כלואה- פרק 12.

התחלתי לצחוק בקולי קולות, אני חושבת שזה נבע מהמבוכה שחשתי.
שפתיו של אנדרס התרוממו קצת, אך הוא עדיין לא חייך ובטח שלא חשף את שיניו. הוא התקרב אלינו והגיש לי ולטומי את שתי כוסות המים שהחזיק. טומי סיים את כוס המים במלואה והניח אותה על השולחן. שתיתי שלוק קטן מהכוס שלי והנחתי אותה גם כן על השולחן.
שתיקה קצרה ודי מביכה שררה בין שלשותינו עד שאנדרס שבר אותה כשהבחין שטומי עדיין מתוסכל.
"אל תתרגש ממנו הוא יכול להיות מאוד מעצבן שהוא רוצה" התיישב אנדרס על שולחן הניירת של נלי ושם את ידו על הכתף של טומי והוריד כמה שניות אחרי שסיים את המשפט.
"אני יודע, אבל מרגיש לי שהוא עושה בכוונה" הרים טומי את ראשו מעט כדי להגיע לגובה עיניו של אנדרס.
"או שהוא דלוק על נלי" אמרתי בזדוניות ומבטיהם הרציניים עברו אליי "צחקתי" מיהרתי להינצל מעיניהם. "את חושבת?" כיווץ אנדרס את גבותיו. "אני לא כל-כך מבינה בדברים האלה. אבל למה שייתן דווקא לה את המשימה הקשה יותר?" הארתי מעט את תשומת ליבם. אני לא יודעת אם עשיתי את זה כי אני מרגישה צורך להחזיר לנלי או כי אני באמת חושבת את הדברים האלה. "אם זה נכון" התחיל טומי "אז זה אסור, זה אחד מהחוקים" טומי הסתכל עליי במבט מוזר. "החוקים שהוא קבע?" ושאלתי גרמה לטומי לחייך בזלזול "חוקים מלמעלה מרי" אחרי שאמר את זה הבנתי את פשר החיוך המזלזל.
"טוב" אנדרס קטע את השיחה "אני לא חושב שזה נכון וזהו. את שותה את זה?" הרים את כוס המים שלי שהייתה לידו בשולחן. "לא" סימנתי לו עם ידי שהוא יכול, הוא הרים אותה ושתה את כול כולה, בעודו שותה הסתכלתי עליו מבלי למצמץ אפילו פעם אחת וכשהבחנתי בטומי שמסתכל עליי מזווית העין הורדתי מיד את מבטי מאנדרס. פחדתי שזה יחזק את טענותיו שהוא חושב שיש ביני לבין אנדרס משהו.
אנדרס הרים את שתי כוסות המים הריקות וקם מהשולחן "לאן?" טומי ניסה לעצור אותו מללכת. "לנוח קצת" ענה אנדרס. טומי הסתכל על שעון היד שלו "כל-כך מוקדם?" הוא הסתכל על אנדרס בפרצוף מעוות. "כן, יש לי עוד לילה ארוך" אמר ויצא.
"אולי דיי?" שאל טומי בשנייה שאנדרס יצא. "דיי מה?" חששתי ממה שיענה לי. "מה יש לך ממנו?" הוא שאל והנחתי שהוא מדבר על אנדרס. נשכתי את שפתיי התחתונות "אתה לא רואה שהוא מסתיר משהו?" פניי התעוותו מעט. "מסתיר?" עיוות את פניו אחריי כשלא הצליח להבין את כוונתי. "הוא מאוד מסתורי ושקט" עניתי בשקט מהחשש שאנדרס ייכנס שוב בזמן שאנחנו מדברים עליו. "אנדרס?" שאל באופן מוזר והנהנתי לעברו לחיוב "האמת שיש בזה משהו" הוא הנהן אחריי. "יש בו את כל התשובות לשאלות שלי" גירדתי מעט בצווארי מחפשת למוחי קצת מנוח ממחשבות על אנדרס. "שאלות?" התקרב טומי לפניי "אני אענה לך על כל מה שאת רוצה. קשור לארגון?" חייך אליי ושללתי מיד את שאלתו "פחות. יותר אליי ואליו" קמתי מהכיסא ואני חושבת שטומי הבין את כוונתי ללכת לדבר עם אנדרס. "אני אלך אליו. אני חייבת תשובות להכול. אין למוח שלי מנוח" הסתכלתי על טומי ובאתי לצאת אך ידו עצרה בעדי. הוא הרים את מבטו אליי "תיזהרי מרי" הסתכלתי על ידו ומיד אחר-כך על עיניו "ממה?" שאלתי בתמימות. "באופן כללי. זה אסור" הוא לאט לאט הרפה את ידו מידי. חייכתי אליו ונשקתי לראשו "אל תדאג" כיוונתי את גופי לצאת מהמועדון. "אה" הסתובבתי לעבר טומי "מה מספר החדר של אנדרס?" חיוך ערמומי השתרע על פרצופי. הוא גיחך מהחיוך "שלוש" הוא סינן מבין שיניו "תודה" סיננתי בחזרה ויצאתי מהמועדון.
התחלתי להסתובב בבניין הגדול הזה מטיילת בין חדרים ומחפשת את חדר מספר שלוש, אחרי דקות ארוכות. מצאתי את עצמי בוהה בידית בעוד ידי מונחת עליה. חוששת מהאמת וקצת מאנדרס.
הרמתי את ידי מהידית ודפקתי שלוש דפיקות על הדלת. "מי זה?" קולו הגברי של אנדרס בקע מהצד השני. "אני" עניתי ואחרי שנייה הבנתי כמה מטומטם זה לומר אני "זאת מרי" ציינתי את שמי כדי שיבין במי מדובר. "שנייה מרי" הוא צעק ואחרי כמה שניות נפתחה הדלת. "אפשר?" סימנתי לו עם ידי האם אני יכולה להיכנס לחדר. "כן בטח" הוא פתח את הדלת לרווחה וסימן לי להיכנס.
החדר שלו היה נראה בדיוק כמו שתיארתי לעצמי שבחור אפל כמוהו יעצב את חדרו. קיר אחד שלו היה צבוע בשחור והקירות השניים לבנים, זה ציין איזשהו ניגוד בעיניי. המיטה שלו הייתה עם מצעים אפורים, כל השידה שלו שהייתה על יד ראשו במיטה הייתה מלאה בכל מיני אמצעים שיגרמו לו להריח טוב וגם החיצוניות של האמצעים האלה הייתה בצבע שחור, החדר היה קצת קריר.
נכנסתי והוא ראה את עיניי שבוחנות את חדרו. "שבי" הוא הצביע על כיסא אחד שהיה ליד כיסא אחר שהיו ליד שולחן קטן שעליו הייתה שרשרת שגם התליון שלה היה משובץ באבנים שחורות.
הוא התיישב בכיסא שלידי תפס את השרשרת והכניס אותה לראשו מבלי לפתוח אותה וכשהיא נכנסה עד הצוואר הוא הכניס אותה בתוך החולצה.
"אני מצליחה להבין מי עיצב את החדר שלי" המשכתי להתבונן בקיר השחור. עיניו כלאו את עיניי ולפעמים היו מצבים שלא הבנתי איך אנדרס לא מחייך או לפחות חושף את שיניו.
"אנדרס" ניסיתי לעורר אותו. "מה רצית מרי?" קצת נפגעתי מהישירות שלו, היא גרמה לי להרגיש לא רצויה. "שאני אלך?" שאלתי והעברתי את לשוני על שפתיי מתחננת בליבי שיאמר לא. הוא הסתכל על פניי כמה שניות "לא" הוא ענה בקול עמוק. "תספר לי אנדרס בבקשה" הפצרתי בו. הוא הסתכל עליי ובחן את כל האיברים היו בפניי ופניו לא שידרו אליי כלום, באמת שלא ידעתי אם הוא הולך להגיד לי או לשתוק כרגיל. "מה את רוצה לדעת?" פתאום חשתי התקדמות בשיחה שלנו.
"הכול" שוב שררה בנינו שתיקה "למה אתה חייב להיות כל-כך מסתורי ואפל?" הטחתי בו את הדברים שחשבתי עליו "זה מה שאת חושבת עליי?" מיהר לשנות נושא, השתתקתי. פחדתי שהדבר הזה יגרום לו לא לספר לי את כל מה שהוא יודע.
"טוב אני אספר לך הכל" המשכתי לשתוק. פחדתי לשנות את דעתו וחיכיתי כל-כך שיתחיל לספר "אני לא בטוח שתהיי מרוצה כל-כך" הנהנתי לעברו שימשיך.
הוא שיחק עם אצבעותיו והוציא מהם רעש מוזר כמו קליק כזה, חשתי בלחץ שלו.
"כשהייתי בן 10" הוא התחיל והיה מין מתח באוויר כאילו ממש לא בא לו להמשיך לדבר אך לא היה שום דבר שיעצור אותו, הוא העביר את ידו בשערו השחור כפחם והמשיך "אבא שלי הכה אותי" הוא הסתכל בעיניי בגבורה והערצתי אותו על כך שאינו חש מושפל. "לא סתם סטירה מחנכת או מכה קטנה בטוסיק" הוא נשך את שפתיו ואפילו מעט הכאיב לעצמו "חגורות, אלות ועוד כל מיני דברים שעדיף שלא תדעי" העביר את ידו על כל פניו ואז הניח אותה על השולחן. שררה בנינו שתיקה מחניקה ואז הנחתי את ידי על ידו הוא מעט נרתע ממני אבל לא הוריד את ידו.
"יום אחד בבית הספר אחד הילדים גילה שאני מוכה והבטיח לא לגלות על זה לאף אחד" הוא כחכח בגרונו "זה היה לי מוזר כי בדרך כלל ילדים ישר רצים לספר ולצחוק אחד על השני" עיניו השחורות של אנדרס הבריקו לתוך עיניי וראיתי את השתקפותי בהן. "מה אז?" רציתי כל-כך שימשיך ולדעת מה קרה לו. "באותו יום שחזרתי התחבאתי בארון, חושש מהמכות אחרי שהבאתי תעודה כל-כך גרועה הביתה" הוא בלע את הרוק שלו, ראיתי את הרוק יורד במורד כל גרונו. "הוא הגיע הביתה וחיפש אותי. דפיקות בדלת הפריעו לו בחיפושים אחריי ונכנס איש שדרש ממנו כסף והוא לא הבין במה מדובר" הפעלתי את מוחי קצת לחשוב מעבר "הארגון?" שאלתי אותו והוא התעלם משאלתי.
"ראיתי איש עם שיער שחור וקעקוע של נמר על היד שלו דוקר את אבא שלי שלוש פעמים בחזה ומשאיר את הסכין ואז הוא צייר לו פלוס אדום בין הגבות" הוא הסתכל עליי ואני בינתיים ניסיתי לחשוב למי יש קעקוע נמר ביד, אך זה ברור שזה לא אף אחד מחברי הארגון הרי אנדרס היה רק בן 10 והוא הכי גדול מכולם, אפילו יותר גדול ממייקל.
"עקבתי אחריו, אחרי הטיפוס שרצח אותו, רציתי להודות לו על שהציל אותי אבל הוא היה נראה לי מסוכן וגם קצת פחדתי ממנו. לא הבנתי את הכוונות שלו" הוא הזיז את ידו מתחת לידי ולקח אותה קרוב אליו.
"שנה עקבתי אחריו, נשארתי ער ימים שלמים ברחובות" אנדרס השפיל מבטו.
"הוא היה מגיע לרחוב שלי כל יום וזה היה מוזר לי. עד שהחלטתי לנסות להבין למה הוא בא כל הזמן" הוא הרים את עיניו אליי. "הוא היה עוקב אחרי השכנה שלי, תינוקת בת שנתיים" הוא הסתכל עליי ונראה לי שהצלחתי לפענח את מבטו "תינוקת?" כיווצתי גבותיי, כי לא הצלחתי להבין שום דבר מהסיפור של אנדרס.
אנדרס השפיל מבטו שנית ואז הרים אותו אליי "הוא עקב אחרייך מרי".