כלואה- פרק 1.

יום יום הייתי מתעוררת לקירות האלה, השחורים, הקודרים.
תמיד חשבתי כמה מוזר זה קירות שחורים, אני חושבת שמעולם לא ראיתי לפני כן.
החדרון הזה שביליתי בו מי יודע כמה זמן, היה הבית שלי. הדבר היחיד שהכרתי.
הסתכלתי על גופי ובכל יום שעבר רק ראיתי כמה אני גדלה, לא הצלחתי לשער אפילו בת כמה אני.
לפעמים, מרוב שהייתי כל-כך לבד, הייתי סופרת את השערות שנשרו מראשי.
הוא היה נכנס שלוש פעמים ביום לחדר, לפעמים גם ארבע. הוא היה מביא איתו מגש עם אוכל, אוכל טוב האמת.
הוא היה נראה כמו גבר בשנות העשרים המאוחרות של חייו. בכל פעם שהיה נכנס הוא היה מחייך אליי.
כשהיה נכנס הוא מיד היה מקבל ממני מתקפה של שאלות, אך מעולם הוא לא סיפק לי עליהן תשובות.
הוא רק היה אומר "מרי מה שלומך?" ואני כתגובה חייכתי אליו.
הוא היה כל עולמי. הוא היה הדבר היחיד שהכרתי.
כשהייתי נשארת לבד בחדר, היה לי המון זמן להיזכר. הייתי מאמצת את מוחי כל-כך חזק ופעם אחת כשניסיתי, שמעתי את עצמי צורחת, ראיתי את עצמי ילדה.
היו פעמים שגם ראיתי אישה בלונדינית צורחת, היא הייתה מעט דומה לי או אני לה, מהפעמים הבודדות שהצלחתי להסתכל בהשתקפות של הברז במקלחת איך אני נראית.
"מרי מה שלומך?" הוא שאל בעודו נכנס עם המגש לחדר ומניח אותו על השולחן הקטן בפינה.
הוא תמיד היה נועל אחריו את הדלת, דואג שלא אברח. אך אחרי כל-כך הרבה פעמים שניסיתי כשהייתי יותר קטנה, כבר לא היה לי את הכוח לנסות.
שכבתי מקופלת במיטה בתנוחת עובר.
"מרי" הוא נגע ברגלי.
חשפתי את פניי לעברו שיראה שאני בוכה.
"למה את בוכה?" הוא מחה דמעותיי בעדינות.
"אני לבד" התייסרתי מולו "אין לי שום דבר, רק הספרים המחורבנים האלה".
"מרי, הספרים האלה חשובים. את לומדת דרכם" הוא ליטף את הלחי שלי ברכות.
העפתי את ידו ממני "אני רוצה ללמוד בבית ספר כמו כולם" הרמתי את קולי.
"תורידי את הטונים שלך" הרכות שלו ברגע התחלפה בכעס.
"לא רוצה" צעקתי והסטירה לא איחרה לבוא.
העברתי את ידי על הלחי על מנת להקל על הכאב "אני שונאת אותך" לחשתי.
הוא הרים את ראשי בעזרת ידו "אני הדבר היחיד שיש לך הבנת?" הוא העיף את ראשי וקם מהמיטה.
"אני לא רוצה להיות פה" בכיתי לו.
"את תהיי פה בין אם תרצי או לא" הוא פתח את הנעילה של הדלת "כל החיים" הוא אמר בקול שעשה צמרמורת לגופי וטרק את הדלת.
השמעתי צרחה ומיד זרקתי את הכוס שהייתה ליד המיטה מיום קודם לעבר הדלת והיא התנפצה לרסיסים.
העברתי את ידי על פניי ובכיתי, כמו כל לילה לאחרונה.
ירדתי מהמיטה והתחלתי לאסוף את כל שיערותיי מהחדר וכשסיימתי התחלתי לספור אותן אחת אחת, כי לא היה לי משהו אחר יותר טוב לעשות.