כביש נעלם. פרק 4.

*קייסי*
קייסי ישבה על האדמה, מחבקת את ברכיה הצמודות אל חזה בתנוחה עוברית.
היא בכתה זמן רב, עד שעיניה יבשו.
החושך גרם לה להרגיש חנק, כאילו סוגר עליה מכל הצדדים, כיוון שהחשכה היתה מוחלטת.
היא הדליקה שוב את הפנס, למרות שידעה עד כמה האור חשוב ומוגבל, רק כי לא יכלה לסבול את החושך הגמור וההרגשה החשדנית שמישהו עומד לצוץ מאחורי העצים בלי שתראה.
אלומת האור של הפנס היתה בבירור חלשה יותר, ועוד דאגה נוספה לרשימת הדאגות הארוכה של קייסי.
היא התנדנדה, עדיין באותה צורת ישיבה, "אני צריכה תוכנית", חשבה.
"מה לעשות?" התחבטה,
"לרוץ לחפש מקום עם טלפון.. להתקשר למשטרה?", היא נשמה נשימה עמוקה, "לא. הכביש לא נמצא בסוף, אפילו לא לקראתו. ואם הפנס לא יכבה בקרוב, זאת תהיה אמה שתיפגע!".
קייסי נעמדה באיטיות, שריריה תפוסים מהישיבה הארוכה ומהקור שהחל לחלחל לעצמותיה, והחלה ללכת לעבר הכביש בצליעה קלה שהפכה לפחות ופחות מורגשת עם כל צעד שפסעה.
"איזה מפגרת אני. כל כך טיפשה", הטיחה בעצמה.
"בזבזתי זמן כל כך יקר בלשבת ולבכות", בזה לעצמה.
"לבכות! אולי זה עלה לאמה", קייסי מעולם לא הרגישה שנאה כזאת כלפי עצמה. תמיד חשבה שהיא אדם פרקטי, אך כעת נתנה לרגשותיה לשחק על גורלה של אמה.
"איך לעזאזל אני צריכה לפעול עכשיו?", חשבה כשהגיעה חזרה לכביש.
היא נעצרה על הכביש, והאירה מסביבה בערנות כדי להרחיק את.. את מה שזה לא יהיה בזמן שעברה בראשה על תוכניות פעולה אשר כל אחת מופרחת יותר מקודמתה.
היא לחצה עם גב כף ידה על מצחה בזמן שחשבה.
חזה של קייסי כאב מהפחד והדאגה שלא הרפו לרגע.
"מה לעשות?"
"אני צריכה לשתות, איבדתי הרבה נוזלים ולא יעזור לאף אחד אם אתעלף." "וגם הפנס לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן."
קייסי החליטה לחזור אל הבית הרעוע שבתוך היער. היא הזכירה לעצמה שזה רק מחוסר ברירה, והיא לא תישאר שם יותר ממה שצריך.
בצעדים מהוססים החלה להתקדם לכיוון שממנו הגיעה.
עם כל צעד שהתקדמה, נעשתה בטוחה יותר והגבירה את קצב הריצה.
"לא אהיה כמו הבנות הטיפשות בסרטי האימה. לא קראתי למשטרה מסיבות הגיוניות, ואהיה כמובן זהירה", שכנעה את עצמה.
היא הגבירה את קצב ריצתה והחזיקה אצבעות שהפנס יחזיק מעמד עד שתגיע אל הבית הנטוש.
היא הרגישה טוב יותר.
היו לה מטרה וכיוון.
כשתקווה מתחילה להתגנב בהיסוס אל ליבה, רצה וניסתה לשווא להדוף את המחשבה שחזרה שוב ושוב בראשה;
זה מזכיר מאוד סרט אימה.
* * *
*קייסי*
ליבה של קייסי פעם בחוזקה כשרצה אל המקום בו זכרה כי הבית נמצא.
הבית הרעוע נחבא בין העצים. החושך והצמחיה הצפופה גרמו לו להיות קשה עד בלתי אפשרי לזיהוי ממרחק, אך קייסי זכרה את מיקומו והאטה ריצתה.
היא נעצרה, שפופה ומתנשמת בכבדות, בכביש מול הבית.
היא ניסתה להאיר את הבית בן שני הקומות, אך הוא נמצא במרחק של כחמישה עשר מטרים, ואור הפנס הקלוש לא הספיק.
באיטיות, כשליבה פועם מהר וחזק, ירדה מהכביש ופנתה אל השביל.
לא היה שביל בנוי המוביל אל הבית, רק רווח מפוקפק בין העצים והשיחים הסבוכים.
המקום השרה תחושה לא נעימה. קייסי לא הבינה למה הבית מוקף בצמחיה סבוכה שכזאת אשר לא התאימה למראה שאר היער.
הצמחיה פה בהחלט שונה משאר היער אשר שם עצים גבוהים ומרוחקים אחד מהשני הם הנוף העיקרי, הבחינה.
"המקום הזה נראה כמו ג'ונגל, לא יער" חשבה.
לא מעודדת מההבחנה, בלעה את רוקה והחלה לפסוע אל עבר הבית.
בפסיעות איטיות התקדמה, והבית נעשה גדול ומאיים יותר עם כל צעד.
היא עברה חצי מהדרך ועקפה את הגינה, שכעת היתה רק שיחים ועשבים, מוקפים גדר.
היא נעשתה מודעת לגודלו וגובהו של הבית. ככל שהתקרבה אליו, התנשא מעליה יותר ויותר.
קייסי נעצרה מתחת לששת מדרגות הכניסה הרעועות, אשר היו בנויות מעץ והיה מחובר אליהן מעקה מט לנפול. היא האירה מעלה.
הבית התנשא אפל וחשוך מעליה.
היא הבחינה שוב בצמח המטפס שכיסה את קירות העץ הישנים, בחלונות השבורים, ועכשיו גם בדלת העץ, הסדוקה ומנופחת מרוב רטיבות.
המראה היה כל כך מאיים, שרעד עבר בקייסי ורצון חזק לברוח כל עוד נפשה בה, הכה בה.
אך היא הזכירה לעצמה לשם מה באה, עלתה במדרגות (שחרקו באופן מדאיג), והתייצבה מול דלת הכניסה.
קייסי אזרה אומץ, הרימה את אגרופה, ונקשה שלוש נקישות בדלת העץ המתקלפת.
אין תגובה.
קייסי חיכתה מספר שניות, ואז נקשה שוב, חזק יותר. עדיין לא נשמעה תגובה.
היא כיחכחה בגרונה, שאפה נשימה עמוקה, וקראה "היי! יש פה מישהו?". ליבה פעם בחוזקה.
מהבית לא עלה כל רחש.
באיטיות, שלחה ידה אל ידית הדלת העגולה, וסובבה אותה בלי הרבה ציפיות.
אך הדלת נפתחה בחריקה.
* * *
*קייסי*
מיד כשנפתחה הדלת, עלה מהבית ריח של יושן ורטיבות.
יחד עם זאת הרגישה קייסי הרגשה רעה ומוזרה כאחד. אם היתה מתבקשת לתאר אותה, היתה אומרת שהאוויר התמלא חשמל, היא הצטמררה וכל שערותיה סמרו.
ההרגשה התפוגגה במהרה וקייסי שיכנעה עצמה שהיתה זאת רק צמרמורת רגילה שנגרמה ע"י מזג האוויר הקר.
היא נשארה במפתן הבית, אך פתחה את הדלת לרווחה.
הבית היה חשוך לחלוטין, היא הדליקה את הפנס שהיבהב שלוש פעמים עד שהאיר רציף אך חלש, האירה מלפניה, ובחנה את הבית.
שטח הכניסה היה גדול. מנורה פשוטה וזולה, מכוסה אבק, השתלשלה מהתקרה הגבוהה על חוט חשמל בודד. קורי עכביש רבים וסמיכים נמשכו ממנה.
בסתירה מוחלטת לעליבות, ניצב משמאלה גרם מדרגות מהודר, צר, ומתעגל, עם מעקה מגולף בקישוטים מסולסלים שהוביל לקומה השניה, ולידו פסנתר יפהפה. קייסי הסיקה שבעלי הבית
היו אמידים. מאחורי גרם המדרגות נמצא הסלון, אך אור הפנס הקלוש לא הספיק כדי לראות, וקייסי זיהתה אך בקושי צלליות של שתי ספות עקומות.
מימינה, נמצא מסדרון המוביל כנראה אל המטבח.
הבית שידר תחושה מאיימת, נראה שרגל אדם לא דרכה בו שנים.
קורי עכביש נתלו מכל פינה, חלק גדול מהקירות היה מקולף, שכבה עבה של אבק כיסתה את הפרקט שנמצא בתהליך ריקבון, ויותר מהכל, הריח.
"הבית הזה נרקב", חשבה. עלה בדעתה שאם בתים היו יכולים למות, הבית הזה מת שנים על גבי שנים.
קייסי הרימה את רגלה להיכנס.
ואז, כשרגלה נמצאה מילימטר מעל הפרקט הישן, היא קפאה.
גופה התאבן. האוויר נכלא בריאותיה והיא לא יכלה להזיז אצבע.
באותו הרגע, נשמע רחש קרוב שהזכיר שפשוף עלים יבשים זה בזה.
רוח קלה ניפנפה את בגדיה ושיערה.
כעבור רגע, קייסי התנערה והתנשפה בבהלה.
היא הסתובבה. וכשהבית החשוך והפתוח בגבה, האירה את השיחים, העצים והשביל, וחיפשה הסבר.
היא הרגישה כאילו משהו ניסה לעצור בעדה מלהיכנס.
אך המקרה המוזר נמשך רק כשתי שניות, וקייסי הרגיעה עצמה, "רוח מקרית לחלוטין העיפה את העלים וגרמה לרשרוש".
היא התעלמה מכך שרשרוש העלים, אם זה אכן מה שהיה, נשמע קרוב אליה, הרבה יותר קרוב מהמקום בו נמצאים העצים.
היא התעלמה גם מכך שהרחש בא בתזמון מושלם עם קיפאון האיברים, דבר שמעולם לא חוותה כמותו.
היא היתה צמאה, מסוחררת ומבוהלת. על כן חשבה שאולי הזתה את הכל.
קייסי ניערה את ראשה, כמעין הכנה.
ונכנסה לבית.