליי "מה אתה רואה בי עכשיו?" צמרמורת עברה בידי כשהוא הפסיק ללטף אותה. הוא העלה את ידו לשערי והעביר חתיכה בלונדינית שיצאה לי מהקוקו לאחורי אוזני.
הוא הכניס את ידו לתוך שיערי ושם את ידו על עורפי וקירב אותי אליו, הוא נישק אותי בסערה שלא חשתי בה באנדרס מעולם. אחרי דקה שבה אני מרגישה את כל האנדרס הפנימי הוא קטע את הנשיקה בבהלה "מרי" הוא הגה את שמי בעדינות ונעמד.
הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לענות. הוא בלע את הרוק שלו ויכולתי להבחין בכך כשראיתי שהוא יורד במורד גרונו. הוא פשוט הסתובב וצעד הליכה מהירה לכיוון הדלת ויצא.
העברתי יד רכה על שפתיי, מה זה היה עכשיו?